בגיל 41, עם קריירת הייטק משגשגת ואורח חיים פעיל, נחתה על איתן אביר בשורה ששינתה את חייו: התברר שהוא לקה באי-ספיקת לב סופנית, שהביאה אותו לסף מוות ולצורך דחוף בהשתלת לב. בנחישות ובאומץ קיבל אביר סדרת החלטות, שהובילה להשתלה ולחיים חדשים. מאז הוא החליט לא להתפשר על אנשים ועל אושר, ואת התובנות האלה הוא מביא עימו לליווי אישי של חולי לב בדרכם להשתלה.
מי אתה?
"איתן, בן 45, בזוגיות פרק ב'. אבא של זוהר (12), ברק (שמונה) ושחר (שש), גר בפתח תקווה".
ומה אתה עושה?
"אני מנהל משותף בעמותת אומץ לב לחולי לב ובמקביל מלווה פרטנית חולים המועמדים להשתלת לב ומופיע עם ההרצאה 'ללכת אחרי הלב' שעסקת בהתמודדות עם מצבי משבר. בעבר הייתי מנהל תמיכה טכנית ותשתיות בחברות הייטק".
הכירו אותו:
שורשים, נופי ילדות, מה אתה זוכר?
"נולדתי בירושלים, אח בכור לרותם. אבי עוזי, יליד ירושלים, שירת בקבע בגף הטכני של חיל האוויר עד צאתו לגמלאות, ואז פנה לעסקים. אמי מירה, ילידת רמת גן, עבדה כאחות. הוריי הכירו במסיבה בבית הספר לאחיות שבו למדה אמי. מכיוון שאבי שירת בצבא ועבר בין בסיסים, העתקנו את מקום המגורים מספר פעמים, אבל את רוב ילדותי העברתי בראשון לציון. הבית שבו גדלתי היה ערכי מאוד, והושם בו דגש על חינוך וכבוד למבוגרים ועל לימודים ככלי לעצמאות בעתיד. לשני הוריי הייתה קריירה משמעותית, והיה להם חשוב שנלמד כדי שנעמוד על הרגליים בעצמנו. אני השגתי בבית הספר ציונים לא רעים על אף שהשקעתי מעט ולמדתי בעיקר למבחנים. העדפתי להעביר את רוב זמני הפנוי בכדורסל ובטניס ועם חברים. לא ממש שאלתי את עצמי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. לא היו לי חלומות מוגדרים".
את השירות הצבאי הוא תכנן להעביר באחת הסיירות המובחרות, אבל רשרוש בלב שהתגלה אצלו הביא להורדת הפרופיל האישי שלו ולשירות בתפקיד מודיעיני בבסיס חיל האוויר בחצור. "בדיעבד, זו הייתה תקופה נהדרת, שקיבלתי בה כלים חשובים לחיים", הוא אומר. אחרי השחרור היה לו חשוב להיות עצמאי כלכלית - ומהר. הוא לקח קורסים מקצועיים בתחום המחשבים, ולאחר מכן החל לעבוד במחלקת התמיכה הטכנית של אינטרנט זהב, ובהמשך כמנהל רשתות בחברה אחרת. בשנים אלה הוא גם השלים תואר ראשון ושני בכלכלה ובמינהל עסקים. בגיל 26 נישא. "עולם ההייטק המתפתח קסם לי ואיפשר לי לממש את עצמי, ליזום ולהיות יצירתי", הוא אומר. "לכאורה, היה לי הכל, אבל העבודה שלי הייתה כרוכה בדרישות גבוהות ובלחץ נפשי שהביאו לשחיקה גדולה, אישית וזוגית. לימים, אשתי ואני נפרדנו. אחרי הפרידה המשכנו להתגורר בסמיכות ולגדל את ילדינו במשותף.
"לפני ארבע שנים הבנתי לפתע שפעולות גופניות בסיסיות גורמות לי לקוצר נשימה. כשראיתי שזה לא עובר, החלטתי לשתף את אמי, שתמיד סמכתי על החושים המקצועיים שלה. היא פעלה במהירות, ולמחרת כבר פגשתי קרדיולוג בכיר. לאחר סדרת בדיקות הוא בישר לי שאני סובל מאי-ספיקת לב סופנית, ושהמצב הזה לא עומד להשתפר. חלה ירידה דרסטית בתפקוד הלב שלי: התפוקה שלו עמדה על כ-30 אחוז בלבד, והמטרה הייתה למנוע החמרה. הבשורה הזו נחתה עליי בצורה קשה. הכרתי את עצמי כאיש צעיר ובריא, שלא מעשן ולא שותה, עוסק באופן קבוע בפעילות גופנית ונמנע מתרופות - ופתאום, פעולות יומיומית בסיסיות כמו מקלחת או הכנת אוכל הפכו לאתגר קשה בשל קוצר הנשימה. התעקשתי להמשיך לטפל בילדיי, אבל זה נעשה קשה עד בלתי אפשרי. בני הצעיר היה אז בן שנתיים, ואחרי כל פעם שהחלפתי לו חיתול, נאלצתי לשכב לנוח כדי להסדיר את הנשימה. התחלתי לתכנן כל דקה שלי עם ילדיי כדי להצליח לעבור את היום בשלום בלי שייגמר לי החמצן.
"למרות התרופות הרבות שנטלתי, מצבי החמיר, והייתי מרותק למיטה רוב שעות היממה. כמה חודשים לאחר האבחנה הראשונית הוכנסתי לרשימת המתנה להשתלת לב. ידעתי שהסיכויים הם לרעתי: בכל שנה נזקקים כ-200 איש בישראל להשתלת לב מן החי, אבל נעשות רק כ-20 השתלות, בשל מספר התורמים הנמוך והצורך להגיע להתאמה מלאה בין התורם לנתרם. בשלב הזה הגיע הלב שלי לתפקוד של שמונה אחוזים בלבד, והתאשפזתי למשך כחצי שנה. הוצע לי לעבור השתלת לב מלאכותי כפתרון ביניים, אבל שללתי את זה על הסף. למרות העובדה שהייתי בסכנת חיים, ידעתי שחיים עם לב מלאכותי לא יתאימו לי כגרוש שחי לבד, ושגם אאבד את מקומי ברשימת ההמתנה ללב מן החי. העדפתי להישאר באשפוז ארוך ולקחת פסק זמן מהחיים, למרות החשש הגדול לחיי. הוריי גיבו אותי בהחלטה הגורלית הזו. כדי לדבוק בחיים, היה לי חשוב לקיים קשרים זוגיים במהלך התקופה הזו. העובדה שהצלחתי בכך גרמה לי לחשוב שמצפים לי חיים רגילים בעתיד".
אחרי כחצי שנה שבה לא נמצא לו תורם מתאים, התחילו לדבר איתו על השתלה בחו"ל והוחלט על מרכז ההשתלות בסן דייגו, קליפורניה. "באוקטובר 2015, כשאני מלווה בהוריי, ובתום הטסה רפואית של 16 שעות, הגעתי לשם. בשל מצבי החמור עליתי מיד למקום הראשון ברשימת הממתינים להשתלת לב. אחרי כשלושה שבועות הודיעו לי שנמצא לי תורם. עברתי את ההשתלה בהצלחה, וכעבור שלושה ימים עמדתי על הרגליים. בתוך כשבועיים שוחררתי לבית ששכרנו בסן דייגו. נשארתי שם כחצי שנה והייתי תחת מעקב רפואי צמוד שכלל צנתורים רבים ונטילת תרופות במינונים גבוהים כדי למנוע את דחיית השתל על ידי הגוף.
"עם החזרה לארץ, ואחרי התקופה הארוכה שבה בקושי תפקדתי, נדרשתי ללמוד את הגוף שלי מחדש. לאט-לאט יכולתי להגביר את קצב ההליכה שלי ולחזור לפעילות גופנית סדירה. כיום אני שותף מלא בגידול שלושת ילדיי ובזוגיות פרק ב'. יחד עם חבריי ורד שירזי ואלי שבתאי – גם הם מושתלי לב - אני פעיל בעמותת 'אומץ לב', מלכ"ר לטובת זכויותיהם ורווחתם של מושתלי הלב בארץ. אני מבקר מועמדים להשתלה בבתי חולים ומשתף אותם בסיפור האופטימי שלי".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לאיתן של היום?
"בתקופת המחלה עמדתי פעמיים מול הצעה להתחבר ללב מלאכותי, ופעמיים סירבתי בתוקף. משהו בתוכי אמר לי שהתשובה היחידה למצבי היא תרומת לב. רציתי לחזור לחיות חיים מלאים ועצמאיים והייתי מוכן לקחת את הסיכונים בדרך. למדתי לנטרל רעשים ולחץ חיצוני ולהקשיב רק לעצמי - כי התשובות לכל דבר נמצאות בתוכנו. כשאתה מגיע למקום שבו נשקפת סכנה לחייך, הדברים מתחדדים. האהבה והתמיכה ללא סייג שקיבלתי מהוריי, שעזבו הכל וליוו אותי לארצות הברית בלי לדעת מתי נחזור לארץ, חידדה את הדברים עוד יותר. הבנתי שאני לא מוכן להתפשר על איכות האנשים הסובבים אותי. במערכות היחסים שלי כיום, בכל תחומי החיים, אני שומר על תקשורת זורמת ופתוחה ומשתדל להקיף את עצמי באנשים שהקשר עימם טהור והדדי. אני מבין גם שייתכן שהלחץ והאינטנסיביות של חיי הקודמים הם שהביאו אותי לסכנת חיים, ומקפיד על אורח חיים רגוע ומאוזן".
מסר לאומה?
"הלב שקיבלתי נתרם על ידי משפחה, שברגעים הכי קשים שלה חשבה על טובת האחר. בלעדיה לא הייתי כאן עכשיו, ולילדים שלי לא היה אבא. החיים הם נזילים. מה שקרה לי יכול לקרות לכולנו, ולכן חשוב שנצא מתוך עצמנו וניקח בחשבון גם את הזולת, כי גם לאחר המוות יש לנו יכולת לתת מעצמנו. ממש כמו פלא הבריאה של תינוק חדש שמגיח לאוויר העולם, גם במותנו יש לנו יכולת ליצור חיים".
______________________________________________________
אחרי האושר הזה הגיע צער עמוק. הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
