זהו סיפור על ילדה שלא הצליחה ללמוד אנגלית עד גיל 20, אבל לא ויתרה, התעקשה, וכיום היא מלמדת את השפה בבית ספר. נועה מנשה עשתה את זה בעזרת הורים תומכים וכן מורים ואנשי חינוך שפגשה ושהשכילו לראות מבעד ללקויות הלמידה שלה ולהושיט לה יד. "ילדים צריכים מורים שיאמינו בהם", היא אומרת. "כשהילד שמח ובטוח בעצמו, השמיים הם הגבול".
מי את?
"נועה, בת 36, נשואה לשחר ואמא של רז (חמש וחצי) וגליה (שלוש), גרה בגדרה".
ומה את עושה?
"אני מורה לאנגלית בבית הספר היסודי הביל"ויים בגדרה ובימים אלה משיקה הרצאה, 'מאיפה היה לך האומץ?', שבה אני מציגה את הסיפור שלי על הילדה שלא ידעה אנגלית עד גיל 20, לצד מודל של הוראה חווייתית שפיתחתי. אני בעלת תואר ראשון בלימודי ארץ ישראל וחינוך ממכללת בית ברל ותעודת הוראה באנגלית והוראה מתקנת באנגלית ממכללת אחווה".
שורשים, נופי ילדות, מה את זוכרת?
"נולדתי וגדלתי ברחובות, בת שנייה במשפחה של ארבעה ילדים. אבי גיל נולד בקיבוץ גבעת חיים איחוד, ובילדותו עבר עם משפחתו לרחובות. הוא עבד כמהנדס אמינות באלתא, וכיום גמלאי. אמי איקה, ילידת רחובות, עובדת כמזכירה בכפר ביל"ו. הייתי ילדה שמחה וחברותית, ומגיל שלוש רקדתי ונהניתי להופיע בכל הזדמנות. בכיתה ג' חוויתי לראשונה קושי לימודי. זה התחיל עם תנ"ך - התקשיתי להבין את הטקסט המורכב - עבר לחשבון, שהיה עבורי בלגן אחד גדול, והגיע לשיא בכיתה ד', כשהתחלנו ללמוד אנגלית. באחד השיעורים התבקש כל אחד מהתלמידים לעמוד מול הכיתה ולבצע את שיר ה-ABC. אני נעמדתי מול כולם, וכשהגעתי לאות G, נתקעתי ולא הצלחתי להמשיך. חזרתי הביתה והתאמנתי עם אמא שלי כל אחר הצהריים. למחרת ביקשה המורה שאשיר שוב; התחלתי לשיר, ושוב נתקעתי בדיוק באותו מקום.
"ברגע שהוריי הבינו שיש לי קושי בלימודים, הם לא חסכו מאמצים ומשאבים כדי לעזור לי, בעצמם ובאמצעות מורים פרטיים. במקביל, הם הקפידו להדגיש שוב ושוב את הדברים שבהם כן הייתי טובה: ריקוד ונגינה באורגנית. בכיתה ד' עברתי אבחון, שבעקבותיו ניסו המורים לסייע לי. היה להם רצון טוב, אבל ביני לבין התלמידים האחרים נוצר פער שקשה היה לגשר עליו. בניסיון לעזור לי, המורה לאנגלית נתנה לי דפי עבודה של כיתות נמוכות יותר, אבל משהו בי נחסם. ישבתי בכיתה ולא הבנתי כלום.
"באמצע כיתה ח' עברנו לגור במזכרת בתיה. המעבר היה מבורך, אבל מבחינה לימודית לא הצלחתי להתרומם, וזה תסכל אותי מאוד. שעות של שיעורים פרטיים לא הצליחו לצמצם את הפער. רציתי כל כך להשתפר, וזה פשוט לא הצליח. בין כיתה י' לי"א אובחנתי כלקוית למידה. כשהמאבחנת שאלה מה הכי קשה לי, אמרתי: 'אנגלית', ופרצתי בבכי. בחוכמתה וברגישותה היא הורידה ממני את העול הזה. 'תשלימי את זה אחרי הצבא', אמרה לי, והוריי הסכימו איתה. האבחון הזה היה נקודת מפנה: סוף-סוף היה ברור לכולם למה היה לי קשה כל השנים. ההתאמות שקיבלתי אפשרו לי להיות שווה בין שווים. קיבלתי הארכת זמן בבחינות ואפשרות להיבחן בעל פה, וחיי השתנו. פתאום הצלחתי ללמוד והוצאתי ציונים גבוהים. גיליתי את הזיכרון הצילומי שלי ואת היכולת להתבטא בעל פה. אפילו כושר הביטוי בכתב השתפר פלאים. סיימתי את הבגרות בציונים גבוהים, אבל ללא אנגלית כמובן".
בצה"ל שירתה כמדריכת גדנ"ע בשדה בוקר וכמשקית צפ"ה (צוות פיתוח הדרכה) בבה"ד החינוך. "היה לי חשוב לשרת בתפקיד שיביא את החוזקות שלי לידי ביטוי", היא אומרת. "זה לא היה פשוט, כי הנתונים האישיים שלי נקבעו אחרי מבחן שלא התחשב בהתאמות שלי, אבל לא ויתרתי. שלחתי מכתב שבו הסברתי את הרקע שלי, ולאחר מיון חוזר התקבלתי. השירות הצבאי הציף אצלי מודעות ליכולת שלי לעמוד מול אנשים ולהעביר חומר בצורה מעניינת, ובמהלכו החלטתי שהגיע הזמן ללמוד אנגלית. חדורת ביטחון בזכות הישגיי החדשים, חיפשתי מורה טובה להוראה מתקנת באנגלית. אני זוכרת את עצמי עומדת בפתח ביתה ומתפללת שזה יצליח. המורה בחנה אותי. הייתי בת 19, אבל ידעתי רק מילים ספורות. 'אני מצטערת', היא אמרה לי. 'אני לא יכולה לעזור לך. הפער גדול מדי'. לא האמנתי למה שאני שומעת. יצאתי מהבית שלה והחלטתי שאני מוותרת. אמרתי לעצמי שאני כבר לעולם לא אלמד אנגלית.
"חודש לפני השחרור סיפרה לי חברה על מיונים של הסוכנות היהודית להדרכה במחנה קיץ בארצות הברית. התפקעתי מצחוק, אבל היא אמרה: 'אין סיכוי שלא יקבלו אותך. את אלופה עם ילדים'. למזלי, במיון הראשון בחנו את יכולות ההדרכה שלי עוד לפני שבחנו את יכולות הדיבור שלי באנגלית, דבר שאפשר לי להוכיח את עצמי ולהביא את החוזקות שלי לידי ביטוי. התקבלתי כמדריכת מחול והרגשתי שנפתחה לי דלת.
"כשחזרתי לארץ, הייתי נחושה להשלים את הבגרות באנגלית, ובמאמצים רבים הצלחתי. אחר כך, במסגרת הכנה ללימודי תואר ראשון הצטרפתי לקורס 'אנגלית ללקויי למידה', שבו חזרנו לבסיס ולמדנו מהתחלה. שם הבנתי לראשונה שלא משנה בת כמה אני, וכמה הפער מבני גילי הוא גדול - הכי חשוב להשקיע בבסיס ומשם להמשיך. במהלך הקורס גילתה אצלי המרצה את יכולות ההוראה, ובהמשך הפכתי לאסיסטנטית בקורס הזה. אחרי שהשלמתי את התואר, חינכתי כיתות ג'-ד' במשך שש שנים וגם לימדתי מעט שעות באנגלית, אבל הרגשתי שזה לא מספיק לי. היה בי רצון עז ללמד אנגלית כדי למנוע מילדים לחוות את הקשיים שאני חוויתי. הבנתי שמה שהיה חסר לי כל השנים בבית הספר היה הלימוד החווייתי, שיכול לגרום לתלמידים לאהוב את השפה. ואכן, במכללת אחווה פגשתי מרצה שמאמינה בהוראה חווייתית, והיא הראתה לי שהדרך שלי אפשרית. מאז אני מורה לאנגלית שהולכת עם תוכנית הלימודים אבל מביאה גם משב רוח חדש: את השיעורים אני מעבירה באמצעות שירים, משחקים, תנועה, צילום ובעיקר דיבור. בהרצאות שלי בפני מורים אני מדגימה את שיטת הלימוד שלי. אני גם מרצה גם בפני הורים, שלהם אני מסבירה איך אפשר להפוך את האנגלית לשפה נוכחת בחיי היום-יום של הילדים".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לנועה של היום?
"כילדה, לא די בכך שבבית הספר היה לי קשה, אלא ששיעורי הבית הציפו אצלי את הקושי גם אחרי שעות הלימודים. אני בעד תרגול, אבל השאלה היא איך. אני מאמינה שילדים צריכים לנוח ולבלות עם חברים אחרי שעות הלימודים, ואם כבר בחרנו לתת להם משימות לבית, חשוב שהן יהיו חווייתיות. אני מאמינה שילדים אוהבים ללמוד, והתפקיד שלי כמורה הוא למצוא דרך להגיע לכל ילד וילד, לעורר אצלו סקרנות ולגרום לו לחוות הצלחה. אני מאמינה שהדרך לאהבת הלמידה עוברת דרך הוראה חווייתית, ולכן אני מחפשת דרכים יצירתיות ללמד כל נושא. אם אני לא מוצאת כאלה, אני ממציאה אותן".
מסר לאומה?
"בזכות הורים תומכים, חברים קרובים ומורים שהאמינו בי, נפתחו לי דלתות והצלחתי להתגבר על המכשולים שעמדו בדרכי. אבל הדרך שלי הייתה קשה ולא פעם מייאשת. ילדים צריכים מורים שיאמינו בהם ויטפחו בהם את תחושת המסוגלות כדי שתהיה להם מוטיבציה להמשיך לנסות גם כשקשה להם".
______________________________________________________
מתחת לביתה עמדו מכוניות של הק-ג-ב. למה? הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
