מסע משפחתי

כך התמודדנו עם הכאב: "כשאבא נפטר נסענו להתנדב בבית יתומים"

"הסתובבנו עם חור בלב, עם ריקנות". במקום לשקוע באובדן אחרי התאונה הפתאומית של אבא, מאור (13) ואמה מחליטות לנסוע לגאנה. "יש משהו תרפויטי בהתנדבות"

גלי לויטה ליבוביץ

|

06.09.18 | 09:12

מאור חוגגת יום הולדת בבית היתומים. "היא הפכה להיות הלהיט של הכפר, ממש 'החלילן מהמלין'"
מאור חוגגת יום הולדת בבית היתומים. "היא הפכה להיות הלהיט של הכפר, ממש 'החלילן מהמלין'"
מאור ועדי: "חזרנו בתחושה שאנחנו צוות, שיחד אנחנו יכולות לעשות הכל"
מאור ועדי: "חזרנו בתחושה שאנחנו צוות, שיחד אנחנו יכולות לעשות הכל"
מאור וילדי כיתת הזאטוטים בכפר דנו שבגאנה
מאור וילדי כיתת הזאטוטים בכפר דנו שבגאנה
מאור ודיוויד. ילד אהוב במיוחד. "מסע לא תלוי בנופים חדשים, אלא בעיניים חדשות"
מאור ודיוויד. ילד אהוב במיוחד. "מסע לא תלוי בנופים חדשים, אלא בעיניים חדשות"
המסר של עדי ומאור: "בשביל להתנדב לא צריך להתפטר, לפנות יום שלם או לפשוט רגל. חשוב רק להעניק זמן וחיוך - זה הכל"
המסר של עדי ומאור: "בשביל להתנדב לא צריך להתפטר, לפנות יום שלם או לפשוט רגל. חשוב רק להעניק זמן וחיוך - זה הכל"
"גילינו שהתנדבות ועזרה לזולת מרפאת עבורנו את הנפש. מצאנו שיש בנו כוח לעזור לאחרים ובכך גילינו את הכוח שלנו"
"גילינו שהתנדבות ועזרה לזולת מרפאת עבורנו את הנפש. מצאנו שיש בנו כוח לעזור לאחרים ובכך גילינו את הכוח שלנו"
"אחרי שאבא נפטר, ניסינו אמא ואני כל מיני דרכים להתמודד עם המצב ש'נפל' עלינו", מספרת מאור רומם גראו (היום בת 13), שאביה נפטר בעקבות תאונת עבודה. "אחרי התאונה הסתובבנו עם חור בלב, עם ריקנות", מוסיפה אמה, עדי. "אף אחד לא באמת מבין מה אתה עובר ומרגיש. יום אחד מאור צפתה בתוכנית שבה סיפרו על כפר יתומים בטנזניה. היא באה אלי וביקשה לצאת למסע התנדבות. ראיתי את הברק שניצת בעיניה ברגע שהציעה את הרעיון. היא עסקה באותה תקופה הרבה בנושא היתמות ואמרה לי שהיא לא יתומה באמת, כמו אותם ילדים בהם הרגישה צורך לטפל".

 

כך החליטו עדי ומאור לצאת למסע התנדבות בגאנה, כשמאור היתה בת 11. "גילינו שהתנדבות ועזרה לזולת מרפאת עבורנו את הנפש", מספרת מאור. "מצאנו שיש בנו כוח לעזור לאחרים ובכך גילינו את הכוח שלנו", ועדי מוסיפה: "שום דבר לא באמת מרפא את הכאב, ויחד עם זאת, יש משהו תרפויטי בהתנדבות. העשייה עבור מישהו אחר נותנת כוח. אתה יכול להסתובב בעולם כאילו אתה קורבן או להיות אקטיבי ולהחליט שאתה תורם לסיפור החיים שלך. אפשר לקטר על האוטו שלך עד מחר - אבל ברגע שהוא מאפשר לך להעביר שמיכות ממישהו שיש לו, לאדם חסר כל – הרכב שלך הופך ללימוזינה – וזו הרגשה נפלאה".

 

המסע שעברו השתיים היה הסנונית הראשונה לשינוי גדול שעברו, אשר השפיע על כל מהלך חייהן. מאז הספיקו לנסוע כבר שוב להתנדב באפריקה, וגם, הן מקפידות להתנדב הרבה כאן בארץ. "התחלנו להתנדב היכן ומתי שיכולנו", מספרת עדי. "אימצנו חיות מסכנות, התנדבנו עם ליצן רפואי שהיה איתנו במשלחת בבתי חולים".

 

מאור: "חזרנו בתחושה שאנחנו צוות, שיחד אנחנו יכולות לעשות הכל. אמא עזרה לי כל כך הרבה ואני מעריכה אותה ואוהבת אותה כל כך. כיום אני מתנדבת אצל וטרינר באופן קבוע, חונכת ילד אוטיסט וגם תרמתי את השיער שלי פעמיים לעמותה שמכינה פאות עבור חולי סרטן".

 

הכירו את משפחת רומם

עדי רומם (43), אבא עודד גראו ז"ל ומאור רומם גראו (13). מתגוררות בתל מונד.

 

מאור ואבא עודד גראו ז"ל: "אחרי התאונה הסתובבנו עם חור בלב"
    מאור ואבא עודד גראו ז"ל: "אחרי התאונה הסתובבנו עם חור בלב"

     

    המסע שלנו

    המסע התחיל בחודש אוקטובר 2016 – אם ובתה יוצאות להתנדב בבית יתומים בגאנה לחודש ימים, עם משלחת המורכבת מ-40 צעירים בגילאי 20-30. שנה אחרי כן חזרו על אותו טיול בדיוק. עדי נזכרת ברגע בו הודיעה למכריה על ההחלטה המשותפת שלה ושל מאור: "אמרו שאני משוגעת, שאני לא אחראית, שמאור לא תעמוד בזה. אני חושבת שהדברים הכי טובים בחיים קורים לפעמים כשאתה מנער את עצמך מהמסגרת הנוחה ועושה מעשים מטורפים. ברגע שמאור המאושרת הבינה שנוסעים, היא התגייסה למשימה וגייסה ציוד לילדים באפריקה, כולל 300 ילקוטים: "רק מהדברים שאנחנו זורקים אפשר לשמח כל כך הרבה ילדים. חולצות בית הספר הישנות שנשכחות בכיתה יקרות כפז לילדים בגאנה".

     

    מאיפה הכסף למסע?

    מתנת טיול בת מצווה מסבתא, שלא תארה לעצמה שזה יהיה סוג הטיול: "היא מאוד חששה לקראת הנסיעה, אבל שיתפה איתנו פעולה ופרגנה", מספרת עדי.

     

    מאור ודיוויד: "הדברים הכי טובים בחיים קורים לפעמים כשאתה מנער את עצמך מהמסגרת הנוחה ועושה מעשים מטורפים"
      מאור ודיוויד: "הדברים הכי טובים בחיים קורים לפעמים כשאתה מנער את עצמך מהמסגרת הנוחה ועושה מעשים מטורפים"

       

      הבית הזמני שלנו

      מאור מספרת שאת הרגע הקשה ביותר במסע חוותה בפעם הראשונה כשהגיעו לאזור המגורים: "נכנסתי לחדר עם אמא והתחלתי לבכות. הרצפות היו שבורות, מקלחת עם דלי, ארון שבור... אמא נלחצה ושאלה אותי אם אני מתחרטת. הסברתי לה שאני לא בוכה בגלל המראה של החדר. מה שהכה בי זו ההבנה שיש אנשים שחיים בצורה כזו".

       

      עדי נזכרת גם היא: "גרנו באחד החופים היפים בגאנה ובתת תנאים. הכל ישן, שירותים בול פגיעה. כל היום אכלנו אורז ועגבניות – בלי חטיפים, בשר או מוצרי חלב. בטיול השני נפתחנו יותר והעזנו לאכול את האוכל המקומי: בוטנים רטובים המגיעים ישירות מהאדמה, קוקוס, אננס ובננות".

       

      אולי הייתן צריכות להכין את עצמכן טוב יותר למסע?

      עדי: "יכול להיות. היום אני מבינה שיכול להיות שצדקו כשאמרו שאני מטורפת. חשוב לצאת לסוג כזה של טיול רק עם הכנה ראויה, במיוחד כשמדובר בילדים. אני באופן אישי דאגתי ללוות את מאור לאורך כל הדרך ולתווך לה את כל מה שראתה וחוותה. היא הייתה קשובה ועשינו הכל יחד, אבל לא תמיד זה כך".

       

      הרצון להיות יותר בבית, יחד עם השליחות החדשה שגילתה, הוביל את עדי לעזוב את עבודתה בשוק ההון ולרכוש מקצוע חדש. "כשחזרנו מאפריקה הבנתי כמה עוצמה וכוח ניתן לשאוב מעזרה לזולת ומצפייה בעולם כל כך אחר משלנו", היא מספרת. "הרגשתי צורך לאפשר לכמה שיותר ילדים לחוות את זה. המשלחות הגדולות של צעירים לא התאימו לבני נוער ולכן החלטנו לייצר תכנית המתאימה לגילאי 15-16. מאור ואני כתבנו תכנית וקיבלנו את בירכת הדרך ממשרד החינוך. כיום מיושם פרויקט ההתנדבות בבתי ספר ברחבי הארץ. תלמידי כיתות י'-יא' בבתי ספר שונים ברחבי הארץ, יוצאים לטיולי התנדבות של שמונה ימים בגאנה. בנוסף, אני עובדת בחברה למתנ"סים, במטרה ליצור שנה משמעותית של תוכן ועשייה, כולל מיזמים קהילתיים, עבור ילדים בגיל בת או בר מצווה".

       

      מאור חוגגת יום הולדת מיוחד

      מאור חוגגת יום הולדת מיוחד

      סגורסגור

      שליחה לחבר

       הקלידו את הקוד המוצג
      תמונה חדשה

      שלח
      הסרטון נשלח לחברך

      סגורסגור

      הטמעת הסרטון באתר שלך

       קוד להטמעה:

       

      החשש הכי גדול שהיה לנו

      עדי: "היינו כל כך מאושרות מהזכות וכל כך מגויסות למטרה, שלא היה לנו זמן לחשוש. רק אחרי שהגענו לאפריקה פתאום "נפלה" עלינו המציאות. הבנו שיש הרבה דברים לחשוש מהם, כמו: מחלות, איידס, עוני, מסכנות ועוד".

       

      הכי אהבנו במסע

      מאור למדה שאפשר להאכיל בית ספר שלם של 300 ילדים, במחיר של מנה עיקרית בבית קפה בישראל. לרגל יום הולדת שחל במהלך הטיול הראשון, החליטה לחגוג עם כל ילדי הכפר בארוחה חגיגית וחמה. בנוסף לאביזרי יום ההולדת שהביאה מישראל (קונפטי, משרוקיות ועוד), בישלה מנה מקומית - פסטה עם בשר ותבלון חריף לילדי בית הספר. השמועה פשטה מהר בכפר – וגם המורות הגיעו כדי לקחת אוכל הביתה. "הייתי בשוק", מספרת מאור. "בשמונים שקלים בלבד האכלתי 300 ילדים. כשאני יוצאת בארץ עם חברים זה לא מספיק. בנוסף להרגשת האושר שחשתי באותו ערב, שהייתה לי זכות לעשות משהו טוב ביום הולדתי, הדבר השפיע גם על היחס שלי למותגים ולקניות", היא מסבירה.

       

      "הייתי בשוק. בשמונים שקלים בלבד האכלתי 300 ילדים. כשאני יוצאת בארץ עם חברים זה לא מספיק"
        "הייתי בשוק. בשמונים שקלים בלבד האכלתי 300 ילדים. כשאני יוצאת בארץ עם חברים זה לא מספיק"

         

        הכי קשה במסע

        עדי: "אתה רוצה לעשות טוב ונותן לילד מסכן שיש לו חולצה קרועה, חולצה חדשה, והוא מאושר. רגע אחרי, מישהו מרביץ לו במטרה לקחת את החולצה, והוא נשאר חבול ובלי החולצה. זה גורם למי שרוצה לשנות את העולם, להבין שלא הכל בר תיקון".

         

        רגעים מיוחדים - כמעט אימצנו ילד

        עדי: "מאור הפכה להיות הלהיט של הכפר, ממש 'החלילן מהמלין' - בכל מקום אליו הלכה רצו אחריה מיליון ילדים. אחת המשפחות גם קראה לתינוקת חדשה על שמה. בטיול הראשון היא נקשרה מאוד לאחד הילדים. חשבנו שהוא יתום ורצינו לאמץ אותו. בסוף התברר שיש לו הורים. הם פשוט משקרים כדי שיאמצו את הילדים שלהם".

         

        מאור: "הרגע הכי משמעותי עבורי היה כשהיינו בחוף הים והילדים היתומים אספו צדפים והתחילו לנגן עליהן. זה היה מדהים לראות אותם הופכים דבר קטן לחיובי ובעל משמעות".

         

        מלמדים וגם לומדים: "כשסיימנו לאכול המקומיים קראו לנו ברבריים. הם אמרו: 'תראו כמה אוכל אתם זורקים'"
          מלמדים וגם לומדים: "כשסיימנו לאכול המקומיים קראו לנו ברבריים. הם אמרו: 'תראו כמה אוכל אתם זורקים'"

           

          איך מתקשרים?

          עדי: "הם מדברים אנגלית יותר טוב מאתנו. זו השפה הרשמית השנייה שלהם. רמת הלימודים בבית הספר מאוד גבוהה, למרות שלומדים בכיתה אחת 50-60 תלמידים בגילאי 10-20. החינוך מאוד מוקפד ונותנים כבוד למורים".

           

          המקומיים קראו לנו ברברים

          עדי מספרת על רגע אחד שהימם אותן: "ישבנו לאכול כל חברי המשלחת. כשסיימנו, שמענו את המקומיים מרכלים עלינו. שאלנו אותם מה קרה והם אמרו: 'תראו כמה אוכל אתם מבזבזים, זורקים כל כך הרבה. מה אתם, ברברים?' מקומיים אפריקאים בבגדים שבטיים קוראים לנו ברברים. הסתכלנו על השולחן שהשארנו מאחור והבנו שהם צודקים. אנחנו מתייחסים אל המזון כמובן מאליו. שותים קצת מים מינרלים וזורקים את השאר, בעוד שהילדים בכפר לא ראו מים נקיים מימיהם".

           

          "הבנתי ברגע אחד כמה טוב יש לי. לראות ילדים ללא הורים, גרם לי להבין כמה אני מאושרת בתא המשפחתי שלי... גם אם אבא נפטר"
            "הבנתי ברגע אחד כמה טוב יש לי. לראות ילדים ללא הורים, גרם לי להבין כמה אני מאושרת בתא המשפחתי שלי... גם אם אבא נפטר"

             

            מה למדנו

            עדי: "למדנו המון! על אפריקה, אבל בעיקר על עצמנו. אומרים שמי שחי ליד הים מפסיק לשמוע את הגלים. לפעמים צריך לנסוע עד אפריקה בשביל ללמוד להעריך את מה שיש לנו כאן - מים זורמים, ניקיון, אוכל, מיטה, מצעים".

             

            מאור: "למדתי שיעור מדהים. הבנתי ברגע אחד כמה טוב יש לי. לראות ילדים ללא הורים, גרם לי להבין כמה אני מאושרת בתא המשפחתי שלי... גם אם אבא נהרג. הבנתי איך זה מרגיש כשמתייחסים רק לצבע העור שלך (צחקו עלינו לא מעט – הלבנות היחידות בסביבה), על היופי שבצניעות ושאפשר להסתפק במועט. יש אנשים שאין להם כלום והם מאושרים. לא צריך הרבה כדי לשמוח".

             

            "למדנו על אפריקה ובעיקר על עצמנו. אומרים שמי שחי ליד הים מפסיק לשמוע את הגלים"
              "למדנו על אפריקה ובעיקר על עצמנו. אומרים שמי שחי ליד הים מפסיק לשמוע את הגלים"

               

              איך השינוי בא לידי ביטוי בחיי היום יום?

              עדי: "בכל דבר - אנחנו שמות פחות אוכל על הצלחת כדי לא לזרוק, נמנעות משימוש באריזות, משתדלות לא לצרוך הרבה ולא לייצר הרבה זבל. בנוסף, אנחנו ממשיכות לאסוף תרומות ולשמור כל דבר - גם לחפצים ישנים יש ערך. כל דבר שאנחנו רוצות לקנות נמדד מול כמה דברים אפשר לקנות עם זה באפריקה. כשיושבים בבית קפה קשה להוציא הרבה כסף, אחרי שהבנת שבאפריקה זה יכול להאכיל בית ספר שלם.

               

              "אני חושבת שמאור למדה שיש לה ערך, אפילו שהיא רק ילדה, שיש לה יכולת לתיקון עולם ואת הכוח לשנות. מאז שחזרנו, היא מאוד אקטיבית ולפני שבוע אף נבחרה כאחת מ-20 המשפיעים מתחת לגיל 20 – בוועידת המשפיעים של חברת החדשות".

               

              מאור נבחרה השבוע לאחת מ-20 המשפיעניות מתחת לגיל 20, בוועידת המשפיעים של החדשות
                מאור נבחרה השבוע לאחת מ-20 המשפיעניות מתחת לגיל 20, בוועידת המשפיעים של החדשות

                 

                מאור – חזרת נערה אחרת?

                מאור: "בטח. אני רואה בצורה שונה את העולם. במהלך הטיול שמעתי משפט מאוד יפה, אותו אמא ואני אמצנו: 'מסע לא תלוי בנופים חדשים, אלא בעיניים חדשות'. כיום אני מובילה פרויקט שיזמתי, שמטרתו לחבר בין ספקים שרוצים לתת מעצמם לבין ילדים חולים שזקוקים לבידור, רוגע וכיף. השלב הבא הוא יצירת שיתוף פעולה עם בית הספר בו אני לומדת כדי לקדם את הנושא, לפתח ולהרחיב אותו ברמה ארצית".

                 

                עדי ומאור מסכימות כי עבורן מדובר במסע משנה חיים ומסכמות: "מי שרוצה לעזור, זה ממש קל ופשוט וקרוב. וזה מסר שחשוב לנו להעביר. בשביל להתנדב לא צריך להתפטר, לפנות יום שלם או לפשוט רגל. חשוב רק להעניק זמן וחיוך - זה הכל".

                 

                - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

                לחצו על התמונה וקראו גם על המסע של משפחת קאופמן-נצר, שהחליטו לברוח מהשיגרה ולקנות כרטיס בכיוון אחד.

                 

                בורחים מהמירוץ: כך החלטנו לעזוב עבודה, לקחת 3 ילדות ולנסוע להודו (צילום: אירית נצר קאופמן)
                בורחים מהמירוץ: כך החלטנו לעזוב עבודה, לקחת 3 ילדות ולנסוע להודו (צילום: אירית נצר קאופמן)

                 

                 

                 
                הצג:
                אזהרה:
                פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד