ישראלים כותבים על תשמישי קדושה, עם פרשנות עיצובית חדשה

    האדריכלית עירית אביר מציעה גשר צר על הפער בין חילונים לדתיים. היא יצרה פרשנות אישית לפריטי יודאיקה, והזמינה כותבים להיזכר. הנה חיים באר ויאיר גרבוז

    חיים באר

    |

    07.09.18 | 12:48

    קופת צדקה (כולל מד גאולה) שיצרה עירית אביר, כותבת הספר ''גראז' יודאיקה'', שבו מתפרסמת הרשימה של חיים באר (צילום: אורית ארנון)
    קופת צדקה (כולל מד גאולה) שיצרה עירית אביר, כותבת הספר ''גראז' יודאיקה'', שבו מתפרסמת הרשימה של חיים באר (צילום: אורית ארנון)
    ''פמוטי בלרינה''. מתוך הספר (צילום: אורית ארנון)
    ''פמוטי בלרינה''. מתוך הספר (צילום: אורית ארנון)

    אצלנו בבית, לא הרחק מפתח הכניסה, מאחורי הדלת, הייתה פיסת קיר נידחת שהיום הייתי קורא לה "הפינה הדתית־לאומית שלנו". היו תלויות שם קופות צדקה ממינים שונים ומשונים. קופות של ישיבות ותלמודי תורה, של בתי יתומים ומושבי זקנים, של בית חינוך עיוורים ובית החולים למתנוונים, קופות של הליגה למלחמה בשחפת, של הקרן הקיימת, ואם זיכרוני אינו בוגד בי גם של קרן היסוד. לידן הייתה תלויה גם קופה אחת שלא עיטרו אותה תצלומים של מוכי גורל, ועל הקופה הזאת, שבלטה בצבעה הלבן, היה כתוב בכתב ידה של אמא שלי: "מביא".

     

    ליד פיסת הקיר הזאת היה מסתיים שבוע החולין ומתחילה השבת. ביום שישי, כשהחמה, כמאמר המשורר, עמדה להסתלק מראש האילנות, הוציאה אמא מטבעות מכל מיני ארנקים וחורים וכיסים ושלשלה כסף לכל אחת מן הקופות. קופת הצדקה שהעדיפה על פני יתר הקופות הייתה קופת "מביא". כששאלתי אותה לאילו מטרות נועד הכסף שנאסף בקופה, הייתה אמא עונה בלחש: "כשתהיה גדול תדע".

     

    אחרי ששלשלה כסף לכל הידיים המושטות (אמא אמרה תמיד שיש לתת צדקה לכל יד מושטת, גם אם היא נקייה וגם אם איננה נקייה), הדליקה אמא את נרות השבת, כיסתה את עיניה בכפות ידיה ואחר כך נופפה בהן כנגד הפתח והזמינה את השבת לבוא ולהתארח אצלנו.

     

    בימות החול היו פוקדים את ביתנו מדי חודשיים־שלושה הגובים של מוסדות הצדקה שבאו לאסוף את התרומות. רובם ככולם היו גברים לא צעירים, לא מטופחים, לא מגולחים, שגם בקיץ התעטפו במעילים. הם היו מתיישבים אל השולחן, פותחים את קופת הצדקה באחד המפתחות שבחרו מתוך צרור המפתחות הענקי שלהם. הם היו פורשׂים על השולחן גיליון של עיתון ישן, עורמים עליו את המטבעות, ממיינים אותם ומקימים מגדלים, מגדל של מילים, של גרושים, של עשרות גרושים... אחר כך היו מסכמים את הסכומים במלמולים מהירים ביידיש, לוקחים את עיפרון הקופי מעל האוזן, מרטיבים את חודו על קצה לשונם, שפתיהם היו נעשות סגולות, כותבים קבלה, תולשים אותה בעזרת סרגל ומניחים אותה בתוך לועה של הקופה המרוקנת.

     

    אחר כך הייתה אמא מגישה להם כוס קפה בחלב, עוגיות מאפה בית, ופלים או ביסקוויט "מרי". רובם היו טובלים את הרקיקים בקפה וכולם היו גומעים את הקפה בשקיקה ומשמיעים אגב כך קולות מקולות שונים ותוך כדי כך מספרים סיפורים שאת חלקם שיבצתי ב"נוצות", ב"עת הזמיר" וב"חבלים". גם היום, כשאני יושב וכותב, אני עדיין מוצא בירכתי הזיכרון סיפורים שהם סיפרו לפני קרוב לשבעים שנה בירושלים שרק התחילה להתאושש מהמצור וממלחמה שאצלנו קראנו לה מלחמת השחרור.

     

    בנקוף השנים החלידו קופות הצדקה והושלכו לאשפה, הבית נעזב ואחר כך נהרס ואמא מתה. יום אחד, באחד המסעות שאני מדריך בערי הגולה במזרח

    אירופה, הגענו לבית כנסת חרב בעיירה שכוחת אל במזרח גליציה. בכותל המבואה, ממש סמוך לפתח, הבחין אחד ממשתתפי המסע בשרידיה של קופת צדקה מאבן החצובה בקיר, שעדיין ניתן היה לקרוא את ארבע האותיות העבריות החקוקות בה – "מביא".

     

    "מביא?" שאל זה שהבחין בכתובת, "מה פשר ראשי התיבות האלה?"

     

    מאותם ירכתי זיכרון שאני עדיין ממשיך ליהנות מפירותיהם עד היום באה ועמדה לנגד עיניי קופת הצדקה הפרטית של אמא.

     

    "לדעתי, ראשי התיבות האלה הם של אחד מאותם פסוקי מקרא המדברים בשבח הצדקה", קבעתי מתוך ניסיון החיים שלי ומתוך העיסוק הממושך שלי בטקסטים של "ארון הספרים היהודי". נשאתי עיניי כלפי מעלה במאמץ לפצח את החידה, כשלפתע פתאום בקעה כמין קרן אור מבין קרעי העננים שהיו תלויים בשמיו של בית הכנסת שתקרתו קרסה לתוכו. הקרן האירה את קופת הצדקה ובאחת התפענחה לי החידה שלא נתנה לי מנוח בילדותי – "מַתָּן בַּסֵּתֶר יכְִפֶּה אָף".

     

    במה עוסק הספר "גראז' יודאיקה"

     

    עירית אביר, אדריכלית ומעצבת, מביאה בספרה "גראז' יודאיקה" מבט חילוני על תשמישי הקדושה היהודיים ועל פריטים נוספים שמשמשים יהודים דתיים - החל בפמוטים, דרך נטלה ומגדל בשמים, וכלה בקופסת הרחה ובקופסה לאתרוג.

     

    מגדל בשמים להבדלה, בפרשנות עכשווית וחילונית (צילום: אורית ארנון)
      מגדל בשמים להבדלה, בפרשנות עכשווית וחילונית(צילום: אורית ארנון)

      כריכת הספר, שעיצב אורי קרמן (צילום: אורית ארנון)
        כריכת הספר, שעיצב אורי קרמן(צילום: אורית ארנון)

         

        כל כותב  - מזרמים שונים ביהדות, החל בחילונים וכלה בדתיים - מתייחס לפריט יודאיקה מסוים, כשהוא מלווה את הפרשנות העדכנית והחילונית של אביר למבנה ולצורה של תשמישי הפולחן, ולמחזור החיים של התרבות היהודית המשתנה - יחד עם הסברים על כל פריט ומנהג. הנה סיפורו של יאיר גרבוז על קופסת ההרחה:

         

        זיכרון אף יהודי | מאת יאיר גרבוז

         

        נולדתי בגבעתיים, עיירת פועלים שקטה, פסטורלית וישנונית צבועה בצבעי מפא"י– מפלגת השלטון. הדת הייתה למראית עין נפרדת מהמדינה. המדינה דיברה אלינו, אזרחיה וילדיה הרכים, בסיסמאות רוויות חזון ופאתוס, בעצרות חגיגיות, בכרזות ובתעמולה רוויתַ שילוש קדוש: קיבוץ גלויות, הפרחת השממה ויישוב הנגב. תנועות הנוער הכינו את חניכיהן להגשמה בקיבוץ, לסוציאליזם ולשוויון. הרדיו היה שופר של השלטון. העיתונות הייתה מטעם. את הגולה נצטווינו למחוק. אדם חדש חזק ועיקש נוצר ונצטייר יש מאין לנגד עינינו. הדת התקיימה לה במובלעות, בבועות קטנות, בשולי המציאות, מכינה את עצמה להיטמע בציונות.

         

        לדת היו פני זקנה ונהגו בה מנהג אל תשליכם. הדת נראתה כמו שרידים של מחיקה שלא לגמרי הצליחה. היא הייתה רחוקה מאיתנו בימי חול וקצת יותר קרובה, מביכה ופולקלוריסטית בימי חג ומועד, ולהבדיל, בימי אסון ואבל. הדת נתפסה כעבר המסרב להימוג. במקביל היא עוררה בנו סקרנות; האמונה, הידע המופלג, הביטחון והרהיטות, וכושר הפלפול של היהודים המאמינים היו סוג של תחרות מתסכלת לסיסמאות רוויות האידיאולוגיה של התנועה.

         

        העובדה שבנינו מדינה על בסיס שכחה ומחיקה ונתק מן העבר, מן המקורות ומן ההיסטוריה גרמה, באופן אולי אבסורדי, אולי דווקא צפוי, לכך שהדת התחזקה בהדרגה ונעשתה גורם מרכזי בפוליטיקה ובהוויה הישראלית העכשווית. זו אמנם דת אחרת מזו של זקניי – אין בה הדר ולא עומק וחוכמה, וכל שנותר מעברה הוא הריטואל והפחד, ההבטחות וההפחדות, הקסמים והאותות.

        לא פעם נשאלתי אם אני מאמין באלוהים. תשובתי הייתה מורכבת: אם צריך לענות בכן ולא – התשובה שלי היא לא. אבל זו תשובה חלקית כי אני מאמין באבולוציה, ודווקא אמונה זו מסבירה לי שההתפתחויות בעולמנו הן הרבה יותר איטיות ממה שאנחנו נוטים, ואולי רוצים, לחשוב

         

        לא פעם נשאלתי אם אני מאמין באלוהים. תשובתי הייתה מורכבת: אם צריך לענות בכן ולא – התשובה שלי היא לא. אבל זו תשובה חלקית כי אני מאמין באבולוציה, ודווקא אמונה זו מסבירה לי שההתפתחויות בעולמנו הן הרבה יותר איטיות ממה שאנחנו נוטים, ואולי רוצים, לחשוב, ולפיכך אם אבא שלי עוד האמין באלוהים וסבא שלי היה מאמין גדול ואדוק והתפלל וייחל לביאת המשיח, הרי לא ייתכן שהם לא השאירו לי משהו מזה בגנטיקה. הַכָּרתי היא חילונית, אבל האינסטינקטים שלי מכילים גם את בית הכנסת, שלא לדבר על ענייני הטבעי והסקרני בעברי ובמקורותיי. אי לכך אני רואה את עצמי יהודי חילוני עם זיקה לעברו ולמורשתו ולמשפחתו ועם DNA מעורר חשד. אני מוכן להרחיק ולומר שהזיקה שלי היא לדת שלפני הפוליטיקה ולפני קידוש האדמה על פני כל תוכן אחר.

         

        הוריי היו הרבה יותר סדוקים ממני; חציים כאן בארץ הנבנית, שקועים בעבודה ובפרנסה ובדאגה, וחציים שם בעיירה היהודית; חציים בעתיד וחציים השני בגעגוע. הדת והפולחן והאמונה היו מאופסנים במחסניהם וממתינים להישלף לכבוד חתונה, הלוויה, צום ותקיעת שופר. שתי סבתות חיו איתנו בביתנו, והן היו

        חרדיות ממש וניהלו חיים "כשרים", נפרדים מאיתנו. בצד אחד הן ותפילותיהן ובצד שני משחקי הקלפים של ליל שבת. יוצא מזה שבבית היו מטמונים –

        מחבואים: פמוטות כסף מהודרים, חנוכייה מצועצעת מעוטרת באריות, כוס כסף חרוטה להלל לאליהו הנביא, כלי בשמים, תפילין וטליתות וסידורי תפילה עתיקים ויקרי ערך שעברו במשפחה מדור לדור. היותם נחבאים במגירות ובארונות העניק להם מסתורין והדר. דומני שחיטוט במגירות נסתרות ואסורות הוא אחד הדברים האהובים ביותר על ילדים.

         

        אהבתי את כלי הקודש וספרי הקודש הנחבאים ולו משום מיקומם הנסתר. לתדהמתי גיליתי שלא רק הכלים הללו שכנו במחבואים או לפחות בירכתיים, אלא

        גם הם עצמם שימשו מקומות מחבוא ומסתור. אפשר היה למצוא גליל של דולרים אסורים חבוק בגומייה שמצאו משכן למזל ולברכה בכוסו של אליהו הנביא. אפשר היה למצוא מארקים גרמניים בחללו של פמוט אחד. בחיפושיי נדהמתי והתרגשתי למצוא גם חומרים אסורים ומגרים שהביאו מחו"ל בני משפחה מעזים ונועזים. הוריי לא נסעו לחו"ל אף פעם... אבל קיבלו מידידים קופסת גפרורים מעוטרת בעירום נשי חוצפני ומתגרה, עט כדורי שכאשר הופכים אותו נופל בגד הים מגופה של נערה חטובה וגופה הצח מתגלה, והיו שם קלפים שבהם המלך עירום וגם המלכה לא לבושה והנסיך רם און, ועוד כיוצא בזה סחורות ימאים עלובות ונהדרות שמצאו להן מסתור מפני אור היום ועיני הילדים בתוך תוכי כלי הקודש העוברים במשפחה מדור לדור והמעבירים בתוכם עירומים מסעירים.

        אינני חושב שקופסת הטבק כשלעצמה היא כלי קודש, אבל אין ספק שהיא אפשרה לסבי להתרכז בתפילה ומנעה ממנו את ייסורי הגמילה השבועיים מן הטבק. אם הטבק מנע ממנו הרהורי עבירה, הרי הקופסה יכולה להיחשב כמעט כלי קודש

         

        יותר מכול אהבתי קופסת כסף שהייתה יקרה וקטנה ומעוטרת, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, בקבר רחל שנחרט ביד אמן על המכסה שלה. קופסה זו שימשה את סבי לימי השבת והמועד שבהם העישון אסור אבל ההרחה מותרת. הוא היה תוחב שתי אצבעות אל חופן הטבק החום־צהבהב ותוחב קמצוץ ממנו אל אפו ומושך את החומר בהנאה רליגיוזית. לעתים היה משעשע את עצמו, דבר שלא הרבה לעשות, בהגישו לי או לאחי טבק ישר אל נחירינו. עיניו ברקו מצחוק ומהנאה כאשר שמע אותנו מתעטשים בקול בבית הכנסת ואילו שליח הציבור רטן ששש... ששש... מתחת לטליתו. זה היה מעשה הכפירה היחיד שלו.

         

        קופסת הרחה של טבק בבית הכנסת, בפרשנותה של עירית אביר (צילום: אורית ארנון)
          קופסת הרחה של טבק בבית הכנסת, בפרשנותה של עירית אביר(צילום: אורית ארנון)

           

          לאט־לאט התחלנו ליהנות מהעיטושים, מהחריפות ומריח הטבק. אינני חושב שקופסת הטבק כשלעצמה היא כלי קודש, אבל אין ספק שהיא אפשרה לסבי להתרכז בתפילה ומנעה ממנו את ייסורי הגמילה השבועיים מן הטבק. אם הטבק מנע ממנו הרהורי עבירה, הרי הקופסה יכולה להיחשב כמעט כלי קודש. הקופסה הייתה יפה, ובשימוש בה הייתה תחושה של עשיית קסם קטן וחיבור משונה בין סמים לבשמים.

           

          כשבגרתי, הזדמנתי לא פעם לבתי חרדים בבני ברק וגיליתי שגם הם משתמשים בכלי הקודש כבכספות ושומרים בהם כל מיני דברים אסורים והכלי אמור לשמור עליהם גם מגנבים וגם מהחוק. כיום אינני מזדמן הרבה לבית כנסת, אבל כשאני מגיע לשם עולה באפי, אף יהודי, ריחו הטוב של הטבק ההוא ותמונת קבר רחל על מכסה המטמון.

           

           

           
          הצג:
          כל התגובות לכתבה "ישראלים כותבים על תשמישי קדושה, עם פרשנות עיצובית חדשה"
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד