אם תרדו מכביש 90 בואכה הצפון הרחוק, קצת אחרי צומת מחניים, תגיעו לקיבוץ איילת השחר השוכן על גבעה גלילית נמוכה באצבע הגליל. יש כאן כמובן נוף יפה, הרבה ירוק אפילו בימים האחרונים של הקיץ הישראלי - וגם כמה אתרים היסטוריים ששווה לבדוק אותם.
איילת השחר, שחגג 100 שנה לא מזמן, הוא אחד הקיבוצים הוותיקים בישראל. במרכז הקיבוץ מתחם של מבני הקבע הראשונים של הקיבוץ. באחד מהם, בניין מספר 1 של מבני הפרסה - שוכנת הסנדלריה המופלאה של מוש הראל, חתיכת היסטוריה ארץ ישראלית וקיבוצית.
סיפור סינדרלה
בניין האבן שבו שוכנת הסנדלריה מרשים כשלעצמו - מבנה האבן בן 95 השנים הוכרז כאתר מורשת מטעם המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. הכניסה פנימה מרגישה כמו חזרה אחורה בזמן. עולם פלאות של ממש. ריח אופייני, תקרות גבוהות, מדפים מלאים נעליים צבעוניות וסנדלים בכל מיני שלבי הכנה, דוגמאות, עורות, שולחנות עבודה, מכשירי עבודה קטנים ומכונות גדולות של סנדלרים, אימומים מעץ ועוד ועוד. הכל וינטג', אולד סקול או איך שתרצו לקרוא לזה - מעין סדנת עבודה משולבת במוזיאון, אלא שהמוזיאון הזה חי ובועט. ואם חשבתם שתיתקלו כאן בישיש לבן שיער ומרכיב משקפיים עבים שכפוף על תיקוני הנעליים של חברי המשק, הרי שנכונה לכם הפתעה.
מוש הראל הוא ככל הנראה אחד הסנדלרים הצעירים בישראל. הוא התחיל את הרפתקת הסנדלרות שלו בגיל 33 ועכשיו הוא כבר בן 42, גרוש + 3. "הסנדלריה הזו עובדת למעשה נון-סטופ משנת 1934", אומר מוש. "זה מקום תקופתי והיסטורי. הסנדלריות בקיבוצים לא היו חנויות לתיקון נעליים כמו בתל אביב, אלא בתי מלאכה לייצור נעליים, שהיו חלק ממשק אוטרקי (הקיבוצים בעבר היו יחידה כלכלית שמספקת כמעט את כל צרכיה בעצמה – א.ק). עד אמצע האייטיז ייצרו פה נעליים בעבודת יד".
סוציאליזם על רגל אחת
ובקיבוץ כמו בקיבוץ – היו בסך הכל שלושה סוגי נעליים: נעלי עבודה, נעלי שבת (ליציאות וארוחות ערב בחדר האוכל) וכמובן סנדלים. המשפט שהיה אהוב על האמהות והמטפלות בקיבוץ היה "אין לבחור". קיבלת מה שכולם קיבלו. "בכל זאת היה הבדל בין נשים לגברים", אומר מוש. "נשים יכולות היו לבחור צבע – כל עוד זה חום". כמו כן פעלה בתנועה הקיבוצית "ועדת הנעלה" שמתפקידה היה לקבוע, למשל, אילו מגפיים ילבשו כולם בחורף הבא.
"פונקציונליות היא שם המשחק", אומר מוש ומראה לי נעלי עבודה כבדות עם סוליות עור קשות. "לסנדלר הקיבוצי לא היה מקום ליצירתיות. הוא היה מייצר שוב ושוב את אותו מוצר. הסנדלר המיתולוגי של איילת השחר הוא יצחק שטיינמן, אך הוא לא היה היחיד. האבא המגדל שלי, שאול שבתאי (היום בן 73), עבד פה המון שנים. הוא עלה כילד מעיראק ועבד כשוליה מגיל 12. אחרי שהשתחרר מהצבא הלך ללמוד את המקצוע בחיפה ובתל אביב".
בינתיים מוש מתקן את הנעליים שהבאתי לו ותוך שיחתנו מגיעים עוד אנשים עם נעליים לתיקון.
איך הסנדלריה שרדה את עידן ההפרטה?
"עסק לא פשוט. בתחילת שנות התשעים הגיעה ההפרטה וחוסלו כל ענפי השירות הסוציאליסטיים בקיבוץ. הסנדלרים הקשישים לא יכלו לסכל את חיסול הסנדלריות. רק שאול התעקש להמשיך לעבוד ואף הסכים לשלם דמי שכירות ועלויות אחזקה. הוא המשיך לתקן נעליים ועשה כל יום את הדרך מהדלת למכונה הזו כאן. שאר המקום הפך לג'נקייה מכורח המציאות, עם כמויות של חומרי גלם שנערמו ונעליים שאנשים הביאו. מין מחסן, והכל נשאר as is".
מוצר צריכה בסיסי
כשסיים לימודי כלכלה בשנת 2009 מוש החליט לשקם את הסנדלריה. באיילת השחר מרגישים היטב את רעידות האדמה המאפיינות את צפון הארץ וכאן האדמה זזה באופן קבוע גם ללא רעידות. "ראיתי שהמבנה כבר מתחיל להתמוטט", משחזר מוש. "הוא היה כבר בן 86 שנה. פניתי למועצה לשימור אתרים, שביקשו ממני לכתוב תוכנית עסקית כדי לבדוק אם ניתן יהיה לשפץ ולהפעיל את הסנדלריה.
"היה להם תקציב והגשתי תוכנית מרשימה. החלה עבודת שימור שהושקעו בה 650 אלף שקל, חלקם בחיזוק המבנה הישן אותו בנו בשנות ה-20 של המאה הקודמת פועלים מליטא, בעזרת מוטות ברזל שממש מחזיקים את הקירות. חלק נוסף של התקציב הוקדש לשיחזור היסטורי תוך עבודת ארכיון מאומצת שהחזירה את המבנה למראה המקורי שלו, פחות או יותר. המועצה לשימור אתרים עשתה פה עבודה נפלאה וזו היתה גם הפעם הראשונה שהמועצה ניסתה להקים מקום חי, בר קיימא, שפועל ועובד והוא גם מקום ליזמות".
לפחות אל תפריעו
תעשיית הנעליים בישראל נמצאת בקשיים, וכבר לא נותרו בארץ מפעלים רבים המייצרים נעליים. דווקא בגלל זה הנעליים המיוצרות בסנדלריית איילת השחר הן מיוחדות ויוצאות דופן, ומתעשייה מקומית. אבל כמו בכל מיזם נחשוני ומיוחד, מוש נאלץ להיאבק כל הזמן מול הקיבוץ והנהלתו הכלכלית על ענייני שכירות, ושימוש במבנה. למרות זאת הוא אינו מתייאש והקטנוניות אינה מרתיעה אותו. "אין עוד בתי מלאכה משנות ה-30 שפועלים בישראל", הוא מציין ומבקש: "אני צריך לקבל לזה תקציב, ואם לא – לפחות אל תפריעו".
היום מוש מייצר סנדלים תנ"כיים כמו פעם וגם נעליים בהזמנה – "אנשים באים במיוחד, בוחרים צבע ודגם שמתאים להם אישית". כמו כן הוא מארח תיירים ומטיילים, ילדים וגמלאים וכן קבוצות, כ-100 אנשים בשבוע. "אני לא חנות נעליים. מה אני מוכר? נוסטלגיה, זיכרון, טיילור מייד, ייצור ישראלי מקומי וערכים".
הצד המוזיאלי של הסנדלריה מעניין מאוד – מעין תערוכה של סממני מקצוע שהיה וכמעט לא הצליח לשרוד בעידן נעלי ה-לבש וזרוק. "קיבלתי ציוד ומכונות מילדים של סנדלרים שנפטרו, והפכתי אותן לפינות זיכרון", אומר מוש.
במקום ובציוד משתמשים גם יצרני נעליים נוספים כמו בני חברון, המייצר את המותג Benji Bare – סנדלי חופש לאנשים שאוהבים להרגיש שהם הולכים יחפים. בפינה אחרת מונחים סנדלים מיוחדים מקושטים בחרוזים. מוש, שמלמד עסקים ומרצה על יזמות מטעם משרד החוץ בארצות העולם השלישי, הביא אותם מייצור מקומי של נשים בדרום סודן ומשווק אותם בסנדלריה.
אז אם אתם מגיעים לגליל העליון, רדו מכביש 90 במחלף איילת השחר וקפצו רגע למסע קטן בזמן בסנדלריה המיתולוגית של הקיבוץ, ואולי אפילו תצאו משם עם זוג נעליים חדש.
______________________________________________________
איש המיניאטורות: בן 94 ולא מפסיק לברוא עולמות. הקליקו על התמונה:
