לפני כחמישה חודשים חשבה שחף גרשון שהיא הולכת למות. זה קרה בשעות הבוקר כשהייתה בסטודיו שלה בראשון־לציון. גרשון, מעצבת שמלות בת 24, חשה שהגב שלה כואב בטירוף ושאין לה תחושה ברגליים, אבל שידרה עסקים כרגיל והתכתבה עם לקוחותיה בווטסאפ. לפתע הסתכלה על הנייד ואמרה לשותף שלה בבהלה: "תראה מה כתבתי". המילים בהודעות היו חסרות היגיון, אוסף אותיות בלי כל משמעות.
הגוף של גרשון התחיל לרעוד. היא התקשרה לאמה, ענת גרשון, ואמרה לה: "היום אני מתה. אלה השעות האחרונות שלי". האם הגיעה במהרה לסטודיו והחישה את בתה לבית החולים. זמן קצר לאחר מכן בישרו לה הרופאים שבגופה של בתה ישנו גידול גדול ומדמם, ושחייבים לנתח אותה. "הרופא אמר לי: 'אני יודע איך אני מכניס את הבת שלך לחדר ניתוח, אבל לא יודע איך אוציא אותה משם'", נזכרת האם, "'אני מבטיח לך שאעשה את הכי טוב שאני יכול'".
הפגישה עם גרשון ואמה מתקיימת בבית קפה בראשון־לציון, סמוך למקום מגוריהן. לצד שחף ניצב זוג קביים שמלווה אותה מאז אותו יום. כשהן משחזרות את החוויה הקשה, שתיהן פורצות בבכי.
גרשון נולדה בחולון וגדלה בראשון־לציון, בת זקונים לאם עובדת דואר ולאב עצמאי. כבר בתור ילדה נמשכה לעולם האופנה. "הייתי מתעוררת בבוקר ורואה ששחף לקחה חולצה שלי ויצרה לה קישוטים מאבני קריסטל", משחזרת אמה. "חברות שלי היו מבקשות שהיא תכין להן גם חולצה כזו". לדברי שחף, היא תמיד חלמה ללמוד את התחום, אבל לא הספיקה: ההצלחה פשוט הגיעה קודם. "זה התחיל במקרה", היא מסבירה. "בגיל 18 שאלתי מחברה שמלה למסיבה. השמלה הייתה קטנה עליי, אז החלטתי לעצב שמלה בהשראתה. קניתי בד, הלכתי לתופרת והסברתי לה מה אני רוצה. העליתי תמונות שלי מהמסיבה לפייסבוק, והרבה בנות אמרו שהן רוצות כזאת. בהתחלה עוד עיצבתי להן חינם, אבל הפניות התרבו, קיבלתי בקשות מכל הארץ, מבנות שאני לא מכירה, והתחלתי לבקש כסף. במקביל ישבתי עם התופרת ולמדתי ממנה את העבודה: איך תופרים, איזה בד מתאים למה".
בצבא שירתה כפקידה בצריפין, תפקיד שלדבריה הותיר לה מספיק זמן פנוי לקידום קריירת העיצוב שלה. החיים חייכו אליה גם בתחום הזוגיות: בגיל 18 פגשה את בעלה לעתיד: ניר שיליאן (28), מעצב אולמות אירועים. "הוא החבר הראשון שלי, עד היום אנחנו מתווכחים מי התחיל עם מי. להורים שלו היה קיוסק מתחת לעסק של אבא שלי. יום אחד ירדתי לקיוסק לקנות קולה והוא היה שם. התחלנו לדבר וככה זה התחיל. כשהייתי בת 21 הוא הציע לי נישואים במגדל אייפל. שנה אחרי זה התחתנו".
לחתונה שלה עיצבה חמש שמלות שונות, ואז החליטה שנוסף על שמלות ערב, היא רוצה לעצב גם שמלות כלה. את צילומי הקולקציה בחרה לעשות בדרום־אפריקה, ובעלה הצטרף לנסיעה. "הטסתי לשם צלם ומאפרת ובחרתי את הדוגמנית המקומית הכי יפה שיכולה להיות", היא מכריזה בגאווה. כששבה לארץ גילתה שהיא בהיריון. "זה לא היה מתוכנן ובהתחלה אפילו קצת התבאסתי. אמרתי: 'אם עכשיו אביא ילד, זה יעצור לי את כל העסק'. בדיעבד, מתברר שהתינוק שלי, פלא, כנראה הציל אותי".
איך הרגשת בהיריון?
"אחרי שעברתי את שלב הבחילות עבדתי במרץ, עשיתי ספורט והייתי מאושרת".
"תתפללו על התינוק"
אלא שאז, לקראת סוף חודש שמיני, חייה התהפכו. "עמדתי בסופר־פארם", היא נזכרת, "והרגשתי פתאום שאני עומדת על אוויר. שאם אני עושה צעד אחד, אני נופלת. התקשרתי לבעלי בהיסטריה ואמרתי לו: 'תקשיב, אני לא מצליחה ללכת. אתה חייב לבוא לקחת אותי'. בעלי הגיע, הרים אותי לאוטו ובבית השכיב אותי במיטה".
למה הוא לא לקח אותך ישר לבית חולים?
"אני חזקה, לא בחורה שאוהבת להתלונן או להתפנק. כשסיפרתי לאמא שלי מה קרה, היא הרגיעה אותי ואמרה שכנראה העובר יושב לי על איזה עצב".
ענת: "בגלל ההיריון, היה קל להשליך עליו כל דבר. באמת חשבתי שזה שום דבר רציני".
שחף: "בבוקר התעוררתי ועדיין הרגשתי שהרגליים שלי רדומות. היה לי קשה ללכת. אז אמא באה והלכנו יחד לאורתופד. הוא אמר לי: 'תזיזי את האצבעות ברגליים', לא הצלחתי. 'תרימי את הרגל', לא הצלחתי. 'תדחפי את הרגל כאילו את לוחצת על דוושת הגז', לא הצלחתי. בסוף הוא אמר: 'טוב, הכל בסדר, את יכולה ללכת הביתה. בגלל ההיריון יש לך בצקות בגוף'".
תחושת ההירדמות ברגליים הוסיפה ללוות אותה עד הלידה, שהתחילה בירידת מים רגע לפני שבוע 39. "הייתה לי לידה מאוד קשה. הזריקו לי אפידורל בלי לדעת שהגוף שלי כבר רדום. אחרי האפידורל הגוף שלי שותק לגמרי. לא הרגשתי את הידיים ולא את הרגליים. כשאמרו לי ללחוץ לא יכולתי כי לא הרגשתי כלום. במשך שעות לחצתי והלידה לא התקדמה. הייתי על סף עילפון, בשלב מסוים אמרו לאמא שלי ולאחיות שלי, שהיו בחדר, שהן חייבות לצאת החוצה".
ענת: "הרופאים אמרו לי: 'תתחילו להתפלל'. שאלתי: 'למה? על מי?' הם ענו: 'על התינוק'. הראש שלו יצא טיפה החוצה אבל כל הגוף שלו היה תקוע בפנים והוא התחיל להכחיל".
שחף: "האחיות צעקו עליי להרים את הרגליים ואני התחננתי לאלוהים שיעשה שיפסיקו. הסברתי שאני לא מרגישה כלום ואף אחד לא הבין. לחדר נכנסו עוד רופאים וכולם לחצו לי על הבטן עד שבסוף התינוק יצא. כששאלו אם אני רוצה שישימו אותו עליי עניתי 'לא'. כל מה שרציתי היה לישון. את מבינה? הייתי אמא צעירה שכל כך חיכתה לראות את הילד שלה, אבל לא הייתי מסוגלת. הלידה הטראומטית שברה אותי".
אחרי שהועברה להתאוששות, גרשון לא הצליחה לרדת מהמיטה. "סבלתי מכאבי גב איומים ולא הרגשתי בכלל את הרגליים. הרופאים אמרו לי שזה בגלל שיש לי עדיין אפידורל בגוף, אז ניסיתי להילחם. אחרי יומיים השתחררנו מבית החולים. אני זוכרת שאני ובעלי צעדנו לאוטו והוא צחק עליי: 'איזה לאט את הולכת, סבתא שלי הולכת יותר מהר ממך'. הלכתי כמו ברווז, וזה הלך והחמיר".
מה עשית?
"בגלל שלא יכולתי לתפקד, אני ובעלי עברנו עם התינוק לבית של אמא שלי. לא הינקתי. לא היה לי חשק לנסות. לא יכולתי אפילו להרים אותו. אמא שלי או בעלי האכילו אותו וקמו אליו בלילות".
ענת: "הייתי צריכה לטפל גם בה. הייתי מרימה אותה לאמבטיה ועוזרת לה להתקלח. היא בקושי יכלה לזוז".
שחף: "חזרתי לאותו אורתופד שאמר לי שהתינוק לוחץ לי על העצב. אמרתי לו: 'הנה, ילדתי, אבל אני עדיין לא מרגישה את הרגליים ונורא כואב לי הגב'. הוא אמר את מה שאמרו לי בבית החולים: שיש לי אפידורל בגוף ושאני צריכה לחכות שלושה חודשים עד שהוא יתפוגג".
הבדיקות היו תקינות
אחרי שחלפו שלושה חודשים ומצבה לא השתפר, החלה גרשון ללכת לרופאים שונים, בין היתר לנוירולוג, ששלח אותה לבדיקת EMG. "זו בדיקה שנועדה לבדוק את העצבים", היא מרחיבה. "לא הרגשתי את הזרמים, אבל עדיין אמרו לי שהיא יצאה תקינה. חצי שנה אחרי הלידה החלטתי ללכת למיון. אמרתי, שם יש רופאים מכל התחומים. אני רוצה אחת ולתמיד שיבדקו אותי כמו שצריך ויגידו לי מה יש לי".
ואמרו?
"הפנו אותי לסי־טי ראש שיצא תקין, ובמכתב הסיכום כתבו: 'יש לה אפידורל בגוף'".
בינתיים כולם חזרו לשגרה: בעלה ואמה שבו לעבודתם, והיא שלחה את בנה למטפלת ושבה לסטודיו. "המשכתי לעבוד בסבל", היא אומרת. "יום אחד לקוחה נכנסה אליי ושאלה למה אני הולכת מוזר. עניתי: 'כי יש לי אפידורל ברגליים'. היא אמרה לי: 'תקשיבי, אני עובדת במכון MRI, אני רואה הרבה מקרים, ומה שיש לך זה לא אפידורל. אני קובעת לך תור אצלנו'".
למחרת כבר עשתה את הבדיקה ואחרי שבועיים הגיעה התשובה. "הלקוחה אמרה לי: 'תקשיבי, יש לך גידול בגודל חמישה סנטימטרים בגב והוא מדמם. אני קובעת לך תור לביופסיה".
בשורה קשה מאוד.
"כשהיא אמרה את זה לא יכולתי להמשיך לדבר, כי בדיוק אספתי את פלא מהמטפלת, אז ניתקתי והתקשרתי בבכי לאמא שלי. אמרתי לה: 'התקשרו ואמרו שיש לי גידול. תתקשרי אליהם כי אני לא יכולה לדבר כרגע'. אחרי זה שמתי את פלא אצל חמותי וחזרתי לעבודה כאילו לא קרה כלום. הדחקתי".
ענת: "גם אני לא ממש עיכלתי. התקשרתי לבחורה מהמכון, היא אמרה שהיא קובעת תור לביופסיה ושזה ייקח שבועיים".
הן לא הספיקו להמתין שבועיים. שבוע אחר כך הגיע הרגע שבו גרשון הייתה משוכנעת שהיא עומדת למות. כשהגיעה לבית החולים והרופאים ראו את הדיסק של ה־MRI שהביאה איתה, הם עשו בדיקות נוספות והבינו מיד: הגידול פגע בעצבים בעמוד השדרה והשפיע גם על המוח, מה שהסביר את הבלבול, וגרם שיתוק ברגליים. "בבית החולים כבר לא יכולתי לזוז", היא מספרת. "האחיות הביאו לי כיסא גלגלים ואני זוכרת שנורא שמחתי. הסתכלתי עליו ואמרתי: 'כמה חיכיתי לך, כמה רציתי אותך ולא העזתי לבקש'".
ענת: "הרופא שטיפל בה היה המום. הוא שאל: 'איך היא הלכה עד עכשיו?'"
שחף: "ברגע הזה כעסתי על כולם. כמה שאמא והסביבה הקרובה שלי תמכו בי, הרגשתי שאף אחד לא באמת הבין כמה כואב לי. אני זוכרת למשל שבעלי רצה שנצא בלילות, וכשאמרתי לו שאני לא מסוגלת הוא היה קצת מתבאס".
ענת: "כי היא באמת כל הזמן ניסתה לתפקד למרות הכל. היה קשה להבין. כשהכניסו אותה לניתוח אני זוכרת שהתפללתי לאלוהים. הפחד הכי גדול היה שיגלו שהגידול ממאיר. אמרתי: 'לא משנה אם היא תצא מהניתוח עם כיסא גלגלים, העיקר שתישאר בחיים'".
שחף: "אחרי ניתוח של ארבע שעות, אמרו לי שהבשורה הטובה היא שהגידול התגלה כשומני. הבשורה הרעה הייתה שבגלל הגודל והזמן שעבר עד שהתגלה, לא יכלו להסיר את כולו אלא רק חצי ממנו. המשמעות היא שאי־אפשר לומר אם אחרי השיקום והפיזיותרפיה אוכל לחזור לתפקד כרגיל. ואמרו גם שהגידול יכול לחזור לגדול".
ענת: "כשהיא יצאה מהניתוח לא היה ברור אם היא בכלל תוכל ללכת".
שחף: "ארבעה ימים אחרי הניתוח הועברתי למחלקת שיקום, וזה היה היום הכי קשה בחיי. לא הרגשתי את הרגליים וגם לא כל כך את הידיים. לא יכולתי להתקלח לבד, להתפנות לבד או לאכול לבד. כולם שם היו מבוגרים ממני, הרבה קטועי רגליים, והרגשתי כאילו הגעתי לגיהינום. לא הבנתי מה אני, בחורה בת 24, אמא לתינוק בן חצי שנה, עושה במקום הזה. הסתכלתי על עצמי במראה והתחלתי לבכות. הייתי חיוורת והראש שלי היה מלא תפרים, כי בניתוח קיבעו לי את הראש למיטה כדי שלא אזוז. לא אשכח בחיים שמישהי ששכבה לידי ושמעה אותי בוכה אמרה לי: 'אין לך מה לבכות. את לפחות יכולה לעשות הרבה דברים שאני לא יכולה'. היא סיפרה שגם היא אמא לילדים, שהתפרצה אצלה מחלה בעקבות שפעת שגרמה לה שיתוק מלא בידיים וברגליים, ושבשביל שתוכל לדבר היו צריכים להחדיר לה צינורית לגרון. זה לא ניחם אותי אלא גרם לי להרגיש יותר גרוע. סגרתי את הווילון והתפרקתי בבכי. רציתי למות, לא רציתי להילחם יותר".
אבל בסוף נלחמת.
"המשפחה שלי לא ויתרה לי. אמא שלי, מרגע שאושפזתי, עזבה את מקום העבודה שלה, ישנה איתי בבית החולים והייתה צמודה אליי 24 שעות. האחיות שלי הגיעו, בעלי בא עם התינוק וגם ההורים שלו לא הפסיקו לדרבן אותי. חמי היה בא כל יום, מרים אותי ומבקש ממני לנסות לעשות איתו כמה צעדים".
סבתא הנהגת
כעבור חודש וחצי שוחררה מבית החולים אחרי שהצליחה ללכת בעזרת קביים. "התחושה ברגליים לא חזרה אליי עד היום", היא מבהירה. "אני זוכרת שאמרתי למטפלים בשיקום: 'איך אוכל ללכת אם אני לא מרגישה את הרגליים?' והם ענו: 'זה מה שנעשה כאן. נלמד אותך ללכת בלי להרגיש'".
מאחר שאמה בדיוק הייתה בתהליכים של מעבר דירה, היא, בנה ובעלה עברו להתגורר בבית הוריו. “אני לא יכולה להיות לבד בבית, בטח לא עם פלא", היא מסבירה, "כי אני עלולה להרגיש לא טוב וליפול. אני גם עדיין לא יכולה להרים אותו. לצערי, אני לא יכולה להיות אמא כמו שצריך וגם לא רעיה כמו שצריך".
למה בחרתם לקרוא לבן שלכם פלא?
"השם המלא שלו הוא פלא גבריאל. ביקשתי להוסיף את גבריאל על שם אבא של בעלי, כי אני מעריצה אותו. 'פלא' זה בהשראת משפט של רבי נחמן מברסלב: 'אני איש פלא ונשמתי פלא גדול'. והבן שלי באמת הוכיח את עצמו כפלא. מאז שנולד הוא תינוק מדהים. כמעט לא בכה בלילות, כאילו ידע שאמא שלו סובלת. גם ההיריון איתו, שכאמור לא היה מתוכנן, זירז את הגילוי של הגידול אצלי. יכול להיות שאילולא הוא, מצבי היה עוד יותר גרוע".
אחרי שיצאה מהשיקום החליטה גרשון לתעד את כל מה שעובר עליה באינסטגרם. היא פתחה דף חדש בשם iamsahafgershon (נוסף לדף העסקי שלה הנושא את שמה), שבו העלתה תמונות וסרטונים מאז שיצאה מהניתוח, מלווים בטקסטים שמתארים את תחושותיה. "היה לי חשוב שאנשים ידעו מה בדיוק מצב הבריאות שלי", היא מסבירה. "רצו עליי שמועות שאת לא מאמינה: שאני נכה, שאני חולת סרטן, שאני גוססת. זה גרם להרבה לקוחות לבטל הזמנות למרות שיש לי שותף והסטודיו עובד כרגיל. היה לי חשוב גם לעורר מודעות לגבי רשלנות רפואית ולתת השראה לאנשים אחרים. אחרי שפתחתי את האינסטגרם הרבה אנשים סיפרו לי שגם אצלם הרופאים פספסו במשך זמן את הבעיה האמיתית שלהם. מה שכן, מבין אלפי התגובות שקיבלתי, עדיין לא נתקלתי במישהי שעברה מקרה בדיוק כמו שלי. זו אחת הסיבות שבחרתי להתראיין. יותר מכל הייתי רוצה לשמוע על מישהי שעברה את מה שאני עכשיו עוברת ושתעודד אותי, שתראה לי אור בקצה המנהרה".
כרגע, מבחינתה, המנהרה עדיין חשוכה. "כל לילה אני בוכה ולא מצליחה לישון", היא אומרת בעצב. "אם היו מוציאים ממני את כל הגידול, הייתי מרגישה הקלה. קשה לי לחיות עם הידיעה שהוא עדיין בתוכי ושהוא שוב יכול לגדול. אחרי הניתוח שאלתי את הרופא מה לעשות כדי שהגידול לא יגדל, והוא אמר: 'אל תשמיני'. שאלתי: 'ומה יקרה אם ארצה להיכנס שוב להיריון?' הוא לא ענה".
איך חייך נראים כרגע?
"אני עדיין מתקשה לתפקד. אני סובלת מכאבי גב נוראיים ולוקחת משככי כאבים חזקים שגורמים לי עייפות. את הרגליים אני לא מרגישה. שלוש פעמים בשבוע אני הולכת לפיזיותרפיה. בגלל שאמא שלי הייתה חייבת לחזור לעבוד, הנהגת הצמודה שלי היא סבתא. היא בת 80 וגרה בבת־ים. כל טיפול נמשך שעתיים והיא מחכה לי באוטו כי גם לה קשה להתנייד ויש לה הליכון. לפני כמה זמן רצינו לעצור בבית קפה אחרי הטיפול. היא לא הסכימה לצאת עם ההליכון שלה. היא אמרה: 'זה יותר מדי כבד לי, שאת עם קביים ואני עם הליכון'".
מה את מאחלת לעצמך?
"כרגע אני במצב נפשי קשה מאוד. אני כל הזמן שואלת: 'למה זה מגיע לי?' כתוצאה מהניתוח נפגעו לי גם המעיים ואני לא ממש מסוגלת לאכול. אני אוכלת מנות קטנות כדי לא להקיא וגם זה מביא למצב רוח ירוד. אני מרגישה שאני צריכה כל הזמן את המשפחה שלי לצדי. אני רוצה לעשות קעקוע משותף עם אמא שלי כדי שבלילה, כשאני מתקשה להירדם, אוכל להסתכל עליו וארגיש שהיא איתי. הייתי רוצה שבעוד שנה אוכל לחזור לרוץ, לעשות ספורט, לעבור עם בעלי והבן שלי לבית משלי ולתפקד כאישה וכאמא. הכי הייתי רוצה שתחזור לי שמחת החיים. פעם אנשים היו מבקשים להיות איתי רק כדי שיוכלו להידבק בשמחת החיים שלי. הייתי רוצה לחזור שוב להיות בריאה ושמחה".
