'לא הספקנו להיפרד': בגיל שש וחצי עינבר ראובני נפטרה בפתאומיות

זה הסיוט של כל הורה: עינבר, ילדה בריאה ושמחה, לא הרגישה טוב, ולמחרת נפטרה, כנראה מווירוס נדיר בשריר הלב. הוריה ליאורה ואיתן מספרים על ההתמודדות

"תמיד אמרתי לעינבר שהיא זוהרת כמו חמנייה". ליאורה ואיתן ראובני ובתם  הבכורה מיה. בצילום הקטן: עינבר ז"ל (צילום: שאול גולן)
"תמיד אמרתי לעינבר שהיא זוהרת כמו חמנייה". ליאורה ואיתן ראובני ובתם הבכורה מיה. בצילום הקטן: עינבר ז"ל (צילום: שאול גולן)

מי שנקלע לבית העלמין הקטן של גדרה במוצאי שבת, 16 ביוני, לא יכול היה להתעלם מהמחזה שנגלה לפניו: מאות אנשים לבושים לבן, אוחזים בידיהם בלונים צבעוניים, מלווים ילדה קטנה בת שש וחצי בדרכה האחרונה. ברקע נשמע שירה של נעמי שמר, "לו יהי", שיר שהילדה, עינבר ראובני ז"ל, הכי אהבה בעולם.

 

"עינבר נפטרה בשבת בבוקר והחלטנו שאנחנו קוברים אותה באותו יום, כי לא רציתי שהיא תשכב בקירור", מסבירה אמה, ליאורה. "ההלוויה תוכננה ל־11 בלילה, כולם אמרו לי: 'משוגעת, אף אחד לא יבוא', והגיעו כמעט אלף איש. היה לי חשוב שכולם יבואו בלבן כדי להאיר לה את הדרך, יש המון חושך בבית הקברות בלילה".

ליאורה: "עינבר נפטרה בשבת בבוקר והחלטנו שאנחנו קוברים אותה באותו יום, כי לא רציתי שהיא תשכב בקירור. ההלוויה תוכננה ל־11 בלילה, והגיעו כמעט אלף איש. היה לי חשוב שכולם יבואו בלבן כדי להאיר לה את הדרך"

 

24 שעות לפני ההלוויה, עינבר עוד שיחקה בסלון עם אחותה מיה (שמונה וחצי). שום דבר לא היה שם, בערב שבת, שבישר על הרעה הקרובה. "היא הייתה ילדה בריאה ושמחה, מהממת באישיות שלה, חמה ואוהבת", מספר אביה איתן. "היינו בשוק מוחלט, זה קרה כל כך מהר, בשניות היא נקטפה. מזל שהספקתי להגיע איתה לבית החולים והיא לא נפטרה לנו בבית".

 

איך נראו הימים האחרונים של עינבר?

ליאורה: "ביום רביעי היינו בית מארח והיא מאוד התרגשה. במשך חודשים היא ביקשה לארח וזה לא הסתדר לי. משכתי ומשכתי ובסוף יוני הבנתי שאין לי כבר לאן לברוח. אני כל כך שמחה שהיא הספיקה לעשות את זה.

"למחרת היא לא הרגישה כל כך טוב, אבל שייכתי את זה להתרגשות מאתמול. היו לנו כרטיסים להופעה של שלמה ארצי, אז אחותי באה לשמור על הבנות והן שיחקו איתה. בשישי בבוקר החלטנו להשאיר את עינבר בבית. אני אמנם עובדת ביום הזה, אבל ביטלתי את העבודה ונשארתי איתה, למרות שגם איתן לא עבד. כנראה הייתה לי תחושה פנימית".

איתן: "כמה ימים לפני שעינבר נפטרה היא חיבקה אותי חזק ואמרה לי: 'אבא, אתה יודע שלא משנה מה יקרה, תמיד אני אוהב אותך, תמיד תהיה בלב שלי, גם כשתהיה סבא וגם כשתמות'. נלחצתי, חשבתי שעומד לקרות לי משהו כי אני בן אדם שרואה סימנים, אבל כמה שיש לי אינטואיציה לא תיארתי לעצמי שהיא מתכוונת לעצמה, שהיא הולכת להיפרד מהעולם".

ליאורה: "הנשמה יודעת".

 

מה קרה בשישי בערב?

"היא לא הרגישה כל כך טוב והקיאה. חשבתי שזה וירוס של הקאות. החלטתי לישון איתה בסלון ולא ישנו כל כך טוב כי היא התעוררה להקיא שלוש פעמים. לפנות בוקר איתן קם לשאול מה קורה. ביקשתי שיחליף אותי בסלון והלכתי לישון בחדר השינה".

איתן: "דיברנו, עינבר נמנמה בין לבין, ובבוקר החלטתי לקחת אותה למיון בקפלן, כי חששנו שהיא התייבשה ורציתי שייתנו לה עירוי. היא ישבה מאחור, דיברנו כל הדרך, ואיך שהגעתי למיון היא פתאום התעלפה. הרמתי אותה על הידיים והתחלתי לרוץ ולצעוק, וכל הרופאים עזבו הכל ולקחו אותה ממני. חשבתי שהיא התייבשה. הוציאו אותי החוצה, תוך זמן קצר ראיתי שמגיעים עוד רופאים ונכנסים בבהילות למיון, ודי מהר הבנתי שהמצב לא טוב.

איתן: "לקחתי אותה למיון כי חששנו מהתייבשות, דיברנו כל הדרך, ואיך שהגענו היא פתאום התעלפה. הרמתי אותה ורצתי, התחלתי לצעוק, והרופאים עזבו הכל ולקחו אותה ממני"

"עמדתי שם, מול דלת סגורה, ולא הבנתי איך הגעתי לסיטואציה הזאת שלפני רגע אני מדבר איתה, ועכשיו שמונה רופאים עובדים עליה. לקחתי טלפון מאחת האחיות כי השארתי את הטלפון שלי באוטו, וצלצלתי לבשר לליאורה שהמצב לא טוב".

ליאורה: "לא יודעת להסביר, אבל כשהוא צלצל ידעתי שאיבדתי את הבת שלי".

 

איך הבנת?

"הרגשתי בגוף שלי שאין עינבר. זה היה חתום".

איתן: "הרמתי עיניים למעלה ולא הצלחתי להתפלל. הבנתי שאין כבר טעם, שאיבדתי אותה, הרגשתי את התהום נפערת. איך היא לא תהיה יותר? זה קרה כל כך מהר שלא הספקנו להיפרד ממנה".

 

אתם כבר יודעים מה קרה?

"זה לא ברור עד הסוף. ככל הנראה היה לה וירוס שהתלבש על שריר הלב. זה קורה אחת למיליון, וזה קרה לעינבר".

 

עשיתם ניתוח לאחר המוות?

"לא. אחרי שהרופאים דיברו איתנו והסבירו מה לדעתם סיבת המוות, לא היה רלוונטי מבחינתנו לחפור בזה".

 

מה עוזר לכם להתמודד עם האסון?

איתן: "יש לנו קהילה מדהימה פה בגדרה, קיבלנו תמיכה ועזרה מטורפת, החל מראש המועצה ומטה. מחמם את הלב מה שקורה פה".

ליאורה: "אנחנו אנשים רוחניים, מאמינים שהכל מלמעלה. אני משחקת כדורשת בליגת מאמאנט, וכנראה מלמעלה הפגישו אותי עם הקבוצה המדהימה הזאת, כדי שתהיה לי חומת מגן לעת צרה. הן תמכו בי בלי סוף, ולציון חודש למותה של עינבר הן ארגנו משחק לזכרה".

 

"אני עדיין אמא לשתי בנות. אחת עם גוף, אחת בלי, אבל שתיהן פה" (צילום: שאול גולן)
    "אני עדיין אמא לשתי בנות. אחת עם גוף, אחת בלי, אבל שתיהן פה"(צילום: שאול גולן)

     

    11 שנות טיפולים

    ליאורה (43), הומיאופתית ומטפלת אנרגטית, נולדה וגדלה בפתח־תקווה. "אבא שלי רצה שאלמד ראיית חשבון, ואפילו התקבלתי ללימודים, אבל רגע לפני תחילת הלימודים חלמתי על עצמי במקום עבודה ענקי, יושבת בחדר קטן שסוגר עליי. הבנתי את המסר, ויתרתי על זה והתחלתי ללמוד הומיאופתיה ורפלקסולוגיה אצל פרופ' רפי קרסו במכללה למינהל".

    את איתן (47), איש התעשייה האווירית, שנולד וגדל בראשון־לציון, הכירה לפני 20 שנה במסיבה של חבר משותף.

    איתן: "הרמתי עיניים למעלה ולא הצלחתי להתפלל. הבנתי שאין כבר טעם, שאיבדתי אותה, הרגשתי את התהום נפערת. איך היא לא תהיה יותר? זה קרה כל כך מהר שלא הספקנו להיפרד ממנה"

     

    "היא מצאה חן בעיניי וראיתי שגם היא מסתכלת עליי", משחזר איתן. "התחלנו לדבר והחלפנו טלפונים. למחרת בבוקר דיברנו והתברר ששנינו חלמנו אותו חלום אחד על השני, ובחלומות של שנינו הייתה לנו אותה שיחה. באותו רגע הרגשתי שהנשמות שלנו מתחברות".

    ליאורה: "כן, ישר ראינו את החיבור הרוחני בינינו ודי מהר החלטנו להתחתן".

     

    לאחר החתונה גרו בני הזוג בראשון־לציון, ולפני שמונה שנים עברו לגדרה. "אבא שלי גדל בגדרה, אבא שלו וסבא שלו קבורים בבית הקברות של גדרה, והנה קברנו עכשיו באותו מקום את הדור החמישי", אומר איתן בעצב.

     

    מסיבה שלא ברורה להם עד היום הם התקשו להיכנס להיריון. 11 שנים של טיפולים קשים ומפרכים עברו עד שליאורה הרתה את בתם הבכורה מיה. אחרי שנתיים נולדה עינבר.

    "היו המון ציפייה, צער ואכזבות עד שהן נולדו", אומרת ליאורה, "עברנו ייסורים לא פשוטים בכלל. הבנות שלי באו מהפריות, הן היו עוברים מוקפאים, ולכן היה לי כל כך חשוב לקבור את עינבר באותו יום, היה לה מספיק קירור בחיים שלה".

     

    איך לא התייאשתם במשך 11 שנה?

    ליאורה: "אנחנו אנשים מאמינים. לא היה לי ספק שבסוף זה יקרה, וזה לא היה ברמת התקווה אלא ברמת הידיעה. בתקופת הטיפולים הגיעו לקליניקה שלי נשים שנכנסו להיריון לא רצוי, או שרצו בת והגיע בן. הן התלוננו על זה ולי היה ממש קשה לשמוע. ריבונו של עולם, אני מתענה שנים, את קיבלת בקלי קלות ואת לא רוצה?"

    איתן: "עברנו תקופה לא קלה, אבל אחד הדברים שעוזרים הוא שיש לנו ברוך השם אמונה ואופטימיות".

    ליאורה: "עברנו ייסורים לא פשוטים בכלל. הבנות שלי באו מהפריות, הן היו עוברים מוקפאים, ולכן היה לי כל כך חשוב לקבור את עינבר באותו יום, היה לה מספיק קירור בחיים שלה"

     

    יש לכם עוד עוברים מוקפאים?

    איתן: "לצערי, לא".

    ליאורה: "הלוואי שהיו. הייתי רוצה עוד ילד, בטח עכשיו. קשה לי לחשוב שמיה תגדל לבד".

     

     

    מסרים בכל מקום

    עולמם הרוחני של ליאורה ואיתן עוזר להם להתמודד עם הטרגדיה שפקדה אותם. איתן הוא איש מאמין שהולך בשבתות לבית הכנסת ("אבל אני לא דתי"), וליאורה עובדת עם התת־מודע במסגרת עבודתה כמטפלת אנרגטית.

     

    "תמיד הייתי ילדה שראתה הילות וחלמה חלומות שהתגשמו", היא מספרת. "לילה אחד, בגיל 12, חוויתי תוך כדי שינה את ה'מנהרה' ובה התבקשתי לבחור בין החיים למוות. קיבלתי הדרכה מעמיקה על המכאובים הקשים והריפויים שאראה בעתיד. בחרתי בחיים ובחרתי בייעוד חיי - לטפל באנשים. אני מאמינה שהכל כתוב, גם המוות של עינבר".

    איתן: "המוות של עינבר זעזע המון אנשים, גם כאלה שלא קשורים אלינו, כי אין כאב גדול מזה. זה כאב בלתי נתפס, ויחד עם זאת אנחנו אנשים מאמינים, אנחנו חושבים שהחיים לא נגמרים, העולם ממשיך ועינבר ממשיכה איתו, אם לא בגוף אז בנשמה".

    ליאורה: "ברגע הזה שם, במיון, כשהדלת נפתחה וראיתי את ניסיונות ההחייאה, ידעתי שהם מתאמצים לשווא, שאין שם כבר חיים. באותו רגע בחרתי בחיים בפעם השנייה. נפלתי על הרצפה, כשלתי, איתן הצליח להחזיק אותי ברגע האחרון, ובשנייה הזאת הבנתי שאני צריכה לבחור בחיים של שמחה ולא רק של הישרדות, להמשיך באור ולא בחושך".

     

    מאיפה יש לכם כוחות?

    "לא יודעת. לשבעה הגיעו מאות אנשים כל יום, והם היו בהלם מזה שאנחנו מחבקים אותם. ההחלטה להיות בשמחה נשענת על המון אמונה ועל הסימנים שעינבר שולחת לנו מאז לכתה".

     

    אילו סימנים?

    "למשל, בשבעה הגיעה חברה שלי ממודיעין. בדרך ממודיעין לגדרה יש שדה גדול של חמניות שעינבר ואני היינו עוברות דרכו בכל שבוע לקלינאית התקשורת. עינבר אהבה מאוד את החמניות, ולכן היינו עוצרות שם בכל נסיעה. החברה הזו אמרה לי שכשהיא עברה ליד החמניות עינבר התחילה לדבר איתה".

    "יום לפני שעינבר נפטרה מיה כתבה לה מכתב אהבה וציירה לה ציור של יהלום. בשבעה היא קיבלה מתנה מאחד המנחמים: מחק זהה אחד לאחד ליהלום שהיא ציירה. אנחנו רוצים להאמין שעינבר שלחה לה אותו"

     

    את מבינה איך זה נשמע?

    "זה נשמע לך מוזר, אני יודעת, אבל אנחנו מטפלות אנרגטיות, אנחנו חיות את העולם הזה. עינבר סיפרה לה את מה שרק אני יודעת, את מה שאמרתי לה כל שבוע מחדש ליד החמניות: שהיא יפה ומוארת כמוהן, שהחמנייה זוהרת כמו השמש והפנים שלה זוהרות כמו החמנייה. אף אחד לא ידע שאנחנו עוצרות שם, אפילו לא איתן, אלה היו סתם שיחות חולין בין אמא ובת. החברה הזאת סיפרה לי שעינבר אמרה להגיד לי שלא אדאג לה, כי היא בחמניות ויש לה שמש. קיבלתי מסר שאין כמותו מהבת שלי".

    איתן: "קיבלנו גם סימנים חומריים יותר, שגם אנשים שלא מאמינים לא יודעים להסביר. זה נותן לנו להאמין שהעולם לא מסתיים פה, שיש חיים מעבר. אנחנו רק גשר צר בדרך לעולם הבא".

     

    אילו עוד סימנים?

    "יום לפני שעינבר נפטרה מיה כתבה לה מכתב אהבה וציירה לה ציור של יהלום. בשבעה היא קיבלה מתנה מאחד המנחמים: מחק זהה אחד לאחד ליהלום שהיא ציירה. אנחנו רוצים להאמין שעינבר שלחה לה אותו.

    "יום אחד הלכתי לקופת חולים, ישבתי בחדר האחות ויצא שסיפרתי לה מה קרה. פתאום אני קולט על לוח המודעות ציור שכתוב עליו 'לאמא היקרה שלי מעינבר', בדיוק בכתב של עינבר ובאותו סגנון ציור. שאלתי את האחות מאיפה זה ושל מי זה, והיא לא ידעה. אני רואה בזה מסר מעינבר שנועד לעודד אותנו ולהרים אותנו.

    "המסר הכי גדול שקיבלנו היה כשבן דוד שלי התיישב על ספסל ליד ביתו בירושלים בזמן השבעה, ופתאום התעופף לעברו דף ונפל לידו. הוא הרים את הדף וכמעט התעלף. זה היה מכתב שכתבה בחורה בשם עינבר לחברתה מיה. אם תקראי את המכתב, זה נראה כמו צוואה של עינבר לאחותה, כולו מלא אור ואהבה. מה ההסתברות שדבר כזה יקרה, ודווקא עכשיו? זה עשה שוק לאנשים. כל כך התרגשנו שמסגרנו את המכתב ותלינו אותו בסלון".

     

    איך מיה מתמודדת עם האסון?

    "הן היו החברות הכי טובות, הלכו ביחד לבית הספר ולחוגים, שיחקו ביחד כל הזמן. אנחנו מדברים איתה, אומרים לה שאנחנו מאמינים שעינבר עוד איתנו. אני תמיד אומר לה: 'את לפחות קיבלת ממנה מכתב פרידה'".

    ליאורה: "גם אתה קיבלת ממנה שיר פרידה. בדיעבד".

    איתן: "כמה שבועות לפני שהיא נפטרה היא כתבה לי שיר: "אני ואתה בלבבות של שנינו, בחיים האלה וביחד לפחות. זה אומר שאין לנו ממה לחשוש"

     

    איזה שיר?

    איתן: "כמה שבועות לפני שהיא נפטרה היא כתבה לי שיר: 'שיר לאבא: אבא יקר, אני אוהבת אותך, לא משנה מה, תמיד תהיה אצלי בלב, לא משנה מה תעשה, תמיד אוהב אותך. אולי אנחנו לבד, אבל זה לא אומר כלום כי אנחנו ביחד. עדיין אוהבים אותנו ואנחנו אוהבים את עצמנו ועדיין אני ואתה בלבבות של שנינו, בחיים האלה וביחד לפחות. זה אומר שאין לנו ממה לחשוש, כי אנחנו ביחד לפחות'.

    "זה כתוב בכתב ידה של עופרה, אחותה של ליאורה. עינבר הכתיבה לה את השיר והקפידה לחתום את שמה מתחתיו. קראתי את השיר הזה אחרי מותה, ופשוט הצטמררתי".

     

    כאנשים רוחניים, שאלתם את עצמכם פעם למה דווקא עינבר?

    איתן: "לעולם לא נבין. גם כשרציתי לכעוס ולצעוק לא יכולתי, כי הבנתי שזה משהו שגדול מאיתנו, שלא נבין כנראה אף פעם. יש את הצד שמקבל את הדין, ויש את הצד של הכאב, שהוא בלתי נתפס. ברוך השם, אם לא הייתה האמונה הזאת, לא בטוח שהיינו שורדים. זה מה שנותן לנו את הכוח. אנחנו אומרים לעצמנו: לא יכול להיות שהיא הייתה פה זמן כל כך קצר והלכה, ופתאום כל מה שהיא הייתה ייעלם איתה".

    ליאורה: "אני עדיין אמא לשתי בנות. אחת עם גוף, אחת בלי, אבל שתיהן פה".

     

    הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: אלה אוזן, סגנון: לירון שמעוני)
    הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: אלה אוזן, סגנון: לירון שמעוני)
     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד