"אחרי מה שעברתי, אני לא מפחדת מכלום ורק רוצה למצות את החיים"

    התמודדות קשה עם מחלת הסרטן גרמה לחגית ניר-גרופר לעשות שינוי דרסטי בחייה ולצאת עם משפחתה למסע ארוך לאפריקה. "דברים לא קורים סתם", היא אומרת

    נגה שנער-שויערפורסם: 12.09.18 01:20
    חגית ניר-גרופר. ""היום אני יודעת שגם ממקום מאוד נמוך ושחור יכולים לצאת צבע ושמחה" (צילום: מיקי בן ארי מזרחי)
    חגית ניר-גרופר. ""היום אני יודעת שגם ממקום מאוד נמוך ושחור יכולים לצאת צבע ושמחה" (צילום: מיקי בן ארי מזרחי)
    תמונת ילדות: האחות הבכורה סיגל והתאומות כרמית וחגית. "כרמית ואני גדלנו צמודות, והיה בינינו קשר מיוחד" (צילום: אלבום פרטי)
    תמונת ילדות: האחות הבכורה סיגל והתאומות כרמית וחגית. "כרמית ואני גדלנו צמודות, והיה בינינו קשר מיוחד" (צילום: אלבום פרטי)
    ניר-גרופר עם חברות אפריקאיות. "הערצתי את היכולת שלהן לחיות בתנאים דלים ועדיין להקפיד על טיפוח" (צילום: אלבום פרטי)
    ניר-גרופר עם חברות אפריקאיות. "הערצתי את היכולת שלהן לחיות בתנאים דלים ועדיין להקפיד על טיפוח" (צילום: אלבום פרטי)
    עם הבעל והילדים באפריקה. "החלטנו לשנות את מציאות חיינו" (צילום: אלבום פרטי)
    עם הבעל והילדים באפריקה. "החלטנו לשנות את מציאות חיינו" (צילום: אלבום פרטי)

    התמודדות בגיל צעיר עם סרטן הביאה את חגית ניר-גרופר להחלטה לחיות את חייה בעוצמה וללא פחד, החלטה שהובילה אותה לגור שמונה שנים באפריקה. במהלך התקופה הזו היא הכירה מלאכות יד אפריקאיות מסורתיות וביקשה להכיר גם את הנשים העומדות מאחוריהן. כשחזרה לארץ, החליטה להביא לכאן את היצירות האלה, וכך היא עושה.

     

    מי את?

    "חגית, בת 44, נשואה לארז, אמא של שי (18), עדי (14) ורון (שש). גרה בצור יגאל".

     

    ומה את עושה?

    "כיום אני עובדת כרכזת פרויקטים בסניף פתח תקווה של ארגון אקי"ם. אני גם בעלת המותג 'קננה - חיבוק מהסוואנה' לייבוא אקססוריז בעבודת יד מתוצרת אפריקה. בעבר הייתי הנדסאית תוכנה ומורה למתמטיקה ולמדעי המחשב".

     

    תמונת ילדות עם ההורים והאחיות. "המנהגים מרומניה היו חלק בלתי נפרד מהבית" (צילום: אלבום פרטי)
      תמונת ילדות עם ההורים והאחיות. "המנהגים מרומניה היו חלק בלתי נפרד מהבית"
       

       

      שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?

      "נולדתי וגדלתי ברחובות, אחות תאומה לכרמית ואחות צעירה לסיגל. הוריי ז"ל נולדו ברומניה. אבי זיגו עלה לארץ בצעירותו, השתלב בתעשייה האווירית בתחום הייצור ועבד שם עד צאתו לגמלאות. אמי מרים עלתה עם משפחתה לאשדוד ועבדה כשרטטת באלתא. הוריי הכירו בקהילת יוצאי רומניה בארץ. לאחר נישואיהם התגוררו בלוד ולימים עברנו לרחובות.

       

      "הייתה לי ילדות נהדרת בבית חם, שהמנהגים והמאכלים מרומניה היו חלק בלתי נפרד ממנו. להורים היו חברים רבים, יוצאי רומניה גם הם, ובכל יום שישי הם היו משחקים רמי, כל פעם בבית אחר. הבית שלנו היה סמוך לספרייה העירונית, ואני הייתי מחליפה שם הרבה ספרים וקוראת על הרפתקאות של ילדים אחרים. כרמית ואני גדלנו צמודות, וכתאומות היה בינינו קשר מיוחד. תחומי העניין והאופי שלנו שונים מאוד, ובכל זאת תמיד היינו, ואנחנו עדיין, אחת בשביל השנייה".

       

      בצבא שירתה כקצינת לוגיסטיקה בפיקוד מרכז, ושם הכירה את ארז, בעלה. היא המשיכה לשירות קבע, ובגיל 24 השתחררה בדרגת סרן ולמדה הנדסת תוכנה והוראת מתמטיקה ומדעי המחשב. נקודת המפנה של חייה התרחשה לפני 16 שנה. "בעקבות מישוש אקראי במקלחת גיליתי גוש בשד", היא מספרת. "ניגשתי להיבדק, והתברר שמדובר בגוש סרטני. בדיקה גנטית שעשיתי העלתה כי אני נשאית של BRCA1 - גן תורשתי לסרטן השד והשחלות. מיד התחלתי בטיפולי כימותרפיה והקרנות בבית החולים שיבא בתל השומר. הייתי בת 28, אישה צעירה עם המון שאיפות ותוכניות, והמפגש עם הסרטן דכדך אותי מאוד. באותה תקופה אמי הייתה חולה בסרטן השחלות, כך שהייתי מודעת לסבל הכרוך במחלה, ופתאום זה היה גם שלי. למזלי, זכיתי בשותף לחיים נפלא: ארז היה שם בשבילי בכל רגע, ועזר לי בטיפול בבתנו הפעוטה. גם אמו, שגרה בסמוך אלינו, עזרה לי מאוד, וכך גם אחותי כרמית. ארבעה חודשים לאחר סיום הטיפולים התברר שאני בהיריון. הרופאים המליצו לי לא לשמור אותו, כי חששו מהישנות המחלה, אבל החלטתי לא לוותר: ההיריון סימל עבורי את החזרה שלי לחיים רגילים. בתנו עדי נולדה, ושנה לאחר מכן אמי הלכה לעולמה.

       

      בתקופת המחלה. "בעקבות מישוש אקראי במקלחת גיליתי גוש בשד" (צילום: אלבום פרטי)
        בתקופת המחלה. "בעקבות מישוש אקראי במקלחת גיליתי גוש בשד"

         

        "חמש שנים אחרי שסיימתי את הטיפולים, ארז ואני החלטנו לשנות את מציאות חיינו. רצינו לנסות לחיות רחוק מכאן. ארז מצא עבודה כמנהל בחברה לשיווק תוצרת חקלאית באנגולה, וכולנו נסענו לשם בעקבותיו. הנחיתה במדינת עולם שלישי ענייה לא הפחידה אותי. מצאתי עבודה כמנהלת כוח אדם בחברה של ארז, ובמקביל הייתי עסוקה בקליטת הבנות בבית הספר ובגן. חיי היומיום היו נוחים: הייתה לי עזרה בבית, והיה גם נהג צמוד. בהיעדר משפחה קרובה, רכשתי לי חברות חדשות שהגיעו לאנגולה מארצות שונות. הקשרים החמים הללו היו במידה רבה תחליף למשפחות שהשארנו בארץ, ואני שומרת עליהם גם כיום. באותה תקופה גיליתי את הכוח של המשפחה הגרעינית שלי. הרגשתי שהמחלה שמה אותי על הקצה, ושעכשיו אני רוצה למצות את החיים במלואם. אפריקה מאוד התאימה לי. בחופשות נסענו לטייל ברחבי היבשת ונחשפנו לנופים, לבעלי חיים ולתרבויות שונות ומגוונות. בחופשות הקיץ הייתי מגיעה עם הבנות לארץ, והן היו מבלות בקייטנה.

         

        "לפני שמונה שנים בחרתי לעבור בישראל ניתוח מניעתי לכריתה ושחזור של השדיים. כנשאית הגן הגורם לסרטן, היה ברור שאני מועדת ללקות בו שוב, והניתוח נועד למנוע את זה. לאחר תקופת התאוששות חזרתי לאנגולה. זמן קצר לאחר מכן נכנסתי להיריון והחלטנו לחזור לארץ. ב-2012 נולד בננו הצעיר, רון. ארז מצא כאן עבודה, הבנות התאקלמו במערכת החינוך, אבל חיידק אפריקה לא הרפה מאיתנו. השתוקקנו לחזור לחוויה של משפחה גרעינית מגובשת, משוחררת מלחצי היומיום בארץ, וב-2013 יצאנו לאפריקה שוב: ארז מצא עבודה בקניה, ואני עבדתי שם במחלקת הביטחון של שגרירות ישראל. בקיץ 2015 עברתי ניתוח נוסף, הפעם להסרה מניעתית של השחלות. סבלתי מתופעות לוואי קשות, אבל טיפול הורמונלי מאזן החזיר אותי לשגרה. באותה שנה החליטה שי, בתנו הבכורה, לחזור לישראל לבדה ולגור אצל סבא וסבתא. התקשיתי להשלים עם פרידה ממנה והחלטנו שכולנו נחזור.

         

        "בשנים שבהן חיינו באפריקה נחשפתי לנשים המקומיות והערצתי את היכולת שלהן לחיות בתנאים דלים ועדיין להקפיד על טיפוח והופעה חיצונית ססגונית. גם התרשמתי מאוד ממעשה ידיהן והחלטתי להביא את עבודות היד הללו לארץ ולתת משמעות וזהות לנשים שעומדות מאחוריהן. כך נולד המותג שלי. התחלתי בייבוא של בובות סרוגות, הנושאות עליהן את חתימת ידן של הנשים שייצרו אותן, וכיום אני מייבאת גם כפכפים, תכשיטים, אביזרי נוי וסלי קש".

         

        אמניות אפריקאיות שהיא הכירה. "התרשמתי מאוד ממעשה ידיהן" (צילום: אלבום פרטי)
          אמניות אפריקאיות שהיא הכירה. "התרשמתי מאוד ממעשה ידיהן"

           

          מה לקחת איתך מבסיס האם וממסע חייך לחגית של היום?

          "היום אני יודעת שגם ממקום מאוד נמוך ושחור יכולים לצאת צבע ושמחה. ההתמודדות עם המחלה ועם הניתוחים שבאו בעקבותיה לא הייתה פשוטה, אבל היא לימדה אותי כמה כוחות טמונים בי. החוויה גם לימדה אותי לסמוך על האינטואיציות שלי. לכן לא חששתי לקחת את המשפחה לאפריקה. ידעתי שנהיה בסדר. אחרי כל מה שעברתי, אני לא מפחדת מכלום ושואפת למצות את החיים במלואם. אחרי שחזרנו, היה לי ברור ששמונה השנים שם יקבלו ביטוי בחיים שלי כאן, כך שהשליחות שם הפכה לשליחות כאן. להחלטה לייבא פריטים שכל אחד מהם נוצר בעבודת יד ובבית מלאכה שונה, יש השלכות כלכליות ולוגיסטיות, אבל ביחד עם המורכבות, יש כאן קסם של פעילות בעולם חדש, בתולי, וסיפוק גדול מהעצמה ומהנכחה של הנשים העומדות מאחוריו ויוצרות בתוכו - כל אחת והיצירה שלה".

           

          מסר לאומה?

          "לא פעם קורה שהחיים מזמנים לנו קושי נפשי ופיזי שאין לנו שליטה עליו, אבל תמיד נשארת הבחירה איך להתנהל בתוך הקושי ואחריו. למדתי להגדיר לעצמי סדרי עדיפויות ולהתעקש על הזכות שלי לחיים משמעותיים, שבהם תמיד קיימת ההבנה שדברים לא קורים סתם, ואם כבר קרו, צריך לוודא שהם לא קרו לשווא".

           

          ______________________________________________________

           

          "עבדתי, הצטיינתי, ואז התחילו מיחושים". הקליקו על התמונה:

           

          סלעית גרניט. "אני כבר לא חייבת להיות מושלמת, רק להיות נאמנה לעצמי". הקליקו על התמונה (צילום: אלבום פרטי)
          סלעית גרניט. "אני כבר לא חייבת להיות מושלמת, רק להיות נאמנה לעצמי". הקליקו על התמונה (צילום: אלבום פרטי)

           

           

          >> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה

           

           

           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
          נעים להכיר, נֹגה שנער-שויער. נושמת, חיה, שומעת, מתעדת וכותבת אנשים וסיפורי חיים. בעלת חברת "הד - לסיפורים שמשאירים חותם" ואמא גאה לעשרות ספרים, תוצרי המפגש ביני לבין אנשים נפלאים שבחרו לחלוק עימי את אוצרם הגדול - סיפור חייהם.

          ועכשיו הבלוג שלי, "מסע אישי". מה יהיה לנו כאן? מסעות אישיים וסיפורי חיים. מפגשים מהסוג האישי, שבהם נבדוק עבר מול הווה ועתיד - ביטוי לצורך העמוק שלי לקחת סיפור חיים, לאוורר ולמתוח אותו אל מעבר להקשרים המובנים מאליהם.

          למדתי שלסיפור החיים אין גיל (לכולנו יש סיפור). הבנתי גם שמשהו בחיבור העמוק והאותנטי לבסיס, לתרבות, למקום שבתוכו צמחנו, מוציא מאיתנו את הטוב ביותר.

          אני יוצאת למסע אישי. אתם מוזמנים להצטרף.