אחרי 17 שנה בארצות הברית, הם חזרו עם שלוש בנותיהם לישראל. כדי להיות קרובים למשפחה ולבית הספר האמריקאי, שם עמדו הבנות ללמוד, החליטו ההורים לרכוש מגרש במושב בחוף השרון, ולבנות בו בית בבנייה קלה.
הם פנו לחברה בנייה, שנעזרה לצורך התכנון במשרד הנקין-שביט, של מעצבי הפנים עירית הנקין וזהר שביט. "רצינו בית שטוח על קומה אחת, עם קשר לגינה, שמחובר למקום ומתאים לאופי היישוב", מספרים ההורים. "רצינו שהחדרים בו לא יהיו רחוקים אחד מהשני, ושלכל ילדה תהיה יחידה משלה".
רק שלאחר שהבית כבר תוכנן, צצו מכשולים בירוקרטיים. בני הזוג נאלצו לעבור לבנייה רגילה, והחברה המקורית יצאה מהתמונה. מאחר שהנקין ושביט הם מעצבי פנים ולא אדריכלים, הם חיפשו יחד עם הלקוחות מתכנן – אדריכל, הנדסאי אדריכלות או מהנדס בניין – שיוכל לדאוג לאישור התכנון, לחתימה על התוכניות ולהתנהלות מול הרשויות. לביצוע המשימה נבחר מהנדס הבניין שמוליק צ'יבוטרו.
התכנון התחיל ב-2004, הבנייה יצאה לדרך כעבור שש שנים, והסתיימה לפני כשנתיים. "זה היה תהליך ארוך", מספר האב. "אנחנו אנשים עובדים, ולא הינו מודעים לכך שכל שינוי קל דורש המון זמן והתעסקות. אם לא היינו אוהבים כל כך את תכנון הבית, היינו מוותרים עליו מזמן".
עד שהבית יהיה מוכן, התגוררה המשפחה בתל אביב. "הייתה לנו דירה טובה והיה לנו כיף שם", נזכרת האם, פסיכואנליטיקאית במקצועה. "גם הילדות הבינו מהר מאוד שהן אוהבות את העיר ורוצות להישאר בה". כשכבר עברו לביתם החדש, שתי הבנות הגדולות כבר החזירו ציוד לבקו"ם אחרי שירות צבאי, ועזבו את הארץ. ההורים נשארו עם הבת הקטנה.
הבית הוא בן קומה אחת ומרתף, משתרע על שטח בנוי של 250 מטרים רבועים ונסוג מהרחוב בכ-20 מטרים – מה שמתאפשר הודות למגרש המלבני הנרחב, של כ-1.5 דונם. בקצה המגרש יש חצי דונם נוסף של חלקה חקלאית, ומאחוריה דיר כבשים. מקצה אחד של המגרש לקצהו השני יש הפרש מפלסים של כחמישה מטרים. "אהבנו את המקום כי יש בו צביון חקלאי", אומר האב. "לפעמים יש קצת רעש מהכבשים, אבל אנחנו אוהבים את זה".
בין הבית לכביש מפרידה גדר לבנה מברזל, שמסתירה את החזית. שביל צר וארוך מאבן ביר-זית מוביל מהשער אל רחבת הכניסה. משני צדדיו גדר לבנה בנויה ועצים. "נטענו את העצים בזמן שהבית היה עדיין שלד", מספרת הנקין. דלת פלדה שחורה בגובה 3.5 מטרים על ציר פיבוט מכניסה את הבאים למבואה פנימית, מול פטיו ירוק שבמרכזו עץ זית.
הבית בנוי משלושה אגפים מלבניים ארוכים. כל אחד תוכנן ועוצב באופן שונה: יחידה דרומית עם גג שטוח במראה נקי ומודרני, המכילה את החללים הציבוריים: כניסה, קליניקה, שירותי אורחים ומטבח; יחידה צפונית עם גג רעפים עטוף קרניז, מחולקת באמצעות פטיו, ובה החדרים הפרטיים – סוויטת הורים וחדרי הילדות; ויחידה אמצעית שבנויה מקורות ועמודי עץ, ובה מרחב פתוח של סלון ופינת אוכל.
"יש כאן שני בתים שלכל אחד צביון משלו, מחוברים בחלל שלישי מקשר", אומרת הנקין. "זה הוליד סיפורים במושב בזמן הבנייה", מוסיף האב, "חשבו שהולכים לבנות במגרש כמה בתים. היו שמועות שזוג מגיע עם הסבתות".
לא היה חשש מריבוי הסגנונות, שהתוצאה תיראה לא קוהרנטית? "זה היה הקונספט", עונה הנקין, "כשראינו את המגרש לראשונה, זו הייתה תקופת החריש. התלמים באדמה תפסו את עינינו וכיוונו את התכנון. קראנו לו 'בית החריש' וזה הרעיון שיצר את החלוקות שאיתן רצינו להבדיל בין האגפים, פרוגרמטית וחומרית".
את שלוש היחידות ניתן לראות במלואן רק מעורף הבית, שבניגוד למקובל, הפך לחזית הדומיננטית. במרכז הרחבה האחורית, בהמשך ליחידה המרכזית, יש בריכה שאליה יורדים בגרם מדרגות. מבט מהבריכה המונמכת אל הבית, המוגבה ממנה במטר וחצי, והעלייה אליו בגרם המדרגות, יוצרים תחושה של "עלייה לרגל הביתה" – תרתי משמע.
מה שאין בתכנון הפנים, בניגוד למקובל, הוא הכוונה של תנועה. לרוב החדרים אפשר להיכנס ביותר מדרך אחת: מתוך הבית או ישירות מבחוץ. "הבית מאוד דינמי", סבורה הנקין, "היה אפשר לקרוא לו גם 'מעברים'".
את הסטיילינג עשתה סופי מוס (sophie moos), חברתה הטובה של האם ובעלת סטודיו moos & co בניו יורק, בשיתוף פעולה עם המעצבים. ביחידה האמצעית אולם נטול חלוקות. חלונות מוארכים למעלה ובפאות הקצרות, ומפתח רחב עם דלתות הרמוניקה מעץ מאפשר מבט פתוח אל החצר האחורית והקדמית. הקירות והתקרה חופו עץ ארז ורצפתו כוסתה בדק איפאה, שממשיך עד לבריכה. למרות החריצים הדקים בין קורות הדק, לבני הבית אין שום בעיה עם הבחירה. "זהו חלל שמתפקד כמו חלק חיצוני של הבית", מסבירה המעצבת, "והוא מקשר כך בין החללים ובין הפנים לחוץ".
במטבח חלון פינתי שפונה לגינה. ארונות המטבח נבנו בצורת ר', עם ציר של ארונות גבוהים וציר של ארונות נמוכים באפור כהה. במרכז אי רחב לאחסון ולישיבה, שחלקו העליון עשוי אלון גושני. דלת הזזה רחבה מזכוכית מובילה מהמטבח לפינת האוכל המלבנית, שצופה החוצה, לבריכה ולדיר הכבשים.
במרכז הסלון ספה כחולה ניצבת מול שתי כורסאות בהירות, וביניהן שולחנות ושטיח. בקצה ספה נוספת בצורת ר', ניצבת מול מסך טלוויזיה תלוי. כאן גם שתי כורסאות אדומות ושולחן זכוכית, ומכאן אפשר לראות את החצר הקדמית. הרהיטים והמנורות נבחרו מחברות אירופיות מוכרות ויקרות, כמו Moooi ההולנדית, Cassina האיטלקית, menu הדנית וטום דיקסון הבריטי.
ביחידות הדרומית והצפונית הרצפה כוסתה באבן ביר-זית. קורות גג הרעפים נשארו חשופות ונצבעו בלבן, ולחלונות נבחר אלומיניום שחור. במרכז חדר ההורים מיטה נמוכה, מרופדת בבד אפור בהיר. במקביל לה דלת זכוכית, ממנה נשקף עץ הזית שבפטיו. דלתות הזזה נפתחות אל מעבר המוביל לחדר הארונות ולחדר הרחצה, שבמרכזו שידת עץ עם כיור עליון ומראה ונציאנית על הקיר. מכאן יש יציאה לחצר פרטית, עם דק שממשיך עד לג'קוזי שבחצר. המקלחון והשירותים חופו שיש קררה, והוסתרו מאחורי דלתות זכוכית שחלקן האמצעי אטום.
שני חדרים לבנות עוצבו בצורה זהה, מינימליסטית. במרכז כל חדר מיטה נמוכה, מרופדת בבד אפור, מאחוריה חלון ממסגר את נוף החצר, ובצמוד חדר רחצה עם מקלחון רחב ונוח. בין חדרי הבנות מקשר מסדרון עם ארון לבן באורך של שמונה מטרים. מכאן, דלת הזזה מובילה לפינת האוכל ודלת נוספת לחצר האחורית.
הרעיון היפה שעומד מאחורי תכנון הבית – שלושה מבנים בשלושה סגנונות שונים – סובל מעט מחוסר אבחנה ברורה בין השלושה. השוני יכול היה לבוא לידי ביטוי באמצעים כמו גובה, נפח, פתחים, חומרים ועוד, כשכולם מעוצבים באותה שפה סגנונית. ריבוי הסגנונות צריך לנבוע מסיבה מסוימת, כדי להישאר מוצדק אל מול השאלה מדוע זקוקים ליותר מסגנון אחד בבית אחד.
אבל ההורים אוהבים מאוד את התוצאה. "לקום בבוקר ולדרוך על אדמה, ללכת בשטח שמחובר לקרקע, זאת מתנה", מסכם האב. "בבית יש אינטימיות ונשמרת פרטיות מהרחוב ומהשכנים", מוסיפה האם, "ועדיין, בזכות השילוב המיוחד של הבית עם הנוף, מרגישים את הסביבה, מרגישים את המושב".
---------------------------------------
לעוד בתים יפים ודירות מעניינות - לחצו על התמונה:
