''גלידה מונטנה'' היא לא מקום לשימור, אבל פוטנציאל לקסם אחר

גלידה אמריקאית, סירופ, קצפת ודובדבן: מרכיבים של נוסטלגיה תל אביבית. האם צריך להעניק לעסק הזה חיים חדשים? נכדתו של אחד הבעלים חושבת שאפשר, אבל אחרת

דקל גודוביץ

|

30.08.18 | 15:44

גלידה מונטנה. כוכבת סרטים ישראליים כמו ''אסקימו לימון'', כולם עמדו בתור לגלידה אמריקאית ורכה, במשך 50 שנה (צילום: מיכאל יעקובסון)
גלידה מונטנה. כוכבת סרטים ישראליים כמו ''אסקימו לימון'', כולם עמדו בתור לגלידה אמריקאית ורכה, במשך 50 שנה (צילום: מיכאל יעקובסון)
דנה מץ, נכדתו של ישעיהו שהיה אחד מארבעת הבעלים, לקחה את התוכנית הכללית של המבנה והציעה להעתיק אותו למבנה חדש בשפך הירקון, עם גאות ושפל שמכסים וחושפים את קרקעית הביתן מבפנים, ללא הפסק (אנימציה: יותם גלפז)
דנה מץ, נכדתו של ישעיהו שהיה אחד מארבעת הבעלים, לקחה את התוכנית הכללית של המבנה והציעה להעתיק אותו למבנה חדש בשפך הירקון, עם גאות ושפל שמכסים וחושפים את קרקעית הביתן מבפנים, ללא הפסק (אנימציה: יותם גלפז)
''זה לא מקדש, ואני לא טוענת שזה מוסד תרבות שחייבים לזכור. לא צריך להוציא אותו מפרופורציה'' (צילום: מיכאל יעקובסון)
''זה לא מקדש, ואני לא טוענת שזה מוסד תרבות שחייבים לזכור. לא צריך להוציא אותו מפרופורציה'' (צילום: מיכאל יעקובסון)

בדרך לתערוכת הגמר של המחלקה לארכיטקטורה בטכניון מתווכחים ברדיו על חוק הלאום, ובתערוכת הגמר עצמה כל עבודות הסטודנטים הערבים מוגשות עם טקסטים באנגלית, ולעתים גם בערבית. העברית נעדרת מהן כמעט לגמרי. יש לא מעט סטודנטים ערבים בטכניון, ובשלב מסוים שמים לב שאין זו יד המקרה.

 

האם זו מחאה שקטה על חוק הלאום? רוב העבודות דווקא עסקו בפתרונות דיור בעיר ובכפר, אבל אז קפצו לעין גם עבודות עם קונוטציה פוליטית חזקה: פרויקט על חרדים באדריכלות נוף, פרויקט על רתימת הקדושה בטבריה להתפתחות העירונית בעיר, ובייחוד הפרויקט של הסטודנטית חנאן חוש "מרקיעות שחקים"- על עתידן של נשים ערביות בחברה מסורתית, שמעלה אצלי את השאלה, לאן נעלמות הבוגרות הערביות אחרי הלימודים.

 

 

ואחרי כל זה, משכה אותי עבודה אחרת. היא אינה טעונה בקונפליקטים גדולים של לאומיות, דתיות או פוליטיקה, אלא מתמקדת בחיים ובזיכרון. "סיפור פשוט" של דנה מץ (27) משך אותי בזכות סיפור (שאינו פשוט כלל), הגשה צבעונית של מבנה קטן ושונה מכל יתר ההדמיות והמבנים הגדולים שהוצגו, ובעיקר פיוטיות שפורטת בעדינות על מיתרי הנוסטלגיה, ומרחפת בין אדריכלות נוף, עבודת אמנות ואדריכלות.

 

מץ התעניינה ב"גלידה מונטנה", עסק תל אביבי ותיק ומפורסם ששכן ב"ביתן הבולגרי" שהוקם במסגרת יריד המזרח סמוך לשפך הירקון, כאחד מהביתנים הלאומיים שנבנו ביריד. סבה של מץ, ישעיהו (שייע) ליכטנשטיין, היה אחד מארבעת הבעלים של "מונטנה מתחילת שנות ה-60 ועד שנסגרה 50 שנה אחר כך. עם גלידה רכה ממכונה, בטעמי וניל או שוקו-וניל עם סירופ בטעמים, קצפת ודובדבן, זאת הייתה אחת "הגלידות האמריקאיות" הראשונות בארץ, וכנראה הנודעת שבהן (לצד גלידת תל חנן). הפרויקט עוסק בזיכרונות של אנשים ממקום שהיה, ואיך ניתן לתרגם אותם למשהו חדש.

 

האם גלידה מיתולוגית היא מבנה לשימור? (צילום: אביגיל עוזי)
    האם גלידה מיתולוגית היא מבנה לשימור?(צילום: אביגיל עוזי)

    ביתן על המים, שבו משכשכים רגליים לפי הגאות והשפל, עדיין אין בתל אביב (אנימציה: יותם גלפז)
      ביתן על המים, שבו משכשכים רגליים לפי הגאות והשפל, עדיין אין בתל אביב(אנימציה: יותם גלפז)

       

      מה את זוכרת מסבא וממונטנה?

       

      "היינו הולכים לשם, לא המון אבל בכל יום הולדת של מישהו מהנכדים, ובהרבה שבתות. גרנו מתחת לסבא וסבתא, אז הגלידה היתה באה אלינו עם סבא, גם אם לא הלכנו פיזית לשם. אני בעיקר זוכרת ממונטנה את המטבעות שסבא נתן לנו כדי לשחק במשחקים, וגם את הבייגלה האמריקאי שאהבתי הרבה יותר מהגלידה. קראנו לו בייגלה של סבא".

       

      ידעת שפרויקט הגמר שלך יעסוק בגלידת מונטנה?

       

      "במהלך כל הלימודים אתה מריץ בראש מה יהיה נושא פרויקט הגמר שלך, וכשהגיע הזמן, זה היה הדבר היחיד שרציתי. רק פחדתי שזה לא יהיה פרויקט גמר ממש. האדריכלות של הביתן הבולגרי שבה שכנה הגלידה היא אמנם יפה, אבל לא משהו כזה גדול ומיוחד שמתאים לפרויקט גמר. לא משהו שיהפוך לאמירה".

       

      ובאמת, התוצאה היא משהו מאוד קטן.

       

      "אני לא מנסה לפאר משהו קטן וצנוע. זה לא מקדש, ואני לא טוענת שזה מוסד תרבות שחייבים לזכור. זה היה מקום יומיומי. לא צריך להוציא אותו מפרופורציה. לא רציתי עוד מבנה משומר ומפוחלץ ללא רוח חיים. שאלתי איך מתרגמים את הזיכרון הזה למשהו פיזי. איך אנשים זוכרים, מה העיקר בשבילם, ואז האינטרפרטציה של זה. ביקשתי מאנשים לסמן את זיכרונותיהם מהמקום, ואז סימנתי אותם על המבנה הקיים בנסיון לחרות אילו נקודות ייזכרו יותר, והן אלה שהפכו לחדרונים חדשים המעבירים חוויות של מים, פרטיות ואור".

       

      חתכי התוכנית שהציעה מץ (אנימציה: יותם גלפז)
        חתכי התוכנית שהציעה מץ(אנימציה: יותם גלפז)

         

        מץ לקחה את התוכנית הכללית של מבנה גלידת מונטנה עם כניסה מעוגלת ועמודים, הכפילה אותו ומיקמה אותו במבנה חדש בשפך הירקון, לו היא קוראת "פביליון" ממש כמו הפביליון הבולגרי של הגלידה. השפך מייצר גאות ושפל של כ- 50-60 ס"מ שמכסים וחושפים את קרקעית הפביליון מבפנים, ובכך משנים אותו תדיר. ממש כמו הזיכרון שגם הוא בא והולך עם הזמן. גם קירות המבנה קשורים לביטוי של זיכרון, או כפי שמץ מסבירה: "הזיכרון הוא רגעים בהירים אחדים על רצף מטושטש ולא ברור, וכך יצרתי קירות מסביב מקוטעים ולא רצופים, שהאור חודר דרך חריציהם".

         

        נשמע קשה להעביר זיכרונות לבנייה.

         

        "הפביליון באמת מאוד מופשט. זו חוויה מופשטת שקורית בשילוב של מים, אור ושקט. אם באמת היו בונים את הפביליון זה לא משהו קריא, אבל שמירה על הפשטה גרמה לי לבטא איך אנו חווים זיכרון. לא רציתי לבנות בפביליון גלידריה, כי זה משטח את הדיון ומנציח גלידריה עם גלידריה. זה באמת לא מקום עם כוח כלכלי שמשמש למשהו מוגדר, אלא יותר מבנה נופי, וזו גם היתה הביקורת שעלתה בהגשה: מה המקום הזה? האם זה בכלל אדריכלות?"

         

         

         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד