מסע משפחתי

מבאס לחזור: איך נוחתים אחרי טיול משפחתי של שנה מסביב לגלובוס?

הם לא הצליחו לבחור יעד, אז נסעו לבלגיה, ארה"ב, פיליפינים, רוסיה ואיסלנד. אמא, אבא ושני ילדים. "היינו רוצים למצוא דרך לשלב את חוויית החופש והזרימה גם בשיגרה"

גלי לויטה ליבוביץ

|

13.09.18 | 10:31

על הגשר בג'ואל פדיות - כפר נוצרי קטן בסנגל המוסלמית. העצירה של האניה בסנגל איפשרה לנו הצצה ליבשת השחורה - בה לא ביקרנו מעולם. מימין לשמאל: יעל, לב שלם, ושרון. צילמה: מארי מירס (צילום: שרון שטיינבוק)
על הגשר בג'ואל פדיות - כפר נוצרי קטן בסנגל המוסלמית. העצירה של האניה בסנגל איפשרה לנו הצצה ליבשת השחורה - בה לא ביקרנו מעולם. מימין לשמאל: יעל, לב שלם, ושרון. צילמה: מארי מירס (צילום: שרון שטיינבוק)
יעל ושרון בעיר גנט: ההפלגה שלנו אמנם יצאה מהמבורג, אבל בחרנו להתחיל את השנה בשבועיים בבלגיה - מן טיול שלפני הטיול (צילום: שרון שטיינבוק)
יעל ושרון בעיר גנט: ההפלגה שלנו אמנם יצאה מהמבורג, אבל בחרנו להתחיל את השנה בשבועיים בבלגיה - מן טיול שלפני הטיול (צילום: שרון שטיינבוק)
טוקיו היתה מבחינת שלם אהבה ממבט ראשון. הוא מוכן לעבור לגור שם (צילום: שרון שטיינבוק)
טוקיו היתה מבחינת שלם אהבה ממבט ראשון. הוא מוכן לעבור לגור שם (צילום: שרון שטיינבוק)
מימין: שרון, שלם, לב ויעל. איסלנד מלאה בתופעות געשיות מרשימות. אותנו תפסו במיוחד שדות המשושים שהזכירו לנו את רמת הגולן (צילום: שרון שטיינבוק)
מימין: שרון, שלם, לב ויעל. איסלנד מלאה בתופעות געשיות מרשימות. אותנו תפסו במיוחד שדות המשושים שהזכירו לנו את רמת הגולן (צילום: שרון שטיינבוק)
שלם ויעל. העצירה הראשונה של האניה היתה בנמל פיראוס. אחרי שביקרנו את הפנתיאון, הפלגנו במעבורת לאגיסטרי ובילינו בחופים היפים של האי. בסוף שנת הטיול חזרנו לאי הזה לשבוע של סגירת מעגל (צילום: שרון שטיינבוק)
שלם ויעל. העצירה הראשונה של האניה היתה בנמל פיראוס. אחרי שביקרנו את הפנתיאון, הפלגנו במעבורת לאגיסטרי ובילינו בחופים היפים של האי. בסוף שנת הטיול חזרנו לאי הזה לשבוע של סגירת מעגל (צילום: שרון שטיינבוק)
שלם על נדנדה בחווה בגנקויאמה - המקום הראשון בו ביקרנו עם האוטו-בית שלנו ביפן. בחווה הזאת יש גם סנסיי (מורה) שמלמד אנשים מיומנויות יער יפניות של עבודה בעץ ובבמבוק (צילום: שרון שטיינבוק)
שלם על נדנדה בחווה בגנקויאמה - המקום הראשון בו ביקרנו עם האוטו-בית שלנו ביפן. בחווה הזאת יש גם סנסיי (מורה) שמלמד אנשים מיומנויות יער יפניות של עבודה בעץ ובבמבוק (צילום: שרון שטיינבוק)
בני משפחת אברהמי-שטיינבוק מעידים על עצמם שהם מתקשים לקבל החלטות. מסיבה זו כנראה החליטו לקרוע את הגלובוס ולבחור במסע מאוד מורכב ומגוון: ביקור בבלגיה, שיט באנייה (כולל סיורים בנמלים באירופה ובמרכז אמריקה), טיול בארצות הברית, בפיליפינים, ביפן, רוסיה ואיסלנד.

 

מבולבלים? אמא יעל מסבירה: "לפני שיצאנו לדרך ידענו שאנחנו נוסעים לשנה לפחות. חוץ מהחלק הראשון – כל יעד נקבע באופן ספונטאני. תמיד התלבטנו מה הלאה. הילדים לחצו לחזור אחרי שנה, אחרת היינו ממשיכים ליעדים נוספים – ולא משנה המרחק".

 

הכירו את משפחת אברהמי - שטיינבוק

יעל (42), שרון (42), שלם (11) ולב (5). גרים בחיפה. הוא אדריכל ומרצה לעיצוב פנים. היא מרצה לתנ"ך במכללת 'אורנים'. בנוסף, מנהלים השניים עסק המציע סיורים קולינאריים וסדנאות בישול בחיפה.

 

מימין: יעל, לב, שרון ושלם. "השכרנו את הבית, מכרנו את האוטו - ונסענו" (צילום: שרון שטיינבוק)
    מימין: יעל, לב, שרון ושלם. "השכרנו את הבית, מכרנו את האוטו - ונסענו"(צילום: שרון שטיינבוק)

     

    המסע שלנו

    המשפחה יצאה לדרך באוגוסט 2016 וחזרה באוגוסט 2017. המסע היה מורכב מחמישה טיולים שונים. בתחילת הדרך יצאו לשיט במסגרת 'סמסטר בים' - אנייה אקדמית המפליגה במשך ארבעה חודשים, המציעה שילוב של לימודים אקדמאים יחד עם סיורים במדינות שונות. יעל הרצתה ושרון שמר על הילדים. בחלק השני – טיילו כתרמילאים בפיליפינים. משם המשיכו ליפן, שם נסעו ב'אוטו-בית'. את רוסיה הם חצו ברכבת הטרנס סיבירית וסיימו באיסלנד – שם התארחו בבית נופש של חברים.

     

    בחרתם ביעדים מגוונים ולא בהכרח קרובים

    יעל: "נכון. אחרי שירדנו מהאנייה נסענו לגור בבית של חברים בלוס אנג'לס. הימים עברו ולא היה לנו ברור לאן ממשיכים. לבסוף הסתגרנו בחדר והחלטנו שמפה לא יוצאים עד לבחירת יעד. שרון אמר שתמיד חלם על הפיליפינים, אז החלטנו שזה היעד הבא. מאותו רגע כל יעד הפך להגשמת חלום".

     

    שבוע קמפינג עם החברים האיסלנדים שלנו. חשבנו שאנחנו מנוסים בלינת שטח עד שהתברר לנו שלאיסלנד חוקים משלה. בתמונה אנחנו מתרשמים מהשמש, שיצאה לרגע קצר ומשמח (צילום: שרון שטיינבוק)
      שבוע קמפינג עם החברים האיסלנדים שלנו. חשבנו שאנחנו מנוסים בלינת שטח עד שהתברר לנו שלאיסלנד חוקים משלה. בתמונה אנחנו מתרשמים מהשמש, שיצאה לרגע קצר ומשמח(צילום: שרון שטיינבוק)

       

      מאיפה הכסף למסע?

      שרון: "השכרנו את הבית, מכרנו את האוטו, עבדנו בשלט רחוק ושרפנו חסכונות. המחיה בחו"ל הרבה יותר זולה מאשר בישראל. יש גם דרכים להוזיל עלויות. כל תרמילאי זוכר איך התווכח בגסטהאוס נידח על כל שקל. אנחנו עשינו את אותו הדבר, רק עם שיער לבן וילדים, שגם אוכלים מעט. בחרנו לאכול אצל מאמות שמבשלות אוכל ביתי ולא במסעדות תיירים. הייתי שותה מוחיטו ונותן ליעל שלוק – כדי לא להזמין שניים (צוחק). לומדים להצטמצם וליהנות מצלילה עם שנורקל ומשחק עם ילדים מקומיים, גם אם זה בלי להבין מילה".

       

      ומה עם הקריירה?

      שרון: "לא פשוט להקפיא ואף 'לייבש' עסק עצמאי לכמה חודשים. כמרצה שכיר גם לא אישרו לי חל"ת. ראיתי כל הזמן את הטיול לנגד עיניי ולכן קיבלתי החלטה לצאת למסע, למרות הסיכון. כשחזרנו לארץ בניתי את עצמי מחדש – חזרתי לעבוד, ואחרי כמה חודשים גם ללמד, ויחד עם יעל הקמנו עסק מקסים עליו תמיד חלמנו. זה השתלם".

       

      כשחזרו ארצה החליטו להפוך תחביב ישן למקצוע. כל אחד קיצץ בשעות העבודה כדי להקים את: Haifa Shuk & Cook. "תמיד אהבנו לארח ולבשל, דבר אותו עשינו גם במהלך הטיול", מסבירה יעל. "בכל מדינה בה ביקרנו אנשים טעמו ואהבו את האוכל הישראלי שבישלנו. דאגנו ליצר פנאי כדי לעשות מה שאנחנו אוהבים – כפועל ישיר של מה שעברנו בטיול".

       

      יעל: "לי אושרה יציאה לחל"ת, כולל מענה מרחוק במידת הצורך".

       

      לב בוחן את מסלול הטיול שלנו ביפן ביום האחרון שלנו בטוקיו (צילום: שרון שטיינבוק)
        לב בוחן את מסלול הטיול שלנו ביפן ביום האחרון שלנו בטוקיו(צילום: שרון שטיינבוק)

         

        החשש הכי גדול שהיה לנו

        שרון: "אני פולני ולכן חששתי כל הזמן שמשהו ישתבש: טלפון מהארץ בו מבשרים לי שאני חייב לחזור דחוף כי למישהו קרה משהו או שיקרה משהו רע לאחד מאתנו במהלך הטיול. חשבתי גם על חולי, כאבים, שעמום, חוסר הנאה או מדברים לא צפויים, כולל מחלות טרופיות".

         

        ליעל לא היו חששות לפני הנסיעה. בפועל נדרשה ממנה משמעת קפדנית, במיוחד בחלק הראשון של הטיול: "באנייה עבדתי משעה שמונה ועד ארבע אחר הצהריים. ביליתי עם המשפחה וחזרתי לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה. בניגוד לסביבת העבודה הטבעית, במסע הייתי צריכה לוותר על בילוי עם המשפחה כדי לעמוד בדד ליין. זה לא פשוט להגיד 'לא' לבילוי בארץ חדשה, בים או בשווקים. כשירדנו לנמלים – הייתי צריכה למצוא קפה אינטרנט עם רשת אלחוטית בזמן שהם מבלים".

         

        הכי אהבנו במסע

        שרון: "האנשים בסיביר מאוד ריגשו אותנו, פתחו בפנינו את ביתם ואת לבם. התגוררנו בבקתה לצד זוג מבוגרים ששואבים את המים מבאר, מייצרים את הגבינה ישירות מהפרה ובמקביל מנהלים אתר אינטרנט מתקדם שמציג את הבית / מלון שלהם - עסק לכל דבר. בפסטיבל אתני בו ביקרו נציגי שבטים ועמים מקומיים שחיים באזור, פגשנו תרמילאית רוסיה שיצאה למסע יחד עם אמה בת השבעים. היא הסבירה לנו איפה מתרחצים (בנהר), עזרה לנו להשיג טרמפים (כך התניידנו ברוסיה) והכירה לנו אנשים מעניינים נוספים".

         

        יעל: "את החופש לנוע והאפשרות להתנהל לפי מזג האוויר ומצב הרוח, ולא על פי תבנית שהוכתבה מראש".

         

        שלם: "לצלול עם שנורקל בפיליפינים ולגלות את האלמוגים וצבי הים. הסטודנטים באנייה גם לימדו אותי אנגלית – לקרוא ולכתוב".

         

        שלם, עם חברו גבריאל מהאונייה, בחדר שלנו באונייה. מאוד מהר הוא התחבר עם ילדים מכל העולם ולמד לקשקש איתם באנגלית (צילום: שרון שטיינבוק)
          שלם, עם חברו גבריאל מהאונייה, בחדר שלנו באונייה. מאוד מהר הוא התחבר עם ילדים מכל העולם ולמד לקשקש איתם באנגלית(צילום: שרון שטיינבוק)

           

          הכי קשה

          שרון: "הנסיעות. ביפן שהינו במשך שלושה חודשים בוואן – ולא קרוואן. ביום נוסעים ובלילה משכיבים את המושבים וישנים. כולם בועטים בכולם וזה הופך לסיר לחץ קטן וצפוף, ללא מקלחת, שירותים או חדר אוכל. אין אינטימיות (בכל המובנים) והאויב תמיד מאזין".

           

          יעל: "כל מילה שנאמרת, כל מייל שנשלח, הילדים מגיבים ומתעניינים. כך הם שולטים בכל החלטה שאמורה להתקבל על ידי ההורים. זה קשה ומהנה בו זמנית".

           

          שרון מספר כי ברוסיה נסעה המשפחה במשך שלוש יממות ברכבת: "אתה חי בתא שינה צפוף ללא יכולת לצאת. העצירות הקצרות היחידות מתקיימות בעיירות סובייטיות שלא עושות חשק לבקר אפילו לרגע. והנוף? יער סיבירי שלא משתנה ימים שלמים".

           

          שלם: "אני ממש פחדתי כשביקרנו באזור באיסלנד בו התפרץ הר געש לפני חמישים שנה. זה ממש מלחיץ אם פתאום הוא יתפרץ שוב ויכסה את כל האי בלבה".

           

          מימין: יעל, שרון, לב ושלם. ליד הבקתה שלנו בחוף בברזיל (צילום: שרון שטיינבוק)
            מימין: יעל, שרון, לב ושלם. ליד הבקתה שלנו בחוף בברזיל(צילום: שרון שטיינבוק)

             

            הרגעים שלנו

            שרון מספר על רגע מיוחד בו ישב עם קבוצה של מקומיים שבאמצעות שירה מנסים לשמר את התרבות הנוודית: "אי אפשר לשכוח דבר כזה. אנשים ששרים את הלב והתרבות רק כדי לשמר את המסורת. אין להם כסף לאולפן הקלטות או כל דרך אחרת כדי לשמר את המוזיקה שיצרו אבות אבותיהם – אז הם שרים מדור לדור".

             

            לב: "בנארה (יפן) במבי חטף מפה מהתיק של אבא ואכל אותה. הוא גם ניסה לנשוך אותי. היה גם מאוד מרגש לראות את חגיגות פריחת הדובדבן – הסמל הרשמי של יפן".

             

            רגע לפני שקראו לסבא וסבתא לביבייסיטר, החליטו יעל ושרון לפרגן האחד לשני. שרון עבר קורס צלילה במעמקים במשך יומיים ויעל החליטה לבלות לבדה כמה שעות על הר הפוג'י ביפן.

             

            שניהם מספרים על שיעור חשוב שלמדו – לגבי פערים תרבותיים, כפי שמתאר שרון: "היפנים מאוד אוהבים לתת מתנות. בהתחלה לא הבנו את זה – עם הזמן הפנמנו שזו דרכם לומר שלום. יום אחד ניגש אלינו יפני נחמד שלא יודע מילה באנגלית, עשה לנו שלום עם הראש והגיש לנו אפונה קפואה. יפני אחר נתן לנו אורז. יום אחד דפק לנו על דלת הוואן שומר יער מבוגר בחמש בבוקר והושיט לנו שקיות מלאות כל טוב. אחרי כמה ימים התארגנו עם מתנות (בעיקר מזון) כדי להתאים את עצמנו למנהג המקומי".

             

            שלם מספר על ביקור בן יומיים בבית יפני אמיתי: "מורה לאנגלית אירחה אותנו בבית שלה, שם הם גרים ארבעה דורות יחד. אין להם חדר שינה. הם ישנים על הרצפה. היא גם הזמינה אותנו להרצות בבית הספר שלה על הטיול שלנו באנייה. בניגוד לבית הספר בארץ, שם הילדים יושבים ממש בשקט ולא מפריעים".

             

            שרון מספר כי השירותים ביפן נראים כמו חללית שעומדת להמריא: "אינספור כפתורים לבחירת סוג המוזיקה, לשטיפת הישבן והכי חשוב – כפתור הדחת המים בצבע אדום וכפתור העזרה בצבע ירוק. לב לחץ על הכפתור הלא נכון ותוך רגע הכל זעק וצלצל. זה לא היה נעים – גם במונחים ישראלים".

             

            דברים שלא קורים כשאין זמן. רגע מופלא של אחים בקצה המזח בקונספסיון, באי קורון שבפיליפינים (צילום: שרון שטיינבוק)
              דברים שלא קורים כשאין זמן. רגע מופלא של אחים בקצה המזח בקונספסיון, באי קורון שבפיליפינים(צילום: שרון שטיינבוק)

               

              את המסע המגוון היטיבה לתאר יעל בבלוג מקסים שכתבה. באחד הפוסטים העניקה משמעות נוספת לשירו של שבתאי מג'ר 'נסו בלי':

              "נסו בלי חפצים - סיימנו לארוז את הדירה, ולצמצם את נכסינו ל-53 ארגזים, הרגשתי קלילה כנוצה. שרון ואני אמרנו אחד לשני שגם אם נחזור אחרי חודשיים היה שווה.

               

               

              נסו בלי שעון מעורר - יקיצה טבעית זה דבר מופלא, בלי למהר, בלי לצאת בזמן, בלי להספיק. בלי להיכנע לסטנדרטיזציה של עונות השנה, והגוף והרוח לתוך סדר יום שנקבע.

               

              נסו בלי להחליט - אצלנו זה טבעי עד כדי גיחוך. זה מוסיף לחיים המון עניין וקלילות, וגם לפעמים בלבול וחוסר בהירות.

               

              נסו בלי אינטרנט - תלוי את מי שואלים. להרגשתי זה לא קרה מספיק.

               

              נסו בלי מסגרות - ותגלו שלילדים שלכם (ולפעמים גם לכם) יש פנים לא מוכרות, יכולות אדירות שנעלמו מרוב רצון טוב לעזור-לקדם-לתייג-למיין ולהתאים את עצמנו ואת האחרים.

               

              נסו בלי זמן זוגי - זה הנושא הכי מורכב בקרב משפחות שמטיילות עם הילדים.

               

              נסו בלי סודות - כל בני המשפחה יראו הכל – את ההתמכרויות, מצבי הרוח, הפחדים, האכזבות, האהבות, השחרור והשמחה.

               

              נסו בלי לתעד - בלי להצטער שפספסתם את הצילום ההוא המיוחד, או שילד בן ארבע מחק לכם כרגע 127 תמונות מהנייד. ואל תשכחו לגבות.

               

              נסו בלי לפספס את השקיעה - היא מתרחשת כל יום ובכל עונה".

               

              מה אורזים לטיול של שנה ביעד לא ידוע? לאורך הדרך גילינו שאפשר תמיד הרבה פחות (צילום: שרון שטיינבוק)
                מה אורזים לטיול של שנה ביעד לא ידוע? לאורך הדרך גילינו שאפשר תמיד הרבה פחות(צילום: שרון שטיינבוק)

                 

                מה למדנו

                שרון: "הרווחנו המון מהטיול הזה. זכינו האחד בשני וגם בעסק חדש שאנחנו אוהבים".

                 

                יעל: "הבנתי שכשיש לנו פחות אנחנו משיגים יותר. העובדה שטיילנו עם מעט חפצים ובחרנו במספר מאוד מצומצם של אטרקציות – פינו מקום לדברים אחרים. ישנם רגעים בהם דברים פשוט קורים בקצב טבעי - בקצב ובזמן שלהם. פתאום אני מוצאת את עצמי בטיול רגלי עם שלם, במהלכו מתפתחת שיחה. אנחנו מדברים על תהליך ההתבגרות ועל החלומות שלו ושלי – זה קורה באופן ספונטני רק כשיש זמן. סיכוי נמוך שזה יקרה בארץ, כשאקרא לו לשבת לידי ולספר לי מה הוא חושב על הנושא".

                 

                שלם: "שאפשר להסתדר בלי מסכים".

                 

                יעל מוסיפה: "שמבאס לחזור. יש לי שאיפה למצוא דרך ביניים (אותה עדיין לא מצאתי), שתאפשר שילוב של שגרה, תוך שמירה על חווית החופש והזרימה. אתה נפתח לעולם וזה מעורר געגוע שאתה לא בהכרח יכול לחיות בו כשאתה חוזר מהטיול".

                 

                אז מה עושים?

                "מתכננים את הטיול הבא".

                 

                 

                 
                הצג:
                אזהרה:
                פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד