כשקרני השמש הראשונות חולפות מעל שדרת האלונים העתיקים שמאחורי הבית, וצמד החתולים גרישה ומישה מתחילים לטייל על השמיכות שלנו, אנחנו יודעים שיום חדש מתחיל. אורי יורד ראשון למטבח, ממלא להם קערות אוכל ומים, ומפנה את השלל שהביאו, פגר של עכבר שדה או ציפור שכל נוצותיה ופלומותיה מפוזרות ברחבי הכניסה והמטבח. אחר כך, כשהוא יוצא עם שקית ובה שאריות של ירקות לכיוון הלול של השכנים, אני כבר באוטו. חמש דקות נמשכת הנסיעה לעיירה הסמוכה ברנטום, שם אנחנו קונים קרואסונים חמים מהבולונז'רי, וכשיש לנו אורחים בצימר אני מוסיפה לרשימה גם כמה באגטים ומאפים טריים וריחניים".
התיאור מעורר התיאבון הזה, של חיים כפריים באמצע שום מקום בואכה חבל דורדון שבדרום־מערב צרפת, מגיע מפיה של רותם בר. לפני שלוש שנים עזבו היא ובן זוגה אורי את ביתם שבמושב אביגדור כדי לממש חלום בן 20 שנה. רותם, שהייתה עד אז מנהלת מחלקה בסניף הביטוח הלאומי באשדוד, ואורי, שניהל את הייצור במרכז המזון משואות־יצחק, החליטו שאת "הגרנד פינאלה של החיים", הגדרה של רותם, יעשו במקום הכי שפוי, הכי ירוק והכי מנותק מחיי קהילה צפופים או מעיר תובענית, אבל בו בזמן יהיה מספיק מתויר כדי שאפשר יהיה להתפרנס בו.
ההחלטה לעשות רילוקיישן עם כרטיס טיסה לכיוון אחד, בגיל שבו רוב בני האדם נהנים מהנכדים ומההרגלים הישנים, לא הפתיעה את שלושת ילדיהם, ליאור, נטע וסתו. הם כבר התרגלו לרעיון שרצוי ללכת הכי רחוק שאפשר עם משאלות הלב, וגם שבית יכול להיות בכל מקום על פני הגלובוס, העיקר שטוב לך בו.
"אסי כיבד אותנו"
רותם (56), במקור עירונית מראשון־לציון, הכירה את אורי (63) כאשר שירתה בגרעין נח"ל שהגיע לקיבוץ דביר שבדרום. אורי עשה בדיוק כמוה כמה שנים לפני כן, וכבר היה חבר קיבוץ כשנפגשו. מאז, ארבעה עשורים, הם יחד
.
כשהייתה רותם בת 22 היא לקחה תחת חסותה את אחד הילדים המפורסמים ביותר במדינה, ליאור דיין, הבן של קרוליין לנגפורד ואסי דיין, שנמסר להם בגיל שנה ושמונה חודשים. הוא הובא אליהם בהתחלה "עד שיימצא פתרון", ונשאר. "קיבלנו את ליאור מהיום למחר, בת קיבוץ שאלה אם נוכל לקחת אותו, וחשבנו שזה מעשה ראוי", אומרת רותם, שבאותה תקופה ריכזה בכלל את ענף הפרחים בדביר.
איך הסכמת? היית כל כך צעירה.
"היה לי קל להזדהות עם ילד שבשלב מסוים היה לא הכי רצוי, והגידול שלו היה מבחינתי חוויה. ברגע שליאור הגיע אלינו, הוא מיד נכנס לשגרה ברוכה עם סדר יום וגבולות והשתלב נהדר בבית הילדים. הייתי לוקחת אותו מדי יום לבקר את אורי בעבודה כרכז הלול, ואחר כך היינו מטפסים ביחד על כל טרקטור בסביבה, הולכים לבריכה ומטיילים המון. כשליאור היה בן ארבע ילדתי את נטע, וליאור היה מאושר שיש לו אח קטן".
קורותיה של משפחת דיין פרנסו אינספור כתבות בתקשורת הישראלית. אמו, קרוליין לגנפורד, התראיינה ל"לאשה" ב־2014, וסיפרה כיצד היא מסייעת לו להיגמל מסמים. על התקופה שבה נשלח לקיבוץ, אמרה אז: "סלחתי לעצמי. אני מכירה בשגיאות שלי כאמא צעירה שסבלה מדיכאון אחרי לידה. הרבה פעמים שאלתי את עצמי למה הייתי חלשה ולמה לא נלחמתי על ליאור ולא לקחתי אותו אליי".
ליאור (35) ונטע (31) עובדים בתחום התקשורת, והאחות הצעירה סתו (25) סיימה לאחרונה לימודי פטיסרי ובולונז'רי ב"קורדון בלו", המוסד הפריזאי המיתולוגי. ויש גם ילד נוסף, שמצא אצלם, כמו ליאור, בית חם לתקופה ארוכה.
איזה קשר היה לליאור עם הוריו?
"אמא שלו, קרוליין, עזבה לניו־יורק והתחתנה שם, ואנחנו שלחנו אליה את ליאור מדי שנה בחופש הגדול לכמה שבועות. היא עשתה לו גוד טיים. אסי היה מגיע לבקר את ליאור כשהיה יכול, וסבתא שלו, רות דיין, ביקרה אותו הרבה והחזירה לנו ב'אימוץ' של סתו ונטע כנכדיה.
"עם הזמן, בגיל ההתבגרות של ליאור, זה כבר היה פחות פשוט. היו ויכוחים בינינו ובין אסי או קרוליין. אנחנו היינו האחראים על הגבולות, האיסורים והחינוך. אסי היה בעיקר אבא של כיף, שקל לחבב, אבל אורי ואני הרגשנו שאנחנו נתונים למניפולציות. לא פעם אמרנו לאסי 'לא בבית ספרנו', והוא באמת קיפל את הזנב. הוא מאוד כיבד אותנו. הזמין לכל הפרמיירות, התערוכות, השקות הספרים, ימי ההולדת העגולים. לנו היה חשוב להדגיש בפניו שאנחנו וליאור נמצאים מחוץ לתקשורת.
"הפרק בחיים של ליאור החל משירותו הצבאי ועד שחזר משיקום בארצות־הברית כבר נלעס היטב בתקשורת. כשהוא חזר, הוא מיד עבר לגור בתל־אביב עם רוני (היום אשתו - ג"מ) והיא התחברה מצוין עם המשפחה. לשמחתנו, מאז הוא עלה על מסלול של הצלחה".
פטריות וסיגליות
לקח לי שמונה חודשים לתאם ביקור אצל רותם ואורי בצרפת, במקום שהוא אפילו לא כפר. שלושה בתים בסך הכל, אי שם אחרי ירידה מכביש האגרה המהיר A89 ובסך הכל כשעתיים נסיעה מנמל התעופה של בורדו. רותם מצאה אותי דרך הבלוג שלי "לטייל עם גילי", בדיוק כשהתחילה לארח ישראלים בצימר המפנק שלה.
סדר היום של רותם נע בין טיפול באורחים המגיעים לצימר ובין עבודה בחנות קטנה שפתחה בעיירה הסמוכה, המכונה "ונציה של הדורדון", שם היא מוכרת מוצרי קוסמטיקה מים המלח ותכשיטים של מעצבים ישראלים.
"אני זוכרת את ההתחלה, כשרק פתחנו את החנות", היא מספרת. "יום אחד הגיעה לביקור נימוסין חברת מועצת העיר וסיפרה לנו שלפני חג המולד הם בוחרים את הצבעים שבהם יאירו את העיר. 'השנה', היא אמרה, 'נקשט את העיר בכחול־לבן, לכבודכם'. וכך היה. חודש שלם לפני חג המולד הלכתי ושרתי לעצמי שירים ליום העצמאות, ורק חסרו לי מעגלי הורה כמו בקיבוץ".
כשהתארחתי אצלם ישבנו במרפסת העורפית, זו שפונה לגן ירק שופע כל טוב ולבריכת השחייה, שבשעת השקיעה נשקפים ממנה עשרה גוונים של כחול וסנאים מהיער קופצים לביקור. בזמן שדיברנו, אורי לא נח לרגע. הפעיל את הרובוט שמנקה את הבריכה, ניכש ועישב בגן הירק ובמדשאה הגדולה, וערם טור בלתי נגמר של גזרי עץ להסקה, לימי החורף המושלגים. בהפסקה ארגן לעצמו קפה "עלית" על אש קטנה, עישן סיגריה וקרא בעמידה מתוך טאבלט חדשות טריות מהארץ. אחר כך, בגמישות מפתיעה, נכנס לנעלי הסו־שף והכין לרותם כל מה שדרש הכנה מוקדמת לארוחת הערב.
אחת המנות המעניינות שלהם היא "קיש ג'רוזלם", המצאה של רותם: תחתית פאי מבצק שמזכיר פיתה ומלית של גבינת "לה ואש קירי", עגבניות טריות חתוכות וביצה. עוד מאכלים מעניינים: חזה ברווז ברוטב שמנת ופטריות, סלט קונפי מקורקבני ברווז עם ביצה קשה, חסה וקרוטונים ועוד מעדנים מחומרי הגלם המקומיים.
בדרך כלל, לפני הארוחה הם יוצאים להליכה ביער, "ותמיד מתלווים אלינו נטשה הפודלית וחתולי הרחוב מישה וגרישה. אנחנו צועדים בשבילים, ובכל עונה מגלים דברים חדשים - פטריות, סיגליות בר, אגוזי לוז, פטל ותותי בר. צבע היער משתנה בין העונות. בסוף הקיץ ובסתיו אנחנו אוספים את התפוחים שנשרו מעצי התפוח הענקיים שלנו ומגישים פינוק לכבשים של השכנים. השכנים מצדם מוקירים מאוד את פועלנו, וכתודה שולחים לנו מדי פעם ביצים, עופות טריים מהלול ויין מתוצרת בית.
"במהלך הקיץ מתקיים כאן 'חג הכפר', שמזכיר לנו את החגיגות בקיבוץ. עושים פה תהלוכה חקלאית, עם עגלות רתומות לטרקטורים ועליהן מוצגות מלאכות עתיקות. כולם לבושים באופן מסורתי, מנגנים באקורדיון, במפוחית ובחמת חלילים, כלבי רועים מובילים להקת אווזים, והאטרקציה הכי מלהיבה היא חביתת ענק ממאות ביצים ופטריות. בשיא הקיץ יש כאן אור כמעט עד השעה אחת־עשרה בלילה".
למה בחרתם לגור דווקא בצרפת?
"רצינו ארבע עונות בשנה, אבל לא יותר מדי שלג בחורף. רצינו מקום שנוכל להתפרנס בו מתיירות, אבל שלא יהיה מקום עירוני צפוף. רצינו להתערות בשלווה הצרפתית המסורתית, שעדיין קיימת מחוץ לערים הגדולות. בהתחלה יצאנו לשלושה חודשים של חיפושים. עשינו טיול חורפי ברחבי צרפת האפורה והגשומה ולעתים גם מושלגת. ביום חורף קר במיוחד הגענו לברנטום. העיירה הייתה כמעט ריקה מאנשים, אבל כשנכנסנו לבר מקומי לכוס קפה של בוקר וראינו את החיוכים והאדיבות של המקומיים, הבנו שמצאנו את המקום שלנו. אחר כך יצאנו לטייל בעיירה, בין הגשרים שעל הנהר, מול טחנת הקמח העתיקה שהפכה למלון ומסעדה, ברחבי הפארק היפה וברחובות הקטנים של הרובע העתיק, ובכל שררה אווירה נינוחה ומזמינה. בשלב הזה כבר היינו בטוחים לגמרי בהחלטה שלנו".
איך קיבלו אתכם?
"כמויות העזרה שקיבלנו מכל מי שבאנו איתו במגע היו מדהימות, בין אם בעלת החנות שאותה שכרנו, או בעל הדירה שאצלו גרנו בשנה הראשונה ולא דיבר מילה באנגלית. עזרו לנו על כל צעד ושעל".
נשמע כאילו כל התהליך היה קל ופשוט.
"לא ממש. ידענו מראש שתהיה ביורוקרטיה, שיהיו המון עיכובים, שהדברים שחשבנו שיהיו זולים יתבררו כיקרים מאוד ולהפך. למשל, כדי לקבל תושבות נדרשנו להוכיח שיש לנו אמצעי קיום, ולכן פתחנו את החנות. צריך גם להוכיח בקיאות בשפה ובתרבות, אבל יש לנו המון סבלנות. החלטנו לחיות בסדר יום כפרי, במקום שבו העדיפויות שונות ואנחנו מרגישים שייכים ולא שייכים. בארץ היינו כל הזמן מעורבים רגשית וזה הרג את הבריאות. פה נחמד לדעת שקורים דברים והם לא מזיזים לנו".
מה את מציעה לאורחים שלך?
"אני מציעה להם לעשות יום מנוחה, להזמין אצלי בראנץ', ואז לרבוץ ליד הבריכה שלנו. בברנטום, שיש בה בסך הכל 2,500 תושבים, יש כ־32 מסעדות, כך שאין בעיה לגוון בין מטבחים שונים, ויש כאן גם מרכז קניות עם כל המותגים שהישראלים אוהבים".
וטיפ אישי מניסיון: כדאי להיות כאן מינימום שבוע כדי להספיק לטייל בכל האזור (הזמנות דרך המייל barotem62@gmail.com או בפייסבוק, Rotem Bar). המרחקים גדולים והשפע כולל מערות נטיפים, יותר מ־1,000 (!) טירות, ציורי מערות נדירים של האדם הקדמון, נהרות ונחלים מרעננים, שוקי אוכל מיוחדים, פסטיבלים ושלל אירועים חינמיים שמתקיימים בטירות, בכנסיות ובלוקיישנים עוצרי נשימה.
ליאור דיין: מודה להם על השפיות המעטה שלי"
"הגעתי לרותם ולאורי מתוך תוהו ובוהו, היישר לסטייה של מדינת ישראל: הקיבוץ", משחזר ליאור דיין, שעבר לגור בביתם של רותם ואורי בילדותו. "אם אני לא מתייחס לנושא האידיאולוגי, התאמתי מאוד לקיבוץ כפרא אדם שרץ והשתולל והיה זקוק למרחבים. יש לי פתק מהרופא לא לזכור, אבל אני מודע לכך ששברתי מיטה בבית הילדים. בכל אופן, אני מודה לאורי ורותם על השפיות המעטה שיש לי. הם ההורים שלי לכל דבר. תמיד היה לי ברור שאסי לא טוב בפרוצדורת ההורות, שהוא נועד לדברים אחרים, אולי אפילו גדולים יותר, כי הוא אמן בצורה הטוטאלית ביותר שיש. פעם הוא הגיע ליום הורים בבית הספר ובתוך חמש דקות נרדם והתחיל לנחור. המורים צחקו. לא רצית שהוא ישב איתך, למשל, על שיעורי בית או שיהיה אחראי על התזונה. בשני המקרים רותם עשתה זאת נפלא".
קראת לה אמא ולאורי אבא?
"לא, והמורשת הזו עברה גם לאחי נטע ולאחותי סתו, שקראו להם רק בשמם הפרטי. אם הייתי צריך לחזור אחורנית בזמן, אין ספק שהייתי בוחר לגדול אצלם. אם לא הייתי גדל איתם, כנראה הייתי קשור בחדר מספר 4 במחלקה הפסיכיאטרית בתל־השומר. כיום, כאבא לארד בן הארבע וחצי, אני מבין דברים בצורה אחרת".
מה למשל?
"בעבר, למשל, כעסתי על כך שהם לא אפשרו לי לשחק בסרט של אבא, 'מר באום', ובעוד הזדמנויות. כילד נראה לי מדליק לשחק בסרט, אבל הם שמו עליי חומת הגנה. כאבא אני יודע שלפעמים החשיפה הזו יכולה לדפוק את המוח, ורותם ואורי הבינו שיש מספיק דברים שדופקים אותו. הסיטואציה של ריבוי אבות, אמהות, הולך לפה, הולך לשם, בונה אדם עם חרדות.
"אבא שלי (אסי) הכיר להם תודה בצורה מטורפת. הוא כתב להם הקדשות, אחת מהן ארוכה ומרגשת במיוחד בספרו 'תוכן העניינים'. כשהוא ביקש מההוצאה ספר לעצמו, התברר לו שלא נשארו עותקים ולכן ביקש מרותם ואורי את הספר שנתן להם. כשהוא נפטר, מצאתי במחסן את העותק המקורי ולקחתי אותו כמזכרת".
איך הרגשת כשהם בחרו לעזוב?
"תמיד ידעתי שאם יש מי שמסוגלים ללכת עם החלומות והאמת שלהם עד הסוף אלה רותם ואורי. העולם די מנסה להסביר לך שאחרי גיל 30, ובמיוחד אם יש לך ילדים, נגמר עידן החלומות ומעכשיו תיכנע לתכתיבים. בגילם אנשים מתמזגים עם הפנסיה והגמלאות, ובעצם מגישים כתב ויתור על החיים. רותם ואורי עשו צעד מדהים מבחינת החיות שבו, האומץ והאנטי־ממסדיות.
"מבחינה אישית, אני חייב להודות שאחד המינוסים העיקריים בעזיבתם הוא שירותי הבייביסיטינג שנפקדים. ארד היה בן חצי שנה כשהם עזבו, ועד אז, בכל שישי בערב נסענו למושב אביגדור לארוחת ערב ונשארנו ללון. בביקור האחרון שלהם בארץ בילינו יחדיו ונהנינו להיות שוב ביחד".
ביקרת אצלם בצרפת?
"לא. אני התרגלתי לכך שבגיל חמש מצמידים לי דיילת ואני טס לקרוליין לארצות־הברית. זו הייתה המציאות לטוב ולרע. עם ארד לא טסנו עד כה, כי יש מצב שהוא ישתלט על תא הטייס וינחית את המטוס במסלול שונה. עד לפני כחצי שנה לא היו טיסות ישירות לבורדו וויתרנו על האופציה לטוס עם קונקשן. כעת אנחנו מחפשים מועד חדש שיתאים. יש מצב שאסע לבד, אבל אני חושש שכמו בכל משפחה פולנית רצינית, זה לא יעבור בשלום מצד אשתי".
יש סיכוי שתעזוב בעקבותיהם לצרפת?
"אין לי את האומץ והגמישות המחשבתית לבצע מהלך כזה דרסטי. אני, כמו רוב בני האדם, חושב בעיקר על מה יהיו הבעיות האפשריות. קשה לי לחשוב על ניתוק מהשפה, מהנוף, כל מה שמוכר לי. אני לא נשאר פה ממקום ציוני פטריוטי, אלא כי אני אוהב להיות איפה שגדלתי. ודרך אגב, הציונים הדגולים יושבים בנכר ורק תורמים כסף. מה שיפה זה שאורי ורותם לא לקחו לשם את הישראליות, אלא הצליחו להיטמע בצורה מדהימה בנוף המקומי. הם לא עברו לפריז, שבה יש קהילה ישראלית, אלא למקום שבו הפעם האחרונה שדרך בו יהודי הייתה כנראה בימי הביניים. אני מעריץ אותם".
מעניין מה אבא שלך, אסי, וסבא שלך, משה דיין, היו אומרים על ההגירה של ישראלים לחו"ל.
"את מוזמנת לשאול אותם. הם ממש שכנים בבית הקברות בנהלל, ככה שתוכלי לתפוס את שניהם לשיחה ולחסוך זמן"".
