שבועות בודדים לאחר שעברה ניתוח כריתת שדיים, התחילה יעל ארצי תשבי לעבור טיפולי כימותרפיה, ואז החלו השערות שלה לנשור. כאשר יצאה לשמש חבשה כובע על ראשה, אך ברוב הזמן החליטה לוותר על פאה או מטפחת, והסתובבה מגולחת למשעי. הבחירה שלה להרגיש בנוח עם המראה שלה, גבתה מחיר.
"באחת מהבדיקות שעברתי באותה תקופה בבית חולים הלכתי לשירותים", נזכרת ארצי תשבי, "הייתי מגולחת שיער וכבר ללא שדיים. בדרך החוצה נכנסה אישה חרדית שהתנפלה עליי בזעם, וצעקה: 'אלה שירותי נשים ולא גברים'".
מה עשית?
"בלי למצמץ, הרמתי את החולצה וחשפתי את הצלקת הנוראית שלי. אני מניחה שהיא הרגישה לא נעים. היא עזבה במבוכה. אני בחרתי שלא להתבייש בגופי ובמה שעברתי".
השמיים נפלו
ארצי תשבי (77), בתם הבכורה של הילדה וחנן יבור, מי שהיה נציג משרד החקלאות בניו־יורק ושגריר ישראל באפריקה, גדלה בקיבוץ "כפר־מכבי" ובצעירותה נחשבה לאחת השחייניות הטובות בישראל. צמד המאמנים המיתולוגיים יוזו טלקי ודוד סיבור ("סוחו"), שהפכו בהמשך למאמני הנבחרת הלאומית, אימנו גם אותה. כשנסעה עם הוריה לשליחות בניו־יורק, הייתה אלופת העיר בשחייה לגיל 12.
"באחת מהבדיקות שעברתי הלכתי לשירותים. הייתי מגולחת שיער וכבר ללא שדיים. בדרך החוצה נכנסה אישה חרדית וצעקה: 'אלה שירותי נשים ולא גברים'. בלי למצמץ, הרמתי את החולצה וחשפתי את הצלקת הנוראית שלי"
למרות אורח החיים הבריא שניהלה וההקפדה על תזונה נכונה, אובחנה לפני 25 שנה עם סרטן השד. כל הנשים במשפחתה נפטרו מהסרטן הזה (אמה, שתי סבותיה ושתי דודות), אולם הבדיקות הגנטיות הצביעו על כך שהיא אינה נשאית של הגן BRCA. בתה הבכורה, מירה ארצי־פדן (55), מפתחת שיטת יוגה נשית, גם היא אינה נשאית. לכן בתה האמצעית, מיכל ארצי (52), מאסטר באימון שיטת הריצה צ'י ראנינג, ובתה הצעירה,נועה תשבי (43), שחקנית ומפיקה, ויתרו שתיהן על ביצוע הבדיקה.
איך הרגשת כשאובחנת עם סרטן?
"השמיים נפלו. טולטלתי רגשית בעוצמה מבהילה, הייתי קרובה לפאניקה. לא היה אז מחשב שבו כל המחקרים האקדמיים נמצאים מולך בלחיצת עכבר. לא ידעתי לאן לפנות, אלא לתוך עצמי, אבל לא מתוך רחמים עצמיים או בשל השאלה למה דווקא לי, אלא בחיפוש אחר המנוע להחלמה.
"ישבתי ימים ולילות בארכיון בית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל־אביב וחיפשתי חומר על סרטן. עשיתי כמעט עבודת דוקטורט על המחלה שלי. כתוצאה מכך החלטתי שאני לא מקבלת כימותרפיה וחתמתי על ויתור. היום, אגב, לא עושים טיפול כימותרפי לסוג הסרטן שהיה לי אז - סרטן בלי גרורות ולא מפושט".
מה עזר לך להתמודד?
"משפחה תומכת וחברים המושיטים יד, שהם המשמעותיים ביותר. תמיד הייתי שם עבורם כאשר הזדקקו לי, והם יודעים שגם כשיזדקקו לי בעתיד אהיה שם בשבילם. חוץ מזה, במשך כל חיי התזונה שלי מאוזנת ובריאה ואני עוסקת בפעילות גופנית, אז המשכתי באורח החיים הרגיל שלי, והעצמתי אותו על ידי פעילויות נוספות. יצאתי להרבה יותר טיולים רגליים ברחבי הארץ מאשר לפני גילוי המחלה, הגברתי את הפעילות הגופנית לאחר כל ניתוח שעברתי, אכלתי מזון בריא ועסקתי בהתנדבות בנוסף לעבודתי".
אבל המשכת לעשן כל השנים.
"זה לא היה קשור לסרטן ונהניתי מאוד מהעישון. לפני שמונה חודשים הפסקתי. אני מצטערת על כך שעישנתי והלוואי שהייתי מפסיקה קודם".
אין קבר, יש כרית
ההתמודדות עם הסרטן לא היה האתגר היחידי שזימנו לה החיים. בעלה הראשון ואבי בנותיה מירה ומיכל, הטייס רס"ן יצחק (אקי) ארצי, נעלם מעל מימי מפרץ סואץ חודשים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים והיא נותרה לבד עם הבנות.
הם הכירו דרך חבר ששירת איתה בצה"ל. היא הייתה אז אחראית יחידת "פיט" (פרסום ידיעות טיס) ביחידת בקרה אזורית של חיל האוויר והייתה לאישה הראשונה שנתנה הוראות בקשר לטייסי חיל האוויר, לאחר שניהלה מאבק וטענה לאפליה על רקע מגדרי.
ארצי רצה לדעת מי האישה יוצאת הדופן הזו, לקח אותה לסיבוב טיסה, ומשם - הכל היסטוריה. "אני עשיתי רק דברים שגברים עשו, ולא מצאת אותי בחצאית ובנעלי עקב בשום מקרה", היא אומרת. "בהתחלה אמרו לי שזה לא אפשרי כי הקול שלי לא רדיופוני, אבל נלחמתי וקיבלתי אישור. ואז התחילה עלייה לרגל של כל טייסי חיל האוויר שהגיעו לקריה וירדו לבור לראות מי האישה שמדברת בקשר. הרגשתי כמו קוף בכלוב".
הבוקר של 1 בדצמבר 1967 שינה את חייה. היא יצאה עם בתה מירה לביקורת אצל אורתופד בגלל שבר בירך. בעלה, שהיה סגן מפקד טייסת, נשאר בבית עם מיכל הפעוטה, אז בת שנה וחצי. כשחזרה הביתה, ראתה את אחת השכנות שומרת על מיכל. "שאלתי איפה אקי, והיא אמרה, הזעיקו אותו לטייסת, הייתה פקודת מבצע. מאותו בוקר לא ראיתי אותו יותר. כשבאו להודיע לי, לא שאלתי מה קרה ואיך קרה, ידעתי הכל. באותו יום מירה התעוררה היפראקטיבית משנת הצהריים ומיכל פרצה בבכי ולא נתנה לי לגעת בה. אני זוכרת ששכבתי בחוץ וקראתי את הספר 'הנסיך הקטן', במקרה או שלא במקרה".
מה קרה לו?
"בצה"ל אמרו שזו הייתה טיסה מבצעית שיצאה לצילום, מנוע אחד עלה באש והתפוצץ. מה גרם לזה? הם לא ידעו. לא מצאו את הקופסה השחורה, רציתי שיגידו לי את האמת, שהם לא מחפשים ושאין להם אינטרס לחפש. כל הזמן אמרתי לסובבים אותי ולמפקדי חיל האוויר שלא עושים מספיק כדי למצוא אותו ואת הנווט סגן אלחנן רז".
יש קבר?
"מה פתאום. המונח המדויק הוא 'כרית', מין אבן שמנציחה נעדר. יש אחת בדגניה ואחת בהר הרצל. זה יותר טוב מכלום וזה חשוב למשפחה, אבל לי האבנים האלה לא אומרות שום דבר".
היו שנים שבהן התראיינת לתקשורת כאלמנת צה"ל שמתנגדת נחרצות לעסקאות שחרור מחבלים תמורת גופות. מה את אומרת למשפחות שאול וגולדין?
"להן אני לא רוצה לומר דבר - אין לי זכות לבקר אף משפחה שאיבדה את אחד מיקיריה. אני אישית מתנגדת להחזרת גופות תמורת מחבלים חיים. נקודה. בעבר התעמתי בטלוויזיה עם משפחה שכולה של נעדר מסולטן יעקוב, והמשפחות כמעט הרגו אותי. אין לי בעיה שיחליפו חיים מול חיים, או גופות תמורת גופות, אבל לא חיים תמורת גופות. לא הייתי מוכנה שיחזירו את גופת בעלי תמורת מחבל אחד חי, שלא לדבר על אלף, כמו שכבר עשו".
בטח גם לא אהבת את התערבות המשפחות השכולות לגבי אפשרות מינויו של האלוף יאיר גולן לרמטכ"ל.
"יותר מדי משפחות שכולות לוקחות לעצמן חופש להתערב בנושאים לא להן בשם השכול, ואותי זה מקומם. היותי משפחה שכולה לא מקנה לי שום זכות יתר, פרט למה שקשור ישירות לשכול האישי שלי".
אחרי שש שנות אלמנות, נישאה בשנת 1973 לאדריכל דניאל תשבי, והתגרשה ממנו כעבור עשור. מנישואים אלה נולדה נועה. לנועה שתי אחיות נוספות, איריס תישבי, מנישואיו הראשונים של אביה, ותום, מנישואיו השלישייםשל אביה, שנפטר לפני כשנתיים.
"היה עליי לחץ של הבנות ובעיקר של חמי וחמותי, ההורים של אקי, שאמרו: 'את לא צריכה לחיות לבד, את צריכה למצוא לך מישהו'. ואז חבר טוב שלי הכיר לי את אבא של נועה. סביר להניח שאם לא אותו חבר, לא הייתי יוצאת איתו וגם לא עם אף אחד אחר, אבל התוצאה של המפגש הזה היא נועה, וזו תוצאה יוצאת מן הכלל".
בלי דגש על חינוך פורמלי
ארצי תשבי, אישה מרשימה ונחרצת, עשתה קריירה מפוארת ולא שגרתית. תחנות עיקריות: בוגרת החוג לספרות אנגלית באוניברסיטת תל־אביב, מנכ"לית האגודה לארכיאולוגיה תת־ימית בישראל, מנהלת מרכז הצלילה "סנפיר" ביפו, מנהלת מרכז המזון במכון היצוא, מנהלת יצוא ומכירות מוסדיות של מפעל חגור, מנהלת שיווק ומכירות ב"שקם" ומנהלת רשת בתי הקפה ודוכני המכירות של "קוקי מן".
בשנת 2001 הוציאה לאור את ספרה "נעדר־חלל" (הוצאת ידיעות אחרונות) שעסק בהיעלמות בעלה הטייס. היא הייתה אז אחרי ניתוח שלישי בשד ו"זה היה ספר שהנושא שלו הוא הישרדות", היא אומרת. "אחרי שהתאוששתי מהניתוח, אמרתי, רגע, יש לי סיפור אמיתי לספר, שאף אחד לא מאמין שהוא קרה, כולל המשפחה שלי, ואני חייבת לתעד אותו. בהתחלה לא חשבתי בכלל לפרסם אותו, אבל אמרתי לעצמי, יש לי סרטן, אולי אני הולכת למות, לא יהיה לי זמן לכתוב ואני רוצה שהסיפור של אקי יהיה מתועד".
כשבתך מירה התחתנה עם טייס, עלה בך חשש שההיסטוריה הטרגית תחזור על עצמה?
"החשש תמיד נמצא, אבל לא באופן כזה שאתערב בחיי בנותיי. אני גידלתי ילדה עם שם של שתיים שמתו לפניה: מירה שלי נקראה על שם אחותו של אביה, שנרצחה בגיל 28 (זה היה הרצח השלישי במדינת ישראל לאחר הקמתה, אמ"ר). מירה שנרצחה קרויה על שם סבתה שנפטרה בגיל 22 מסרטן".
הקשר של ארצי תשבי עם בנותיה חזק במיוחד, והמרחק מנועה, שמתגוררת 20 שנה בהוליווד, לא הפחית מעוצמת החיבור ביניהן.
ספרי קצת על נועה.
"מגיל צעיר מאוד היא הפגינה כישרונות לא רק בתחום המשחק והשירה, אלא גם בציור, פיסול ואיור. היו לה יכולות מדהימות והיה לי ברור שהיא תלך לאחד התחומים האלה. אני לא מהאמהות שלחצו על הילדים שלהן להיות תלמידים טובים שיביאו 100. לי הייתה חשובה הפעילות מחוץ לבית הספר, כל עוד הן היו תלמידות סבירות. כל אחת מהבנות שלי הלכה דרך ארוכה והן מאוד מצליחות למרות שלא היה דגש על לימודים פורמליים".
תמכת בנועה כשהיא החליטה להתגרש?
"ודאי. אני אתמוך בכל החלטה שהבנות שלי לוקחות, כל עוד זו לא החלטה לרצוח (צוחקת), אבל גם אמרתי לאקס שלה שאשמח לשמור איתו על קשר. הוא העדיף שלא. אני אמרתי את שלי".
את מרוצה מהפעילות ההסברתית של נועה?
"אני גאה בה מאוד. העובדה שהיא מייצגת את ישראל בצורה כל כך מכובדת היא נהדרת. זה דבר אחד לבקר את המדינה מבפנים ודבר אחר לייצג אותה מבחוץ. בסך הכל יש דברים יפים בארץ. העם יפה, המנהיגים קטסטרופה, ולא רק מהימין, אלא גם מהשמאל. אין מישהו שיש לו חזון, שרואה קדימה".
את בתו של שגריר, בעלך נתן את חייו למדינה. לא קשה לך שבתך לא חיה כאן?
"קשה לי מאוד שהבת שלי והנכד שלי רחוקים ממני, אבל אני שמחה שנועה עושה את הפעילות שלה. זה נורא חשוב".
הפספוס של הרופאים
לפני שנתיים הרגישה ארצי תשבי שהגוף שלה אינו כתמול שלשום. הרופאים הרגיעו אותה, אמרו שבדיקות המעקב השנתיות תקינות ושאין מקום לדאגה. אבל היא לא הרפתה. כמי שעברה במרוצת השנים חמישה ניתוחים בשד השמאלי כדי להסיר גידולים סרטניים מסוגים שונים, היא למדה להקשיב לגופה.
"אמרתי לרופאים: 'משהו לא מוצא חן בעיניי, אני רוצה עוד בדיקות'", היא משחזרת. "עברתי את הבדיקות והרופאים אמרו לי: 'הכל בסדר, תחזרי עוד שנה'. אני אמרתי: 'לא הכל בסדר, אתם תעשו לי עוד בדיקות'. אילצתי אותם לתת לי ארבע בדיקות נוספות. מזל שנפלתי על רופאת דימות נחמדה, שהקשיבה לי. היא לקחה את כל הבדיקות, הצליבה אותן במחשב וכך גילתה את הסרטן. בשד ימין היה גידול בגודל ראש סיכה בדרגה אחת, ללא גרורות. בשד שמאל כבר היה סרטן מפושט בדרגה שלוש עם גרורות בלימפה, שלא התגלה בבדיקות קודמות. הגוף שלי אמר לי, יעל, יש פה סכנה. זו הרגשה מיסטית לגמרי".
זו לא הפעם הראשונה שאת עוברת חוויה מיסטית.
"כמה ימים אחרי האסון הייתי צריכה לעזוב את הבסיס - זה היה הנוהל עד מלחמת יום כיפור. הגעתי לבית הוריי וכדי להירדם שתיתי וויסקי ולקחתי כדורי שינה. שכבתי במיטה ונעלמתי. חושך מוחלט. הרגשתי שאני בתוך צינור שדוחף אותי למעלה, ויש רוח והיא הופכת למוזיקה שאין יפה ממנה. אחר כך ראיתי שאני על התקרה בבית הוריי, שוכבת על המיטה ומעליי גוחן מישהו עם חלוק לבן. זיהיתי אותו כרופא שגר קומה מתחתינו, ד"ר ליבוביץ'. הוא אמר 'אין דופק, אין לחץ דם ואין נשימה. מר יבור, אני מצטער להגיד לך שהבת שלך נפטרה'".
מטורף.
"אני התיעוד הראשון בארץ למה שקוראים היום Near death experience. הרופא עשה לי הנשמה ונתן זריקת אנטי־דוט (נוגד רעלים, אמ"ר). אחרי כמה זמן פקחתי את העיניים ושמעתי בחדר צעקות שמחה".
בואי נחזור לאבחון שבו גילית שהסרטן חזר. איך הגבת הפעם?
"לקחתי כמה נשימות יוגה עמוקות ונרגעתי. דרכי ההישרדות כבר היו נהירות לי. המשכתי בפעילות גופנית לאורך כל הטיפול הכימי והביולוגי הנוראי - במקום פעילות אינטנסיבית עשיתי רק יוגה ופלדנקרייז. הפעם גם לא הייתי צריכה ללכת לאוניברסיטה, יכולתי לקרוא באינטרנט. הוחלט לעשות כימותרפיה לפני הכריתה".
ולמה בחרת לעבור כריתה בשני השדיים?
"לקח לי בדיוק חמש דקות להחליט לכרות גם את השד הימני, כי לא רציתי להתחיל את כל הסיפור שהיה לי בצד שמאל".
לפני שלוש שנים עברה את הניתוח בבית החולים תל־השומר תחת ידיה של פרופ' דינה לב ובניצוחה של האונקולוגית פרופ' בלה קאופמן.
איך נראה הרגע שבו את מתעוררת ומבינה שאת ללא שדיים?
"לא הייתי צריכה להתעורר מההרדמה כדי להבין מה עובר עליי. עשיתי עבודה נפשית עמוקה מאוד לפני הניתוח, כך שבניגוד למצופה התעוררתי מפוכחת, אבל היו לי כאבים קשים מאוד. הטיפולים שעברתי לפני הניתוח שיבשו לי כליל את השינה, הייתי מותשת אבל לא הצלחתי לישון יותר משלוש־ארבע שעות ביממה. סירבתי לקבל תרופות אופיאטיות או מריחואנה, והשתמשתי רק באופטלגין נוזלי וכדורי שינה. לקח לי למעלה משנה לאזן מחדש את שעות השינה".
שקלת לעבור ניתוח שחזור?
"לקח לי עשר דקות של קריאת חומר וכמה שיחות קצרות עם נשים, עד שהחלטתי שאני לא עושה שחזור. זה תהליך ארוך, קשה וכואב, ובהרבה מקרים כולל סיבוכים קשים. מיותר לחלוטין, בעיקר בגילי. להערכתי גם לו הייתי צעירה בהרבה לא הייתי נכנסת להרפתקת שחזור. החלטתי לוותר גם על החזיות עם הפרוטזות".
לא חשת כאב על אובדן השדיים?
"מבחינתי, חשיבות השדיים היא בהנקה, ואני הינקתי את שלוש בנותיי, גם בתקופה שלא היה מקובל להיניק. ברור שלא איניק יותר ולכן לא חשתי כל אובדן וגם לא פגיעה בנשיות שלי. חזות חיצונית מעולם לא העסיקה אותי. מבחינתי החזות הפנימית היא הערך העליון".
אנג'לינה ג'ולי, שהיא נשאית הגן BRCA, נתנה תקווה לנשים רבות כשעברה ניתוח כריתה ושחזור השדיים.
"אישית הסתייגתי ממעשיה של אנג'לינה ג'ולי. תשמעי, כל הנשים במשפחתי מצד אבא ואמא נפטרו מסרטן שד. לא שהיו כל כך הרבה, הרוב מתו אצל היטלר, אבל אלו שנשארו בחיים, מתו מסרטן. בדקתי, אני לא נשאית של הגן ובכל זאת חטפתי שלושה סוגי סרטן שונים בשד".
היו רגעים שפחדת מהמוות?
"אותי המוות לא מפחיד. מפחיד אותי איך אגיע לשם. כשאני רואה את כל הזקנים האלה שיושבים בעגלות עם פיליפינים, אלוהים ישמור, אני לא רוצה להגיע לשם. לא רוצה לעשות את זה לעצמי או לבנות שלי. הדאגה היחידה שלי היא שאהיה לנטל על משפחתי".
אז מה עושה אישה שנתיים לאחר כריתה דו־צדדית וטיפולים כימיים, ביולוגיים והורמונליים מתישים? יוצאת למסע לחוג הקוטב הצפוני, בעידודה המלא של רופאת המשפחה, ד"ר נילי בן צבי. "הטיול הזה תוכנן שנתיים קודם ואז אובחן אצלי שוב סרטן. חבר טוב נסע לטיול ואני נסעתי לתל־השומר", היא צוחקת. "אין לי עניין לנסוע לטיולים בחו"ל, אלא אם אני מגיעה לנופים שלא ראיתי. אין דבר שאני אוהבת יותר מאשר טבע ונוף. היה לי קשה פיזית, הלכתי עם מגפיים מיוחדים, לבושה שלוש שכבות כמו דוב וכל צעד במגפיים כאב לי מאוד. בגלל הקור, האוויר היבש ומגבלות הגוף היה קשה לנשום, ועדיין לא הייתי מוותרת על זה. זה מה שהייתי צריכה בשביל הנשמה".
בזמנה הפנוי היא אקטיביסטית בנושאים שקרובים ללבה, ויש לא מעט כאלה. היא מתנדבת בעמותת "מגן לעורף", שמבקשת להשפיע על מקבלי ההחלטות לשלב במערך ההגנה נגד מתקפות בליסטיות מערכות יירוט לייזר. היא גם מתנגדת בתוקף ליבוא ירקות ופירות וסבורה שהמדינה הזניחה את חקלאיה. "אם אין עגבניות ישראליות, אני לא אקנה עגבניות טורקיות. נולדתי וגדלתי בקיבוץ ובמשך 20 שנה עבדתי בענף המזון, כך שחקלאות, מזון ותזונה הם בנשמתי. כשמשתלחים בחקלאים אני מתחלחלת. החקלאי הישראלי הוא מהיעילים והטובים בעולם. הגורמים העיקריים למחירים הגבוהים הם מתח הרווחים של רשתות השיווק, ענייני חקיקה והיעדר סובסידיות לחקלאות, כמקובל בכל המדינות המפותחות".
מה עוד מעניין אותה בימים אלה? שבעת הנכדים שלה, ארבעה בנים ושלוש בנות. "אני סבתא משוגעת. אם הנכדים אומרים לי: 'סבתא, בואי', הכל נופל לי מהידיים ואני באה. טוטאלית לגמרי. בתקופות שעבדתי היה לי קשה יותר. למירה עזרתי הרבה פחות מאשר למיכל, אבל גם למירה שגרה בבסיס תל־נוף הייתי מגיעה בכל סוף שבוע לבשל ולנקות במשך שנים".
ויתרת על אהבה? זוגיות?
"כן. זו לא הייתה החלטה. זה היה תהליך אטי, מסודר ונחמד. היו לי פה ושם רומנים, וזה בסך הכל לא הצדיק את המאמץ. מתאים לי יותר להיות לבד, אדון לעצמי. אנחנו כבר מבוגרים, כל אחד מקובע בתוך השיגעונות של עצמו".
