השנה החדשה שלהן: שירה נפרדת מהשלישייה והולכת לבי"ס אחר
כששלי, אמא לשלישייה, הבינה ששירה מתפתחת אחרת מאחיותיה, היא נאלצה לקחת החלטה לא פשוטה. "עמדתי בטקס של כיתה א' ובכיתי. התגעגתי לשתיים האחרות"
רק עוד פעם אחת מים, רק עוד פעם נשיקה וחיבוק. שלוש ילדות עולות מחר לכיתה א' ולא מצליחות להירדם. הילקוטים מוכנים בכניסה לבית, כולן במיטות, האורות כבים, וזה ממשיך: "אני מפחדת", אומרת שירה. "בטח לא אכיר שם אף אחד. לכן יש אחת את השנייה". ואמונה ממשיכה: "נראה לכן שיש ארגז חול בבית הספר? באיזו שעה מסיימים? ואם נלך לאיבוד?" ורננה המוטרדת מוסיפה: "ואם אני לא אמצא את אמונה בהפסקה, עם מי אני אשחק?"
שלוש ילדות, יחד מרגע היוולדן, או בעצם, כמה חודשים קודם לכן – נפרדות בפעם הראשונה בחייהן. אמונה בכיתה אחת, רננה בכיתה המקבילה ושירה – בבית ספר אחר, בעיר אחרת.
האתגר המשולש: פרידות והתחלות חדשות
הבוקר מגיע ומד ההתרגשות והלחץ עולה. אמונה מחכה לשיעור הראשון בו תלמד קרוא וכתוב, רננה מדברת על הרגע בו תהיה לבד בכיתה, ושירה רוצה ללמוד דברים חדשים, אבל לא מוכנה להתלבש, עד שיבטיחו לה שהיא תלמד באותו בית ספר עם שתי אחיותיה. ושוב נשאלת השאלה: "אמא, למה את לא יכולה לבוא גם איתנו ליום הראשון ללימודים?" ומצדה של שירה: "למה אני לא יכולה ללמוד באותו בית ספר עם האחיות שלי?"
"עמדתי בטקס של שירה ובכיתי מהתרגשות", מספרת שלי עידו, האמא של החבורה המתרגשת והמבולבלת. "ידעתי שבזמן הזה ובעיר קרובה רחוקה – חוגגות גם שתי אחיותיה את העלייה לכיתה א', ואני לא שם. חצי שנה של קבלת החלטות, הכנות והתרגשות עצומה מסתכמים ברגע אחד. בסיום הטקס נסעתי לבית הספר של אמונה ורננה כדי לראות שהן מסתדרות. בסוף היום הן התקשרו אלי בוכות. חששו שלא אבוא לקחת אותן".
שלי ילדה את שלוש הבנות, אחרי שנים של טיפולי פוריות מתישים. כשהודיעו לה ולרועי בעלה שיש לה ברחם שלישייה והמליצו לדלל את העוברים, שלי סירבה וילדה את שלושתן בשבוע 36. "כבר בחודשים הראשונים אפשר היה לראות את הדמיון והשוני בין שלוש הבנות: "שירה, הקטנה, נולדה עם עיכוב התפתחותי", מספרת שלי ומיד מוסיפה: "זה לא הפריע לה להפוך למנהיגה, בעלת שמחת חיים, שמנהלת את אחיותיה ואת כל המשפחה. אמונה - רצינית ודעתנית, ורננה – חייכנית, וותרנית וטובת לב".
יחד עם הקשיים, השלוש פרחו יחד בגן, אבל אז התחילו ההתלבטויות לגבי בית הספר. "ההחלטה להפריד ילדה אחת ולשלב אותה בבית ספר אחר, בנפרד מאחיותיה התאומות, מאוד לא פשוטה. נלחמתי נגד המערכת - חשבתי שאם ניתן לה את המענה שהיא צריכה – כולל סייעת צמודה, היא תוכל להשתלב למרות הפערים ההתפתחותיים. ניסו לשכנע אותי שאני עושה טעות ואני בשלי. היה לי קשה לחשוב עליה בבי"ס נפרד מהן".
לבסוף שלי ורועי נאלצו לעשות את ההחלטה הקשה. "בעצת אנשי מקצוע, הבנתי שאני עלולה לעשות לה עוול ושאני טועה. בחירה לא טובה שלי – יכולה להרוס את כל הביטחון שיצרתי סביבה במהלך השנים. לצד החברות העמוקה ועובדת היותן כוח בכל מקום בו הן נמצאות, קיימת גם תחרותיות מאוד קשה. קורה שבמקום לחזק, הן רומסות זו את זו. מסיבה זו החלטנו שילמדו כולן בכיתות נפרדות".
ואיך הגיבו רננה ואמונה?
שלי מתארת את המורכבות: "הן התקשו להבין למה היא לא לומדת יחד איתן. הסברתי להן שהיא הולכת לבית ספר שמותאם בשבילה ושיום אחד, כשתשלים את הפער, היא תצטרף אליהן".
פתאום היא שותקת ובוכה: "אני שלמה עם ההחלטה, אבל קשה לי כל כך לחשוב שאני משלבת את אחת הבנות במקום אחר. בימי ההכנה בבית הספר שאלו אותי כל הזמן: 'איפה האחות השלישית?'. גם הסובבים לא הבינו מדוע דרושה הפרדה כל כך קיצונית. בכל פעם מחדש הרגשתי עצבות ובכל זאת ניסיתי להסביר שוב ושוב שלמרות שמדובר בשלישייה – כל אחת מהן היא אינדיבידואל ועבור שירה, מצאנו בית ספר שיעניק לה סיוע ותיווך, בהתאם לצרכים שלה. וזהו".
רגע לפני כיתה א' – איך מחבקים שלוש?
את רכישת הציוד לכיתה א' עשו ביום הראשון של החופש הגדול: "היה לנו חשוב לצאת לקניות יחד כמשפחה, להפוך כל רגע בהכנות, לטקס מרגש ומעצים", מספרת שלי. כלכלית מדובר בהוצאה מאוד גדולה – הכל כפול שלוש: תיקים, מחברות, קלמרים, ספרים. המשפחה התגייסה – כולם התחלקו בהוצאות: אחים, אחיות וסבתות. כחלק בלתי נפרד מגיבוש הזהות הנפרדת - שתקבל ביטוי גדול יותר בשנת הלימודים – בחרה כל אחת את הציוד האישי שלה.
הסוגיות הנוגעות להפרדת הבנות לקראת עלייה לכיתה א' לא נתנו לשלי מנוח, בימים ובלילות: "חששתי שלא ימצאו את השירותים, שלא יסתדרו לבד – האחת בלי השנייה, שיתגעגעו, שלא ימצאו את ההסעה בחזרה הביתה וששירה תרגיש מאוד בודדה. בנוסף, נדרשת קורלציה לשני בתי ספר ושלוש כיתות. בניגוד להורים לילדים עם פערי גילאים – אנחנו חווים מצב זהה באותה נקודת זמן, ואני בכלל לא מדברת על היום הראשון".
הבנות דווקא מדברות על היום הזה. "בית הספר מאוד מאוד גדול", מספרת רננה. "היה לי כיף ביום הראשון ובשבוע הראשון, אבל גם בכיתי. פחדתי שאמא לא תבוא לקחת אותי. אם אמונה הייתה איתי לא הייתי בוכה. היא נותנת לי ביטחון", אבל: "לא הייתי רוצה להיות באותה כיתה עם אמונה או באותו בית ספר עם שירה. אנחנו כל הזמן רבות".
אמונה: ""כיף לי להיות לבד! אני לא מתגעגעת לשירה ואני גם לא רוצה להיות עם רננה באותה כיתה. שירה חוטפת לי כל דבר. בכל פעם שאני מקבלת משהו, רננה מקבלת גם. סוף סוף אני יכולה לקבל הכל מבלי להתחלק עם מישהו".
אמונה ורננה יכולות לפחות לחפש זו את זו בהפסקות. שירה, מבית הספר האחר שלה, רואה את הדברים אחרת: "שמחתי לפגוש את המורה והיה לי כיף, אבל אני מאוד מתגעגעת לאחיות שלי. הייתי מאוד רוצה להיות איתן באותה כיתה. אני רוצה להיות איתן ולשחק איתן בהפסקות. אני מרגישה לבד, שאני עם עצמי. איתן טוב לי".
"לבנות יש חיבור מדהים מבחינה רגשית", מוסיפה שלי. "הן לא מוכנות ללכת לשום מקום אלא אם הן הולכות יחד. בדרך כלל אני זו שמארחת חברות – אחרת כל חברה של ילדה אחת צריכה לארח את כל השלוש".
את לא אישה שיושבת בחיבוק ידיים...
שלי צוחקת: "נכון! הרגשתי שבתי הספר עושים כל מה שהם יכולים, ויחד עם זאת, מערכת החינוך לא מספיק מוכנה לקליטה של תאומים ושלישיות. חשוב שתהיה הכנה מקדימה לילדים, שיחה עם ההורים והסתכלות עליהם יחד ובנפרד. בנוסף לימי ההכנה של כל אחת ולשיחות שלנו איתן, החלטתי לוודא שבית הספר ערוך ומוכן. בנוסף לשיחות עם כל אחת מהמורות – אותן אקיים בתחילת שנת הלימודים, דאגתי שבכל בית ספר יכירו אותי כאמא לשלישייה, כולל המורכבות הנובעת מהפרדה בין הכיתות ובבתי הספר. התקשורת מול בית ספר ומול המורים מאוד חשובה. אני רוצה שילכו לקראתי ושהמערכת תכיר בי ותבין שיש לי אתגר נוסף".
ביחד ולחוד
שלי מספרת על הצורך בטיפוח הזהות הנפרדת של כל אחת מהבנות, כבסיס להכנה לקראת כיתה א' ועל החשיבות שהיא רואה בלהעניק להן כלים כדי להתמודד עם האתגר הכפול - הסתגלות ופרידה: "היה לי חשוב שיבינו שהן יכולות לבד, כל אחת בנפרד, שזה בסדר שלא יעשו בדיוק את אותו הדבר. אמונה כבר התלוננה שרננה לא משחקת איתה בהפסקות. רננה השיבה לה שאותה יש לה בבית. כמענה לסיטואציה תיווכתי להן את השילוב של ה'ביחד' וגם של השוני, כולל חיזוקים והצגת היכולות של כל אחת. את הרגשות אני משקפת באמצעות שאלות – במיוחד בקרב שלישייה שנתונה להשוואות באופן תמידי".
ואיך הולך לכם עם שיעורי הבית המשולשים?
"במטרה למנוע חיכוכים בין הבנות וגם להקדיש לכל אחת זמן בנפרד, החלטנו לחלק את המטלה כך שכל אחת תזכה לחצי שעה איתי או עם רועי. במהלך החופש הגדול ניסיתי לשבת עם שלושתן ולפתור יחד חוברות. זה לא עבד. במידה ואחת יותר איטית, זה יוצר חוסר סבלנות אצל האחרות. כל אחת מנסה למשוך לצד שלה ותמיד יש תלונות על כך שאני מתעדפת אחת מהן על פני השאר".
אתם בעצם מבלים שעה וחצי בהכנת שיעורי בית...
שלי צוחקת: "ברוב המקרים. יש פעמים בהן אנחנו יושבות כולנו יחד ואני מבקשת מהן לסמן את החלקים איתם קשה להן להתמודד. זה יכול גם ליצור אינטראקציה טובה ומיוחדת. בסוף אני מקדישה לכל אחת כמה דקות, במהלכן אני נותנת לה מענה על הקושי שלה. בעלי שותף מלא גם בנושא הזה. יכולת התמרון שלו והעזרה והליווי של אמא שלי, לאורך כל השנים, עם דגש על החודשים האחרונים – מאפשרים לכולנו להתחיל את השנה עם חיוך".
