לגדל ילדים שמחים: 3 ספרי ילדים שעוסקים בחשיבה חיובית והעצמה
למרות שמיה מיטב חושדת אוטומטית בספרים שמנסים להזיז גבינות או להגשים חלומות, הנה היא מצאה עבור ילדיכם שלושה ספרים מהסוג הזה, שדווקא הפתיעו אותה
נראה לי שזה יכול לעבוד עבור קהל צעיר, לפני שהילדים מפתחים חושים (טובים וראויים) כלפי כל דבר שמריח מחינוכיות ומטיפנות, לחזק את מי שזקוק לחיזוקים ולהציף את הנושא אצל מי שרואה בנושאים אלו חשיבות. כמובן שרצוי לתת קרדיט לתבונה הילדית ולציין על גב העטיפה את מטרת הספר, ולא לארוז כל מיני משפטי "העצמה" במעטה סיפורי או אגדה מודרנית עם מוסר השכל.
פרט מעניין בו הבחנתי – רוב הספרים מהסוג הזה, בהם נתקלתי, יצאו בהוצאה עצמית (כלומר, מי שכתב אותם בחר להפיק ולהוציא אותם לאור בעצמו ובכספו ולא בהוצאת ספרים מסורתית), ואני תוהה אם זה משום שעדיין אין פתיחות לנושא או שהוצאות הספרים לא מאמינות שיש לזה קהל. קמפיינים מוצלחים של "מימון המון" מוכיחים אחרת, ולכן השאלה נותרה פתוחה.
מה יגידו
מאת: אורית דנין
איורים: יפעת נחשון
הוצאה עצמית
אורית דנין, המגדירה את עצמה "מנחה, מורה, מתרגלת זן, סופרת, נדל"ניסטית, הוגה ובוהה", לקחה רעיון שנשמע פשוט על הנייר אך קשה ליישום – להשקיט את הקולות שמפריעים לנו לעשות ולהיות מה שאנחנו רוצים בחיים, והנגישה אותו עבור ילדים/ות.
הספר נכתב כמחווה לאחד ממושגי היסוד של הזן-בודהיזם האהובים על אורית (ועל חברת "NIKE", כפי שהיא מציינת בקריצה): Just do it. זהו מושג שאמור להזכיר לנו להניח בצד את כל הדעות הקדומות וכל מה שיש לנו להגיד על כל דבר ופשוט לעשות. פשוט להיות.
לשם כך טוותה אורית סיפור על ילדה בשם רוני שרוצה לשזור פרחים בשערה אך לא מעזה, ויום אחד היא פוגשת פיה מקסימה בשם הנהדר "סימה", שעוזרת לה למצוא את האומץ לגבור על השדון הרע שנקרא "מיה" (השתדלתי לא לקחת את זה אישית), שזה קיצור ומשחק מילים של "מה-י-גידו", ולעשות מה שבא לה בלי שום חשש. לשם כך היא צריכה להתגבר על מכשולים כמו "אני לא יכולה" ו-"אני לא יודעת" ולגלות בכוחות עצמה את מילות הלחש-שעוצר-כל-רצון.
הסיפור טיפה פשטני, והקונפליקט (לשזור פרחים בשיער) לא מספיק דרמתי, אבל הספר כתוב בצורה קולחת ומעניינת (ולשמחתי, לא בחרוזים!), והרעיון בהחלט עובר ועושה את העבודה. אני מאמינה שהנושא יכול לגעת ולעודד ילדים/ות השרויים במצוקה של "מה יגידו" עליהם וימצאו בספר נחמה, ולשמש כלי לאנשי/ות חינוך שרוצים לפתוח את הנושא החשוב הזה עם תלמידיהם.
מתאים לגילאי 6-10.
חיבוקים למתחילים
מאת: אפרת שהם
איורים: יובל ישראלי
הוצאת הגמל הוורוד
ספרון מתוק במיוחד, שמתפרץ לדלת פתוחה ומנסה לשכנע למה ואיך כדאי להרבות בחיבוקים. זה אולי נראה מיותר, אבל בעידן המנוכר שלנו זו בהחלט תזכורת מרעננת. הספר נפתח בהקדמה קצרה ומשעשעת על תרומתו של החיבוק לחיים, והמלצה להתנסות בכל הסוגים המוצעים בספר. ולמה אני רואה בו ספר מסוג "עזרה עצמית", ולא פשוט ספר "מתנה"? כי אם ספר (או כל דבר אחר), מצליח לגרום לבן אדם לעצור לרגע משגרת יומו ופשוט להתחבק עם אהוביו, זוהי עזרה עצמית-הדדית, כי לכל חיבוק יש (לפחות) שני צדדים. הסופרת אפרת שהם, שהיא גם מטפלת שיאצו בהכשרתה, יודעת עד כמה חשובה תרומתו של המגע לבריאות טובה, ועל אחת כמה וכמה אצל ילדים.
הספר מציע חמישה עשר חיבוקים עם שמות מדליקים, כמו: "חיבוק הסנדביץ'", "חיבוק לב אל לב", "חיבוכל הכבוד", הכולל טפיחה על השכם ועוד, המלווים באיורים מקסימים של יובל ישראלי ובצמד מפלצונים שנותן פרשנויות מתחכמות ומצחיקות לאורך כל הדרך. בן החמש ואני נהנינו לקרוא בספר (שוב ושוב), לנסות את החיבוקים ולהוסיף עליהם עוד משלנו. רווח נקי.
מתאים לגילאי שנתיים ועד 120 (כמומלץ על גב הספר).
אין לי אבל יש לי
מאת: יובל אברוביץ'
איורים: ענבל שריד בר-שקד
עריכה: עטרה אופק
הוצאת "הרשימה"
הספר החדש לילדים של יובל אברמוביץ' עיצבן אותי מהרגע הראשון - ניגש ישר למטרה, בלי יותר מדי עלילה, מלווה באיורים ברוח ילדותית המשקפים את הכתוב, מתאר אמא וילד די גנריים (ולמה לא אבא וילדה? הרי י"א עצמו אב לשתי בנות, המספר שהרעיון לספר עלה בעקבות תרגיל חינוכי שערך איתן), אבל מה הכי מעצבן? שהספר עושה את העבודה. הוא מעביר בצורה פשוטה את הרעיון של התבוננות חיובית וראיית חצי הכוס המלאה בחיים, בלי מטיפנות או שיפוטיות.
בעידן השפע, כשאפשר לקנות צעצועים בשקל, ביתם של (רוב) הילדים עולה על גדותיו בובות, כלי רכב, ספרים ומשחקים. אבל הם רוצים עוד. ועוד. וכמו של החברים, ומה שראו בחנות, ואת המרצ'נדייז של תכניות הטלוויזיה שאוהבים, וזה מעגל קסמים שקשה לשבור. דרך הסיפור, מציע י"א תרגיל קטן אשר ילמד את הילדים לראות מה כן יש להם, במקום את מה שאין, ושמותר ואף רצוי לחלום על עוד דברים בחיים. זהו ספרו השלישי של י"א לילדים, אשר אחרי הצלחתו עם ספרי "הרשימה" וההרצאות שהוא מעביר ברחבי העולם, אפשר לומר שהוא סוג של מנטור להגשמת חלומות, ויפה לראות שהוא מקדיש זמן לבנותיו ולהפצת מסריו החיוביים גם לילדים.
חמשיר ספרותי עם מינה איתן
סופרת ילדים, מורה בגמלאות ומתנדבת בעמותת "ידיד לחינוך", שמתנדביה פועלים בבתי ספר יסודיים. במסגרת זו היא מנחה סדנאות ספרות וכתיבה יוצרת. ספרה האחרון נקרא "להחזיר את זאב" והוא מספר על ילד "עושה צרות מקצועי", שלא מצא את מקומו בבתי ספר עד שהגיע לידיו של זאב, מנהל ומחנך יוצא דופן. בדצמבר האחרון יצא לאור ספרה "שלום ותקוה חברים" - סיפור על שני "ילדים" מאומצים: תקווה כלבת לברדור מקסימה ושלום, עכבר טוב לב עם נפש של משורר, שמצאו בית חם אצל זוג צעיר. שני הספרים יצאו בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
מינה היתה מורה בחטיבה העליונה של בית ספר תיכון במשך 38 שנים. היא לימדה מקצועות אותם מצאה נפלאים: ספרות, תיאטרון וקולנוע.
1. אם היית דמות מסיפור – מי היית רוצה להיות?
או-הו, הייתי רוצה להיות המון דמויות: פצפונת מ"פצפונת ואנטון" (אריך קסטנר ) התמימה המצחיקה וטובת הלב, שגְדֵלה במשפחה אמידה ושותה שוקולדה חמה עם קצפת. תמר האמיצה מ"חסמבה" (יגאל מוסנזון). וגם תמר מ"דפי תמר" (דבורה עומר), סיפור שהתפרסם מדי שבוע ב"דבר לילדים". מאוד מצאו חן בעיני החיים בקיבוץ כפי שתיארה אותם, ובעיקר חיי חברת הילדים.וגם ארצה להיות אדון פיליאס פוג הבריטי שסבב את העולם ב80 יום, בספרו של ז'ול ורן. הרפתקנות, השליטה וקור הרוח שלו מצאו חן בעיניי.
2. האם הילדים שלך נותנים לך השראה לכתיבה?
גם הילדים וגם הנכדים שלי סיפקו לי רעיונות לכתיבה. בספרי "עיניים קטנות בארץ גדולה" (שיצא בהוצאת מסדה ואחר כך מודן) תיארתי את אמריקה והעיר ניו יורק, מבעד לעיניהם של אורי ואופיר, ילדיי. הם היו אז בת שבע ובן שלוש ובמשך שלוש השנים של שהותנו שם נהגתי להקשיב לשיחותיהם. תוך כך צמחו הסיפורים. ספרי "שלום ותקווה חברים" נולד בהשראת בני הצעיר, אודי, וכלתי, חן, שאמצו אל ביתם עכבר מעבדה שהיה מועמד לחיסול וכלבה. בספר מופיעים גם הנכדים ש"משוגעים" על הכלבה ובכינוס המשפחתי מלבישים אותה "בגדי מלכות" (צעיפים ומטפחות מהארון של סבתא) ומכתירים אותה למלכה.
3. מה התגובה הכי מרגשת שקיבלת מילדים על ספרייך?
קיבלתי הרבה תגובות מרגשות. האחרונות נגעו למותו של שלום העכבר, שמֵת, מה לעשות, מזקנה טובה, בגיל שלוש - גיל זקנה מופלגת לעכברים. ילדים שאלו אותי איפה אפשר לפגוש את תקווה. אמרו שהיא מזכירה להם אח או אחות קטנים. וגם לגבי ספריי הקודמים – "חלומו של מולה" ו"עיניים קטנות בארץ גדולה" היו תגובות של הזדהות, בעיקר במצבים בהם נקלעו גיבורי ספרי למצבים של מצוקה.
4. האם את כותבת לילדה שהיית פעם או לילדים של ימינו?
אני חושבת שאני כותבת את הילד שעדיין חי בי. המסכים הם תפאורה אביזרים חיצוניים. הרגשות הם העיקר. אני כותבת על פחדים, חששות, אהבה, נאמנות, אכזבה, כעס, עלבון, וגם שנאה.
5. כשהיית ילדה – מה רצית לעשות כשתהיי גדולה?
ידעתי שאהיה מורה. כל משפחתנו הם מורים, מנהלי בתי ספר ומפקחים. בילדותי היו לי לוח שאבי התקין לי, צבוע ירוק כמו הלוחות בבית הספר, וגם גירים היו לי. שיחקתי ב"מורה". אני חושבת שהסמכות הזו של לעמוד לפני כיתה והעונג לכתוב על הלוח, הם שבעיקר מצאו חן בעיניי. כשהתבגרתי, הייתי כבר מדריכה צעירה בתנועת הנוער והדרכתי חניכים צעירים ממני ואף "מילאתי מקום" בבית הספר שאבי ניהל. רציתי להיות מורה מאז שאני זוכרת את עצמי, אבל מורה מסוג שונה משהכרתי. מורה כזאת הדומה לזאב בספרי "להחזיר את זאב". השתדלתי להיות כמוהו.
