מועדון הרזון: למה שמלה במידה אקסטרה-סמול מנצחת כל אג'נדה?

    בזמן האחרון כולם נהנים לדבר על הרחבת מודל היופי, אבל מאחורי הסיסמאות מתגלות כוכבות שרק מצטמצמות עוד ועוד, ורצות לספר שהאושר עולה כשהקילוגרמים יורדים

    ארז עמירןפורסם: 09.10.18 08:58
    Original Image לפני
    Modified Image אחרי
    בתקופת הפריצה וכעת - העבירו את החץ מצד לצד כדי לראות את הכוכבות. 1. מארינה מקסימיליאן | 2. לירון ויצמן | 3. ליהיא גרינר | 4. נינט | 5. רותם אבוהב | 6. עינב בובליל | 7. קורין גדעון

    כולם כבר מכירים את תופעת הכוכבות המצטמצמות – נשים בתקשורת שהולכות ומצנימות ככל שחשיפתן הציבורית גדלה. אני קורא לזה "אפקט נינט", על שם האם המייסדת שחתומה על קפיצת העשור הקודם – מחיילת שמנמנה עם גבות רזות, להפך הגמור.

     

    ככה זה עובד: כשדמות עם מראה מהסוג שפחות מקובל בעולם הזוהר (כן, המילה הזו שאסור להגיד) מתחילה את מסעה במעלה ההיררכיה התקשורתית, ניתן

    להניח בביטחון שהדיבורים על אהבה עצמית, קבלה והאושר שהיא מרגישה בתוך גבולות גופה, עומדים בקרוב להפוך להיסטוריה המוכחשת של תמונת שער בסגנון "תראו כמה רזיתי ותאכלו את הלב".

     

    ממש כמו זוכה בתחרות יופי שרגע אחרי הדמעות, הכתר שמחליק ונאום ה"תואר לא ישנה אותי", עוזבת את החבר מהמושב לטובת הרוני מאנה התורן, כך גם סיסמאות ה-"יופי מגיע בכל הגדלים" ו"תרגישי סקסית, תהיי סקסית", מושלכות באחת לפח האשפה של "שיט שבחורות שמנות אומרות", ברגע שמתגלה כי הדרך אל "יום בחיי" עוברת דרך תזונאית צמודה ומדריך כושר קבוע. כי גיוון זה נהדר, וגם הרחבת מודל היופי היא מטרה ראויה, אבל בשורה התחתונה, זו שנשקפת אלינו ברשימות היפים והנכונים למיניהן – הרזון מנצח.

     

    העגלגלות לשעבר שהפכו לגפרוריות הן החומר שממנו עשויים החלומות שלנו, הן מתוות עבורנו את המסלול המהיר (והיחיד) אל האושר. הרי אם המדיה תוצף פתאום בנשים שמנות ושמחות, עוד נאמין, חלילה, שמותר לנו לוותר על הדיאטות ומכוני הכושר, בגדי המעצבים, הכדורים שמבטיחים להפוך אותנו לרזים יותר וסכיני המנתחים. ואז – על מה נבזבז את כספנו?

     

    כך שהאינטרס של תעשייה שלמה שמוכרת לנו רזון כאושר ברור, אבל מה שקצת פחות מובן הוא שיתוף הפעולה הגורף של המרזות הסדרתיות, אלה שמתייצבות במרכז הפריים-טיים עם מידה 0 חדשה ודורשות את מחיאות הכפיים הקולקטיביות שלנו לאקט שהוא כולו כניעה לתכתיבים גבריים, מעורבב היטב עם צביעות מהסוג הישן והרע.

     

    דווקא בעידן שבו הולך ומתגבר השיח על מודלים מגוונים של יופי, וסוף סוף מאפשרים לנו לחבב ייצוגי גוף מסוג חדש בלי להתבייש, לוקחות הנשים בתקשורת את האבולוציה התודעתית הזו ומחזירות אותה לנקודת ההתחלה.

     

    זה מרגיז במיוחד כשאותן שגרירות מפוארות של מודל יופי מורחב, הן הראשונות להזדרז לאבד חצי ממשקל גופן כדי לספר בראיון כנה ומרגש איך פתאום עכשיו, בדמותן הצנומה והמחודשת, הן מצאו את האני האמיתי שלהן. ואני שואל – מי היתה שם קודם? לאן נעלמו הצהרות הקבלה העצמית של לפני הדיאטה? כמה אמינות ניתן עכשיו לייחס למשפטי ה"תאהבי את עצמך כמו שאת", כשבסופו של דבר מדובר על אהבה שנמדדת בקילוגרמים?

     

    זה לא פשוט, אני יודע. הדיל הטלוויזיוני קשוח ורודני – יפה זה רזה ואם את לא שם, אז צאי לנו בבקשה מהמסך וסגרי את הדלת מאחורי גבך העבה. זהו, ויתרת על הזכות להגיד "היי גיא". ועדיין אני תוהה, בעיקר באווירה הנוכחית המכילה לכאורה, למה שמלה במידה אקסטרה-סמול תמיד מנצחת כל אג'נדה? למה נשים מככבות בתקשורת רק בגרסת "נערת גלגל המזל" – קטנה, דקה, ומסובבת? הרי מדובר בנשים שיש להן משקל ונפח מעבר לזה הגופני. נשים חזקות ומוכשרות, שיכולות להשתמש בכוח שלהן כדי להגיד "עד כאן". נכון? אז לא, כנראה שלא ממש.

     

    הנה, מארינה מקסימיליאן בלומין, שבדרך מ"כוכב נולד" לזאפה השילה מעליה את רוב השם שלה יחד עם רוב משקלה. וגם – נינט, ועינב בובליל, וקטלין רייטר, וקרן פלס, ורותם אבוהב, ונגה ניר נאמן, שהיתה פעם עלה התאנה השמנמן של חדשות ערוץ 10 אבל לא עוד; ומיכל צפיר, שלא עצרה בדיאטה-ודי אלא הפכה לכוהנת רזון; וליהיא גרינר, שחולקת עם העולם כל ביס וכל דיאטה. וכשהפריים-טיים מגייס, אפילו לירון ויצמן, בחורה כחושה לכל הדעות, הופכת מ"רזה מאוד" ל"רזה מאוד-מאוד", כי בכל זאת, "האח הגדול" זה מחייב.

     

    האחרונה להצטרף למועדון הרזון היא קורין גדעון, שמככבת על שער "7 לילות" בלבוש שחור שעוטף מותניים של צרעה. גדעון, שתמיד מעלה על נס את ה"אחרוּת" שלה – המידות, השחרחרות, התלתלים – עוברת לדום מתוח ודק, ומוכיחה שוב שכשהמניות התקשורתיות עולות, הקילוגרמים יורדים.

     

    לכל אחת מהכוכבות אולי יש טכניקות שונות שאותן הן מגוללות בכתבות על דיאטות, אבל הקלישאות שהן מדקלמות מגיעות מאותו מתכון דל שומן ודל מקוריות:

     

    "שינוי התזונה היה קשור לחוסר יכולת שלי להכיל את עצמי. במקום להרגיש, העדפתי לאכול" (מארינה מקסימיליאן).

     

    "בעצם רק היום אני מרגישה שאני בממדים הנכונים שלי" (קרן פלס).

     

    "רזון הוא לא העניין, אלא ניהול משקל גוף מאוזן" (מיכל צפיר).

     

    "רציתי להרגיש טוב עם עצמי, לא כיף להזיע כדי לסגור את הג'ינס" (נינט).

     

    ואיך אפשר בלי ליהיא גרינר, שעשתה את כל הדרך מ"שיהיה מה לתפוס" ועד "כוסמין זה החיים", ובסוף נעצה את המסמר האחרון באג'נדת ה"גדולה ומאושרת": "אין בחורה שבאמת רוצה להיות שמנה. אם נשים שמנות מרגישות טוב עם עצמן, זה מהמם, אבל עדיין, שינסו לרזות. כי כשהן עושות סקס זה לא כיף כמו כשאני עושה סקס".

     

    אז המסר ברור: אם אתן רוצות תהילה ופרסום, תשאירו את השומן מאחור.

     

    האם בקרוב תקום כוכבת שתודה בפה מלא שלאכול זה בעצם נעים יותר מלא לאכול? קשה לדעת. כל שנותר, בינתיים, זה להמציא האשטאג חדש MeTooFat# ולהחזיק אצבעות לנטע ברזילי.

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מעצב אופנה, מרצה בשנקר, מאייר, אבא (של גאיה ושירה), מאמין שאופנה היא תרבות שאפשר (ורצוי) לדבר עליה, ולא רק ללבוש, ולא שוכח לרגע שמתחת לבגדים כולנו עירומים