יש לי רגעים קשים בכל יום. בבוקר, כשאני מתעוררת, ובלילה, לפני השינה, כשאני מבשלת ונזכרת במאכלים שהם אהבו לאכול. כל דבר מזכיר אותם, אבל אני לומדת לחיות עם הכאב. אני סוגרת את הדלת, בוכה ויוצאת החוצה בחיוך. היום אני מקבלת את השכול".
אורלי שטרית (53), שבנה אלי (לילוש) נהרג בתאונת דרכים בגיל 18 ושבעלה מישל התאבד שנה וחצי לאחר מכן, רואה היום את הכאב כחלק מהחיים. למרות האובדן הנורא, הכפול, היא מגויסת בכל לבה למען עשייה חברתית לנזקקים. בימים אלה היא גם מתמודדת על מקום במועצת העיר פתח־תקווה, עיר מגוריה והולדתה.
עד התאונה של בנה עבדה כמאפרת בטלוויזיה. היום היא עובדת כמנהלת משרד בחברת משאיות. בעלה מישל, שהיה בן 53 במותו, עבד כיזם בתחום הנדל"ן. הם היו נשואים קרוב ל־30 שנה והביאו לעולם ארבעה ילדים: אורן (בת 32), דין (בן 29), אלי (שהשנה היה אמור להיות בן 24) ושי, בן 17.5, ויש לה שלושה נכדים.
הבן אלי, היא מספרת, היה מרכז הבית. "הוא היה ילד מדהים, חייכן ושמח. שיחק בקבוצת הילדים והנוער של הפועל פתח־תקווה וחלם להיות כדורגלן. זה היה החיים והמהות שלו, ואני הייתי מנהלת קבוצת הכדורגל שלו במשך שמונה שנים. ליוויתי אותו לכל המשחקים והטורנירים והיינו צמודים זה לזה".
התקשרנו והוא לא ענה
ואז קרתה התאונה. בחודש מאי 2013, כשהוא לקראת סיום כיתה י"ב, נסע אלי ברכב הסובארו שקיבל מתנה מאביו שבועיים לפני כן, חצי שנה לאחר שקיבל את רישיון הנהיגה. הוא נהג חזרה לביתו מבית הספר, ומאחור ישבו שני חבריו. בדרך הוא נכנס במהירות לצומת כפר אברהם שבפתח־תקווה ושם נתקל במרזב שהיה מוטל על הכביש. הרכב הנוסע הסתחרר והסתובב סביב עצמו, התנגש ברכב מסחרי חונה, ואלי נפצע אנושות בעוד חבריו יצאו ללא פגע.
איך שמעת על התאונה?
"בשלוש וחצי בצהריים בעלי התקשר וסיפר שהילד עשה תאונה ושהוא בא לקחת אותי. הייתי בטוחה שמדובר בתאונה קלה. שעה וחצי לפני שזה קרה עוד הספקתי לצלצל ללילוש וביקשתי ממנו מספר טלפון שהייתי צריכה. בדרך לבית החולים ניסינו לחייג אליו ואף אחד לא ענה. רצתי למיון במחשבה שאני עוד אראה לבן שלי מה זה להפריע לנו ככה באמצע היום".
בחדר המיון כבר הבינה שהמצב חמור. "ראיתי את החברים שלו ומאבטח הגיע אליי, והתחיל להתייבש לי הפה. הרופא אמר לנו שהמצב לא טוב, ומישל התחיל להשתולל, לבכות ולצרוח. הוא כנראה הבין מה קורה בזמן שאני עדיין לא קלטתי. אמרתי לרופא שילך לעזור לבן שלי, כי האמנתי שהכל יהיה בסדר. אלי חזק ובריא, מי יכול לשבור אותו?"
במשך שלושה שבועות נאבק אלי שטרית על חייו, והוריו לא זזו ממיטתו. הוא היה מורדם ומונשם, מלבד רגע אחד שבו הרופאים העירו אותו כדי לבדוק אם נגרמה לו פגיעה מוחית. כשהתעורר, אביו שאל אותו אם הוא בסדר ואלי סימן באגודל לחיוב, ואחר כך הרופאים הרדימו אותו שוב. לאחר מכן כבר לא קם יותר. אחרי מאבק ממושך ולאחר סוף שבוע שבו הידרדר עוד יותר מצבו הרפואי, הלך לעולמו. "אחרי שקיבלנו את הבשורה כבר לא הייתי פה. אני לא יודעת מה נתנו לי, אבל אני רק זוכרת שעמדתי ליד המעלית וחבר של אלי הסתכל עליי. חוץ מזה אני לא זוכרת כלום, לא את הלוויה ולא את השבעה. אני אפילו לא זוכרת איך הגעתי הביתה מבית החולים".
איך התמודדת עם האבל?
"במשך שנה וחצי תפקדתי על אוטומט. עזבתי את העבודה כמאפרת ולא עשיתי כלום כל היום. כשקמתי בבוקר חיכיתי שיחשיך ושאוכל לקחת כדור וללכת לישון, וכשהתעוררתי למחרת הצטערתי שקמתי. לבשתי רק בגדים שחורים במשך שנה שלמה והייתי כמו חיה־מתה. במקום שאני אטפל בילדים שלי הם טיפלו בי, ולא היה לי מושג איך הם עצמם מתמודדים. הייתי שקועה בכאב שלי, זה היה ממש כאב פיזי. בעלי ניסה לשכנע אותי לדבר עם פסיכולוג וללכת להרצאות מחזקות כמו זו של רונה רמון, ואני רק כעסתי ורציתי שיניחו לי. כשאלי היה בחיים הבית היה שמח ורועש, ואז הבית הפך למקום שקט ועצוב".
מכתב מתחת לתפילין
בזמן שהייתה שקועה באבל כבד, בעלה מישל החליט להנציח את בנם בדרכו. "הוא היה אובססיבי לגבי זה. בנה במועדון הכדורגל בפתח־תקווה אנדרטת אבן ענקית של שחקן כדורגל, וייסד טורניר כדורגל שבו הוענק לקבוצות הנוער גביע שנשא את השם של אלי. לפני חג פורים הוא נסע לתל־אביב וקנה סטוקים של תחפושות. נכנסנו לשכונה חלשה מבחינה כלכלית ועשינו הפנינג על שמו של אלי. מכרנו לילדים תחפושות בעשרה שקלים ואת כל הרווחים תרמנו לקניית סלי מזון לנזקקים".
כהנצחה נוספת לבנם הקימו גם קרן גמ"ח (גמילות חסדים) למען כלות מעוטות יכולת. "מישהי שביקרה אותי בשבעה הציעה לי לקבל שמלות כלה מחנות שנסגרה ולמסור אותן לנשים שידן אינה משגת. אני חושבת שזה היה כדי לעודד ולהרים אותי. אבל היא מסרה לי שמלות כלה ישנות שהצהיבו ונראו רע, והשכנה שלי אמרה שאף כלה לא תרצה שמלות כאלה. היא הציעה שניסע לסין, נקנה שמלות ונקים גמ"ח לעילוי נשמתו של אלי".
איך הגבת?
"באותה תקופה עדיין לא הייתי מוכנה לזה. במשך שנה שאלתי אם יש חיים אחרי המוות. רבנים היו מגיעים אלינו ואומרים לנו לעשות מצוות, כי 'בכל מצווה שאת עושה את שולחת מתנות לשמיים, לאלי', אבל זה לא דיבר אליי.
"הרגשתי שאני ברוגז עם אלוהים. לא הבנתי למה הוא העניש אותי. ואז, שנה לאחר מותו של אלי, הרגשתי שקיבלתי סימן. עשיתי לי מנהג שבכל פעם שאני מבקרת את הקבר של אלי בבית העלמין, אני עוברת ליד הקברים של כל המשפחה ומדליקה בשבילם נרות. כשרציתי להדליק נר בקבר של סבתא שלי, לא מצאתי אותו. במשך חודשיים חיפשתי, עד שבערב ראש השנה הגעתי שוב לבית העלמין וביקשתי מאלוהים שיעזור לי למצוא את הקבר. ואז הרגשתי שמוליכים אותי אליו, ומצאתי אותו. צרחתי משמחה כי הבנתי פתאום שיש מישהו למעלה. ואם יש מישהו למעלה, אז זה סימן שאני צריכה לעשות מצוות.
"ואז הקמתי את הגמ"ח עם עוד שותפה ועם מישל, ורכשנו בסין שמלות כלה. במקביל הקמנו סלון כלות שבו הבת שלי איפרה וסירקה את הנשים. פתחנו את הסלון בחצר הבית, איפה שאלי נהג לשחק סנוקר ולבלות עם חברים. בהתחלה לא יכולנו להתקרב למקום הזה כי הוא היה כמו מקדש, אבל כעבור שנה פתחנו שם את הגמ"ח ולאט־לאט בנות התחילו להגיע ואנחנו התחלנו להתעורר לחיים. הרגשתי שיש אור בקצה המנהרה".
אלא שהתחושה הזאת ליוותה רק אותה. "פתאום נגמרו למישל כל הרעיונות להנצחה של אלי. הוא לא סיפר לי שהוא הולך כל יום לבית העלמין, אבל בדיעבד נודע לי שהוא בנה לו שם פרגולה, ספסלים ודשא סינתטי כדי שיהיה לו נעים. מצאתי אצלו מאוחר יותר פתקים במכנסיים מכל מיני קוראות בקפה ומגידות עתידות. הוא לא סיפר לי על זה כי ידע שאני ממש לא בעד הדברים האלה".
ואז מישל נשבר סופית. בבוקר חורפי, שנה וחצי לאחר מותו של בנו, הגיע אל האנדרטה של אלי, השאיר עליה את המעיל והטלפון הנייד ותלה את עצמו על עץ סמוך. "בעשר בבוקר, בזמן שבישלתי, קיבלתי טלפון מגיסי. הוא ביקש שאגיע למועדון הכדורגל. לחצתי עליו שיספר לי מה קרה והוא אמר לי שמישל התאבד. אני לא זוכרת מה היה באותו רגע ולא זוכרת את הלוויה. המוח שלי הדחיק הכל".
היו סימנים לכך שהוא ישים קץ לחייו?
"לא היו שום סימנים. אם כבר, אני הייתי אמורה לעשות את זה, כי היו לי מחשבות כאלה, לקחת כדור ולא לקום יותר. הרגשתי כמו בתוך בור שחור, ומישל היה זה שהחזיק את הבית. הוא תפקד באופן מלא, ונראה שכשאני התחלתי להתאושש הוא הרשה לעצמו להישבר".
רק חצי שנה לאחר מותו של מישל מצאה את מכתב ההתאבדות שכתב, שהיה מונח מתחת לתפילין שלו. "הוא כתב שהוא מבקש ממני ומהילדים סליחה על מה שהוא הולך לעשות, אבל הוא מרגיש שהוא מתמוטט ופשוט לא מסוגל יותר, ושהוא חייב להיות עם לילוש".
כעסת עליו?
"בהתחלה כן, אבל אחר כך ריחמתי עליו על מה שהוא מפסיד".
לאחר שבעלה נפטר, עברו ילדיה של אורלי שטרית להתגורר איתה, יחד עם בני זוגם והילדים שלהם, כדי שלא תישאר לבד ("הם ממלאים את הבית ובלעדיהם הייתי משתגעת").
פעמים רבות קרובי משפחה של אנשים שהתאבדו חשים אשמה. הייתה לך תחושה כזאת?
"עד היום אני מרגישה אשמה שלא ידעתי לזהות את זה, כי אולי יכולתי לעזור לו. אבל לא נתתי לעצמי לשקוע באבל. לא הייתה לי הפריווילגיה ליפול. הייתי צריכה להחזיק בית ולטפל בילדים שלי. וכשהתחלתי לתפקד הבנתי שיש בי כוח.
"החלטתי שאני ממשיכה את הצוואה של מישל. כשפורים הגיע, עשיתי שוב את הפנינג התחפושות. אחר כך עשינו כמה וכמה אירועים כאלה, וכל שנה זה גדל ומתפתח. ביקשו ממני גם להיות מנהלת מחלקת הנוער בכדורגל של פתח־תקווה, שנקראת 'מכבי אלי עמישב', על שמו של אלי, והמשכנו גם עם גמ"ח הכלות שהלך וצבר תאוצה".
מאיפה הכוחות לעשות למען אחרים?
"הנתינה עצמה נותנת כוח ומחזקת אותי. כשאת נותנת לאחרים את לא עסוקה בכאב ובאבל שלך. לפעמים אני אומרת שהפכתי ללביאה, כי אני נלחמת על הכל".
חוג שחמט לעניים
לפני כשנה וחצי זכתה אורלי שטרית להכרת תודה על פועלה בתוכנית הטלוויזיה "מחר שבת" בהנחייתו של צביקה הדר. היא הוזמנה לשבת בקהל בטענה שמזמינים מתנדבים שונים, אבל אז, באמצע התוכנית, הופתעה לגלות כי בקהל יושב זוג שנעזר בשירותי גמ"ח הכלות שלה. במהלך התוכנית הוצג סרטון המספר את סיפורה, והיא אף קיבלה במתנה קורס תדמיתנות."אחרי שהתוכנית שודרה הטלפון לא הפסיק לצלצל, ומעצבים, סלוני כלות ואמהות של כלות תרמו המון שמלות כלה. התחילו להגיע נשים מכל קצוות הארץ, והיום אין שבוע שבו לא יוצאת ממני כלה עם שמלה. הן אסירות תודה ואני מרגישה מכך סיפוק גדול".
בסיום קורס התדמיתנות הצטרפה לקורס מנהיגות שהתקיים בפתח־תקווה ונמשך כמה חודשים. "אורנה דוידאי, שהייתה חברת המועצה היחידה בעיר וסגנית ראש העיר, החליטה שהגיע הזמן שנשים יהיו בשולחן מקבלי ההחלטות. היא פתחה את הקורס יחד עם עמותת כ"ן (כוח נשים) שפועלת להעצמת נשים, במטרה להכשיר נשים לתפקידים פוליטיים. בין השאר למדנו איך לקרוא דוחות כלכליים ואיך מתנהל השיח הפוליטי".
במהלך הקורס הזה החליטה לרוץ למועצת העיר פתח־תקווה בבחירות שיתקיימו בחודש הבא. היא ועוד נשים שלמדו איתה בקורס הקימו את הסיעה "אש" (אורלי שטרית) ופרסמו אותה בפייסבוק ובמקומונים של פתח־תקווה. לאחר שהבינה כי יהיה קשה לעשות זאת לבד, בגלל מחסור במשאבים, חברה לשני סגני ראש העיר שפרשו ורצים בימים אלה בבחירות - אורנה דוידאי ואיתי שונשיין.
למה לך כל זה?
"חשוב לי לדאוג לילדים ולבני הנוער בעיר. בקבוצת הכדורגל שאני מנהלת יש ילדים ממשפחות במצב סוציו־אקונומי נמוך. אני רוצה לעזור להם, ואין לי איך. אף אחד בעירייה לא מזיז כלום, אז הבנתי שכדי להזיז דברים צריך להיכנס למועצה. אני רוצה שכל ילד ייהנה ממה שאני יכולה לתת לילדים שלי ושכולם יקבלו הזדמנויות שוות.
"כדי להשיג את זה צריך לשנות הרבה, וקודם כל את החינוך הבלתי פורמלי. צריך שהוא יהיה נגיש לכל ילד, ושילדים ייחשפו לתכנים מגוונים, כמו חוג שחמט, ולא רק בשכונות המבוססות. כשההורים עניים גם הילדים עניים, וצריך לאפשר להם לצאת מהמעגל הזה. אנחנו הנשים מהוות 51 אחוז מהאוכלוסייה ומגיע לנו להחליט לגבי הילדים שלנו. כמו שאנחנו יודעות לנהל בית, כך נדע לנהל את העיר".
אילו תגובות את מקבלת?
"היו הרבה שאמרו שזה מתאים לי ושצריך אנשים כמוני, והיו כאלה שאמרו שזה קשה, שזה לא בדיוק איך שאני חושבת ושהפוליטיקה מלוכלכת. אבל הבטחתי לעצמי שאף פעם לא אתלכלך. אני לא עושה לביתי. הכל נעשה בהתנדבות ומתוך תחושת שליחות, והמטרה שלי היא עשייה למען החלש".
איך הגיבו בני המשפחה כשהודעת על ההחלטה שלך?
"הם תמכו מאוד. הייתה בבית איזו אנחת רווחה על כך שהתעוררתי לחיים".
ומה את חושבת שמישל ואלי היו אומרים?
"מישל תמיד היה הגב שלי, ואלי היה טיפוס שאפתן, אז אני בטוחה ששניהם יושבים למעלה ומסתכלים עליי בגאווה".
