מה עשה ו"ה אודן ביום של הפלישה, ולמה הוא התבייש בשיר שכתב

השבוע לפני 79 שנה ישב המשורר האנגלי בבר בניו יורק, שמע על פלישת גרמניה לפולין וכתב שיר, "1 בספטמבר 1939", שגרם לו מבוכה גדולה - וממש לא בצדק

עופרה עופר אורןפורסם: 02.09.18 01:24
ו"ה אודן. הנשיא ג'ונסון ציטט שורה מהשיר במערכת הבחירות (צילום: GettyimagesIL)
ו"ה אודן. הנשיא ג'ונסון ציטט שורה מהשיר במערכת הבחירות (צילום: GettyimagesIL)

הקיץ של 1939 היה אחד החמים והיבשים ביותר שידעה אירופה, ובוורשה צהלו הרוחות: המסעדות והפארקים מלאו בחוגגים שאכלו גלידה, ואיכרות עטו מטפחות ראש צבעוניות בשעה שהתהלכו בשדות וליקטו את אגודות הקמה שקצרו הגברים. מגרמניה הגיעו הצהרות לוחמניות, וחודשים אחדים קודם לכן פלש צבאו של היטלר לצ'כוסלובקיה וכבש אותה, אבל ביטחונם של הפולנים לא התערער. הם הכינו את צבאם כדי שיגן על פולין מפני כל רע. ב-25 באוגוסט, תחת שמיים תכולים, ניצבו איכרים פולנים בסמוך לגבול עם גרמניה והכינו את סוסיהם. קציני הצבא שהגיעו, רתמו את הסוסים לתותחים ולעגלות שיסיעו את אנשי המילואים. גם חיל הפרשים הפולני התכונן לקרב. הכל היו סמוכים ובטוחים שבתוך ימים אחדים יביסו את הגרמנים, אם אלה יעזו בכלל לתקוף.

 

ראש ממשלת אנגליה, נוויל צ'מברליין, שבמכתביו לאחיותיו כינה את היטלר "חולה נפש, מטורף", אמר עליו בפומבי שהוא "ג'ורג' וושינגטון של גרמניה", "מנהיג דגול ונפלא, אדם שיודע לתכנן ולבצע, המושיע של גרמניה". צ'מברליין סבר שאנגליה צריכה להתרחק מהעימות, כי מה פתאום שהאנגלים יתערבו בסכסוך בין עמים שהם בקושי מכירים? אבל אין מה לדאוג, אמרו לעצמם הפולנים השאננים. הרי גרמניה חלשה, והיטלר הרמאי רק מבלף. פולין חזקה, מאוחדת, מוכנה. האזרחים אמנם חפרו שוחות, אבל לא פחדו. השמים היו כחולים, בלי אף ענן.

 

השכם בבוקר ב-1 בספטמבר, היום הראשון לשנת הלימודים החדשה, רעמו האזעקות בערי פולין. הגלים הראשונים של המתקפה האווירית החלו. מלחמת העולם השנייה פרצה:

 

 

המשורר האנגלי ו"ה אודן חי באותה עת הרחק משם, בארצות הברית. כששמע על הפלישה, כתב את שירו הנודע "1 בספטמבר 1939", כאן בתרגומי:

 

אֲנִי יוֹשֵׁב בְּאֶחָד הַבָּרִים

בִּרְחוֹב חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם,

מְהֻסָּס וְחוֹשֵׁשׁ

בְּשֶׁל שְׁלַל הַתִּקְווֹת הַמִּתְבַּדּוֹת,

בֶּעָשׂוֹר הַיָּרוּד שֶׁל שָׁנִים מְכַזְּבוֹת:

גַּלִּים שֶׁל חֵמָה וְשֶׁל פַּחַד

דוֹאִים מֵעַל הָאֲדָמוֹת

הָאֲפֵלוֹת, הַבּוֹהֲקוֹת, שֶׁל הָעוֹלָם,

וְאָנוּ שְׁקוּעִים רַק בְּחַיֵּינוּ,

צַחֲנַת הַמָּוֶת הָאָסוּר בְּדִבּוּר

פּוֹגַעַת בַּלַּיְלָה שֶׁל חֹדֶשׁ סֶפְּטֶמְבֶּר.

 

מֶחְקָר מַדָּעִי מְדֻיָּק יָכוֹל

לַחְשֹׂף אֶת הַפְּגִיעוֹת,

מֵאָז יָמָיו שֶׁל מַרְטִין לוּתֶר עַד עַתָּה:

אֶת כֹּל מָה שֶׁהִטְרִיף אֶת הַתַּרְבּוּת,

הוּא יְגַלֶּה אֶת מָה שֶׁהִתְרַחֵשׁ בְּלִינְץ,

אֶת אוֹתוֹ דִּמּוּי רַב מְמַדִּים

שֶׁיָּצַר אֶת הָאֵל הַמְּטֹרָף:

אֲנִי וְהַצִּבּוּר יוֹדְעִים

אֶת מָה שֶׁלּוֹמְדִים תַּלְמִידִים:

קָרְבָּנוֹת שֶׁל רֹעַ

מְשִׁיבִים בְּרֹעַ.

 

תוּקִידִידֶס הַגּוֹלֶה יָדַע

אֶת כֹּל מָה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹמַר בִּנְאוּם

עַל אוֹדוֹת הַדֶּמוֹקְרַטְיָה,

וְעַל מָה שֶׁרוֹדָנִים מְעוֹלְלִים,

עַל הַשְּׁטֻיּוֹת הַמְּיֻשָּׁנוֹת שֶׁהֵם אוֹמְרִים

לְקֶבֶר אָדִישׁ;

אֶת כֹּל אֵלֶּה הוּא נִתֵּחַ בְּסִפְרוֹ,

עִדָּן הַהַשְׂכָּלָה סֻלַּק,

הַכְּאֵב הַמֻּרְגָּל,

נִהוּל פָּגוּם וְיָגוֹן,

אֶת כֹּל אֵלֶּה עָלֵינוּ שוּב לָשֵׂאת.

 

אֶל הָאֲוִיר הַמָּתוּן,

שֶׁמִּתְנַשְּׂאִים בּוֹ גּוֹרְדֵי שְׁחָקִים עִוְּרִים

הַמְּנַצְּלִים אֶת מְלוֹא גָּבְהָם

כְּדֵי לְהַכְרִיז עַד כַּמָּה רַב

כּוֹחָם הַמְּשֻׁתָּף שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם,

מַזְרִימָה כֹּל שָׂפָה לַשָּׁוְא

אֲמַתְלוֹת שֶׁמִּתְחָרוֹת זוֹ בְּזוֹ:

אֲבָל מִי יָכוֹל לְהִתְקַיֵּם לְאוֹרֵךְ זְמַן

בְּתוֹךְ חֲלוֹם הָלוּם אֹשֶׁר;

מִתּוֹךְ הַמַּרְאוֹת נוֹעֲצִים אֶת מַבָּטָם

הָאִימְפֶּרְיָאלִיזְם,

וְהָעָוֶל הַבֵּינְלְאֻמִּי.

 

לְאוֹרֵךְ הַמַּחְסוֹם פָּנִים נֶאֱחָזִים

בְּתוֹךְ יוֹמָם הָרָגִיל:

אָסוּר לָאוֹרוֹת לִכְבּוֹת,

הַמּוּזִיקָה חַיֶּבֶת לְהִתְנַגֵּן,

כֹּל הַמֻּסְכָּמוֹת זוֹמְמוֹת

לְהַסְדִּיר אֶת הַמִּבְצָר

כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה כְּמוֹ בַּיִת,

שֶׁמָּא נַבְחִין לְאָן נִקְלַעְנוּ,

אֲבוּדִים בְּיַעַר מְכֻשָּׁף,

יְלָדִים מְבֹהָלִים בַּלַּיְלָה,

שֶׁלֹא הָיוּ מֵעוֹלָם מְחֻנָּכִים אוֹ שְׂמֵחִים.

 

תְּרוּעוֹת הַמִּלְחָמָה הַנְּפוּחוֹת,

שֶׁמַּשְׁמִיעִים אֲנָשִׁים כֹּה חֲשׁוּבִים,

אֵינָן בּוֹטוֹת בַּמִּדָּה הָרְצוּיָה:

מָה שֶׁנִיזִ'ינְסְקִי הַמֻּפְרָע

כָּתַב עַל דִיאָגֶלֶב

נָכוֹן לְכֹל לֵב אֱנוֹשִׁי שָׁפוּי;

כִּי הַטָּעוּת הַמּוּלֶדֶת בְּגוּפוֹ

שֶׁל כֹּל גֶּבֶר, בְּגוּפָהּ שֶׁל כֹּל אִשָּׁה,

כְּמֵהָה אֵל הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי,

לֹא לְאַהֲבָה כְּלַל-אֱנוֹשִׁית,

אֶלָּא לְאַהֲבָה אִישִׁית.

 

כֹּל בֹּקֶר הַנּוֹסְעִים מְגִיחִים

מִתּוֹךְ חֶשְׁכַת יוֹמָם הַשַּׁמְרָנִית

אֵל חַיֵּי הַמּוּסָר,

שָׁבִים וּמַשְׁמִיעִים אֶת הַשְּׁבוּעָה,

"אֶהְיֶה נֶאֱמָן לְאִשְׁתִּי,

אֶשְׁקַע וְאֶתְמַקֵּד עוֹד יוֹתֵר בָּעֲבוֹדָה",

וְשַׁלִּיטִים חַסְרֵי אוֹנִים מְקִיצִים

כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ בְּמִשְׂחָקָם הַכָּפוּי:

מִי יָכוֹל לְשַׁחְרֵר אוֹתָם עַכְשָׁו,

מִי יָכוֹל לְהַשְׁמִיעַ אֶת קוֹלוֹ אֵל הַחֵרְשִׁים,

מִי יָכוֹל לְדַבֵּר בִּשְׁמָם שֶׁל הָאִלְּמִים?

 

לִי יֵשׁ רַק קוֹל

שֶׁיָכוֹל לְפָרֵק אֶת הַשֶּׁקֶר,

אֶת הַשֶּׁקֶר הָרוֹמַנְטִי הַנִּסְתָּר בַּתּוֹדָעָה

עַל אוֹדוֹת הָאִישׁ-מֵהָרְחוֹב הַחוּשָׁנִי כִּבְיָכוֹל,

וְאֶת הַשֶּׁקֶר שֶׁל אַנְשֵׁי הַסַּמְכוּת

שֶׁבָּתֵּיהֶם מְמַשְּׁשִׁים אֶת הַשְּׁחָקִים:

הַמְּדִינָה אֵינָהּ קַיֶּמֶת,

וְאַף אָדָם אֵינוֹ קַיָּם כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ;

הָרָעָב אֵינוֹ מוֹתִיר בְּרֵרָה

לָאֶזְרָח הַפָּשׁוּט אוֹ גַם לַמִּשְׁטָרָה.

עָלֵינוּ לֶאֱהֹב זֶה אֶת זֶה אוֹ שֶׁנָּמוּת.

 

חַסְרֵי יֶשַׁע, בַּלַּיְלָה,

עוֹלָמֵנוּ שָׁרוּי בְּעִרְפּוּל מְבֻלְבָּל;

אוֹרוֹת אִירוֹנִיִּים מְנַקְּדִים הַכֹּל,

מְהַבְהֲבִים בְּכָל מָקוֹם שֶׁבּוֹ

אֲנָשִׁים הוֹגְנִים מַחְלִיפִים הוֹדָעוֹת;

הַאִם יֻתַּר לִי, הַמֻּרְכָּב כְּמוֹתָם

מֵאֶרוֹס וְעָפָר,

הַמְּכֻתָּר בְּאוֹתָן הַשְּׁלִילוֹת וְהַיֵּאוּשׁ,

לְהַמְשִׁיךְ לְהַצִּיג לֶהָבָה מְאַשֶּׁשֶׁת שֶׁל אֵשׁ.

 

הקשיבו לשיר באנגלית:

 

 

התפקיד של המשורר

 

אודן הגיב בשירו על מה שכמובן לא היה ידוע עדיין. בספטמבר 1939 לא יכול היה איש לדעת כמה נוראה תהיה המלחמה שפרצה. איש לא העלה על דעתו שהיא תגבה את חייהם של עשרות מיליוני בני אדם, שתתרחש בה שואת יהודי אירופה וצפון אפריקה, שהיא תימשך שש שנים ותחריב את חייהם של מאות מיליונים, גם של אלה ששרדו אך איבדו את יקיריהם ונדונו להיות פליטים. ואף על פי שהמשורר אינו יודע את כל זאת, הוא חש בזוועה שהחלה, בגלי החֵמה והפחד אשר "דוֹאִים מֵעַל הַאֲדָמוֹת" ברחבי העולם. שליטי העולם נראים לו חסרי אונים כנגד כוחו של המטורף שנולד בלינץ שבאוסטריה, ואודן מבקש לגייס את המחקר ההיסטורי כדי להבין איך זה קרה, איך התופעה הזאת, היטלר, הגיעה לעולם. הוא מרגיש שלו עצמו כמשורר יש תפקיד: עליו לשמור על הלהבה המאירה כדי שקוראיו יבינו באמצעות שיריו את המציאות שלתוכה נקלעו, שכן מי אם לא המשורר יכול לפנות אל החירשים או "לְדַבֵּר בִּשְׁמָם שֶׁל הָאִלְּמִים".

 

שירו של אודן זכה לתשומת לב מחודשת ולתהודה רבה אחרי הפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק, ב-11 בספטמבר 2001, ולא רק מכיוון שבפתיחתו מציין המשורר שהוא יושב בבר במנהטן: אולי גם משום שהשיר עוסק בהתרחשות שהחלה בספטמבר.

 

אסון התאומים, 11.9.2001. תשומת לב מחודשת לשיר של אודן (צילום: CHAO SOI CHEONG/AP)
    אסון התאומים, 11.9.2001. תשומת לב מחודשת לשיר של אודן(צילום: CHAO SOI CHEONG/AP)

     

    אודן עצמו לא אהב את השיר. הוא הרגיש שנטל בו לעצמו מקום חשוב מדי, ולכן חש נבוך. לקראת פרסום השיר בספר שראה אור בהוצאת פינגווין, אילץ את העורכים להוסיף הערה שלפיה הוא מתבייש שכתב אותו. אבל חרף הסתייגותו של המשורר, השיר ידוע ומוערך. שורה מתוכו, "העָשׂוֹר הַיָּרוּד שֶׁל שָׁנִים מְכַזְּבוֹת", נעשתה שם של ספר מאת היסטוריון אמריקאי שעסק בגורמים לפרוץ מלחמת העולם השנייה. הנשיא האמריקאי לינדון ב' ג'ונסון ציטט שורה אחרת מתוכו, "עָלֵינוּ לֶאֱהֹב זֶה אֶת זֶה אוֹ שְׁנָמוּת", במהלך מערכת הבחירות שלו לנשיאות.

     

    ______________________________________________________

     

    איך ניצלו חייה של האישה הזו בזכות ו"ה אודן? הקליקו על התמונה:

     

    אריקה מאן. אודן נישא לה למרות היותה לסבית. הקליקו על התמונה (צילום: World Telegram staff photographer)
    אריקה מאן. אודן נישא לה למרות היותה לסבית. הקליקו על התמונה (צילום: World Telegram staff photographer)

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים