גולדה מאיר זכתה בניצחון
מוחץ - ומיד לקתה בחטא היוהרה

בנאום שנשאה אחרי שניצחה בבחירות, הפגינה רה"מ זחיחות ושאננות: היא התגאתה בעוצמה של ישראל וזלזלה באויב. כעבור ארבע שנים התברר שטעתה בגדול

עופרה עופר אורןפורסם: 03.09.18 02:59
גולדה מאיר נושאת את הנאום, דצמבר 1969. "הוכח כי מצרים, ועימה יתר מדינות ערב, נכשלו, ואין בכוחן לפתוח במלחמה כוללת"  (צילום: דוד רובינגר)
גולדה מאיר נושאת את הנאום, דצמבר 1969. "הוכח כי מצרים, ועימה יתר מדינות ערב, נכשלו, ואין בכוחן לפתוח במלחמה כוללת" (צילום: דוד רובינגר)
מאיר בקיבוץ רביבים, אפריל 1973. "נאצר ויתר שליטי ערב לא למדו את לקח ששת הימים" (צילום: דוד רובינגר)
מאיר בקיבוץ רביבים, אפריל 1973. "נאצר ויתר שליטי ערב לא למדו את לקח ששת הימים" (צילום: דוד רובינגר)
 בישיבת הכנסת שבה הודיעה על התפטרותה, אפריל 1974. רבים מדי שילמו על המחדל בחייהם (צילום: דוד רובינגר)
בישיבת הכנסת שבה הודיעה על התפטרותה, אפריל 1974. רבים מדי שילמו על המחדל בחייהם (צילום: דוד רובינגר)

מעולם לא הייתה בישראל קואליציה מוצקה כל כך כמו זו שתמכה בממשלתה של גולדה מאיר, שהוצגה בכנסת ב-15 בדצמבר 1969: תמכו בה 104 ח"כים משבע סיעות. זאת הייתה ממשלת אחדות, כמו זו שנוצרה בימים שקדמו למלחמת ששת הימים. מפלגתה של מאיר, המערך, זכתה בבחירות בלא פחות מ-56 מנדטים, מספר שראשי המפלגות הישראליות כיום יכולים רק לחלום עליו.

 

אזרחי ישראל היו נתונים עדיין תחת רושם הניצחון המוחץ במלחמת ששת הימים, שנתיים קודם לכן, אם כי בחודשים שקדמו להקמת הממשלה החל המורל הלאומי להיפגע בעקבות מלחמת ההתשה: הפגזות תכופות של המוצבים לאורך תעלת סואץ החלו לגבות מחיר כבד, וכמעט מדי יום התנוססו בעיתונים תצלומים של חיילים שנהרגו. רבים אחרים נפצעו. למרות זאת, לגולדה מאיר ולממשלתה לא אצה הדרך ליזום מהלכים בניסיון ליישב את הסכסוך עם האויבים. שר הביטחון היה משה דיין, שהוצג כאדריכל הניצחון במלחמה ששת הימים ומי שטבע את האמירה "טוב שארם א-שייח בלי שלום, משלום בלי שארם א-שייח".

 

כך נראתה ישיבת הכנסת שבה נשאה מאיר את הנאום:

 

 

עם הצגת הממשלה נשאה מאיר נאום חגיגי, שבו הדגישה את העוצמה של ממשלתה ואת עמידותו של העם. "ממשלת ליכוד רחבה זו, יש בה משום תעודה והפגנה", אמרה. "תעודה – באשר היא מבטאת את רצונו העז של עם היודע להתלכד ברגעים קשים סביב העיקר; הפגנה – כלפי כל הכוחות אשר מבקשים לזרוע ספקות בצדקת דרכנו וכוח עמידתו של עם ישראל בארצו".

 

מאיר הציגה את הבעיות שאיתן תצטרך להתמודד. בביטחון: "החלטתם של שכנינו לערער את קיומנו". בכלכלה: הכורח "לעמוד במעמסה הביטחונית ובאתגרי העלייה, הקליטה והפיתוח". בחינוך, חברה ויצירה: "חברתנו צריכה להיות לא רק חזקה - היא צריכה להיות צודקת". מכאן המשיכה ודיברה על "האחריות להיעדר השלום", האשימה בה את "התוקפנות הערבית שהביאה למלחמת ששת הימים", והסבירה כי מטרתם של הערבים, "כפי שבוטאה על ידי נאצר, הייתה להשמידנו". היא גם הזכירה את ועידת חרטום, שבה התכנסו מנהיגי ערב והחליטו על "מדיניות כלל-ערבית המבוססת על שלושת הלאווים: 'לא הכרה, לא משא ומתן ולא שלום עם ישראל'". מאיר קבעה בנאומה כי "מול תוכנית זו ניצבת החלטתנו הנחושה: הפעם, רק שלום אמת, שיושג על ידי הצדדים בסכסוך באמצעות משא ומתן ישיר, שיביא לגבולות בטוחים, מוכרים ומוסכמים. פירוש הדבר – שלום בר-קיימא. משמעותו – קץ למלחמות באזור. ובאין חוזה שלום, תוסיף ישראל לקיים במלואו את המצב, כפי שנקבע בהסדר הפסקת האש".

 

עמדתה של מאיר הייתה חד-משמעית: אנחנו חזקים; הוכחנו שאף צבא לא יוכל לנו; אנחנו אמנם שואפים לשלום, אבל נחכה בסבלנות לרגע שבו אויבינו ייכנעו לנו במישור המדיני, כפי שהובסו בשדה הקרב

ראשת הממשלה הדגישה כי "נאצר ויתר שליטי ערב לא למדו את לקח ששת הימים ולא ויתרו על 'חזונם' – השמדת ישראל". כדי להוכיח את טיב כוונותיהם, ציינה את הנשק ואת הציוד שברית המועצות סיפקה מאז מלחמת ששת הימים לסוריה, לעיראק, לירדן ולמצרים וקבעה שזהו נשק ש"נועד לקעקע כל אפשרות של שלום באזור". נאצר, לדעתה, משקם את צבאו ומתכונן למלחמה כוללת נוספת, אבל מאיר טענה כי "עמידתנו התחזקה" והכריזה בביטחון עצמי רב: "הוכח כי מצרים, ועימה יתר מדינות ערב, נכשלו בהגשמת השלב השני, ואין בכוחן לפתוח במלחמה כוללת". במיוחד לעגה לניסיונותיו של נאצר "ליצור יוקרה מדומה לצבאו", באמצעות "שקרים ובדיות על ניצחונות מדומים והצלחות שלא היו ולא נבראו".

 

נאומה של מאיר התמשך עוד. היא דיברה על הטרור ומדינות ערב, על נאמנותם של ערביי ישראל, על מדיניותנו בשטחים שלפיה ישראל תקבל על עצמה אחריות לחייהם התקינים של תושבים, אבל תשתדל, ככל האפשר, לא להתערב בסדרי השלטון המקומי. בסוף הנאום הדגישה שהמשימה הראשונה של ממשלתה היא "לקיים את כוח ההרתעה של צה"ל". היא הזהירה ש"איומי מלחמה, תוקפנות בקווי הפסקת האש, מעשי טרור ולחץ בינלאומי" לא יועילו לאויבים וגם "לא יצליחו להחזיר את המצב לזה ששרר לפני יוני 1967". היא גם הכריזה שמלחמת ההתשה לא תתיש אלא את מי שיזמו אותה, והודיעה לאלה שמנסים להתיש את ישראל: "כשם שלא אפשרנו לאויבנו לפתוח במלחמה כוללת, לא ניתן להם לקבוע את קצב מלחמת ההתשה והיקפה". בדברי הסיכום הדגישה שוב כי פניה של ישראל לשלום, אבל אם שכנותיה מבקשות מלחמה, נביס אותן. "כבר הוכחנו שיש לנו הכוח והיכולת לעשות זאת", אמרה.

 

מאיר עם סאדאת, 1977. אלפי ישראלים נהרגו לפני שישראל נעתרה ליוזמת השלום (צילום: דוד רובינגר)
    מאיר עם סאדאת, 1977. אלפי ישראלים נהרגו לפני שישראל נעתרה ליוזמת השלום(צילום: דוד רובינגר)

     

    קשה מאוד לקרוא את נאומה של גולדה מאיר לנוכח מה שקרה כעבור ארבע שנים בלבד: עד מהרה הובהר שהביטחון העצמי הרב שהפגינה היה מופרז ומסוכן. עמדתה, כפי שהיא משתמעת מהנאום, הייתה חד-משמעית: אנחנו חזקים; הוכחנו שאף צבא לא יוכל לנו; אנחנו אמנם שואפים לשלום, אבל נחכה בסבלנות לרגע שבו אויבינו ייכנעו לנו במישור המדיני, כפי שהובסו בשדה הקרב; אנחנו נכתיב את התנאים, שהרי הכוח והעוצמה בידינו, ולהם אפשר ללעוג בשל הבדיות שהפיצו בדבר מטוסי חיל האוויר שהופלו, וכוחות הפשיטה המצריים שהבקיעו את המוצבים בתעלה. למרבה הצער, התרחישים הללו, שזכו ללגלוגה, התרחשו במדויק ב-1973, במלחמת יום כיפור.

     

    ארבעה חודשים אחרי נאומה של מאיר הציג נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, יוזמת שלום: הוא ניהל מגעים חשאיים עם נשיא מצרים נאצר, שהזמין אותו לפגישה בקהיר כדי להתקדם בדיונים. מאיר לא אישרה מפגש כזה וקבעה כי לראות בכך "החמצת סיכוי לשלום, זה כל כך מופרך –באמת, זה כמו הפלגה לירח". הדימוי הזה, כאילו מדובר בהפלגה לירח, מוזר: הרי פחות משנה קודם לכן הוכיחו האמריקאים שהטיסה לירח "אינה בשמיים", אחרי שהנחיתו עליו את אפולו 11 שעל סיפונה בני האדם הראשונים שצעדו על הירח. אולי גם הסכם שלום היה בר השגה, אילו רק האמין מישהו שאפשר להגיע אליו?

     

    נדרשו 968 הרוגים ו-3,730 פצועים ישראלים במלחמת ההתשה ועוד 2,222 הרוגים ו-7,251 פצועים ישראלים במלחמת יום כיפור, לפני שמדינת ישראל נעתרה ליוזמת השלום של סאדאת. ייתכן מאוד שיוזמת השלום של גולדמן לא הייתה מצליחה; אין לדעת; אבל קשה להימנע מהמחשבה שיהירותה של גולדה מאיר והזחיחות שביטאה בנאומה הן אלה שמנעו אותה. גולדה מאיר שילמה על מה שכונה לימים "המחדל" ונאלצה להתפטר מתפקידה באפריל 1974. רבים סבורים כי עיקרו של אותו "מחדל" התבטא בכך שצה"ל לא היה מוכן כיאות למתקפת הפתע של צבאות ערב באוקטובר 1973, אבל אי אפשר שלא להוסיף לכך גם את השאלה, האם עשתה ראשת הממשלה די כדי למנוע את אותה מלחמה. למרבה הכאב והצער, רבים מדי שילמו על המחדל בחייהם.

     

    _______________________________________________________

     

    איך הנציח "הצלם של המדינה" את הנשים המפורסמות ביותר בישראל? הקליקו על התמונה:

     

    שרה נתניהו על הסוס. הקליקו על התמונה (צילום: דוד רובינגר)
    שרה נתניהו על הסוס. הקליקו על התמונה (צילום: דוד רובינגר)

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים