בחדר השינה של המעצבת נאורה ורשבסקי מסתתר אחד מאוצרות הטקסטיל של ישראל. בארגזי קרטון המיועדים לשימור, בין ניירות לבנים, שומרת ורשבסקי דוגמאות אריגה שיצרה בתקופתה כאורגת ראשית בבית האופנה משכית, תפקיד אותו מילאה בין השנים 1987-1959, כיד ימינה של המעצבת הראשית פיני לייטרסדורף. כל ארגז חושף את השפה העשירה והצבעונית של מי שחינכה דורות של מעצבים, בתפקידה כמרצה בכירה במחלקה לטקסטיל בשנקר. "האם אני חלק מההיסטוריה? אני בת 90", היא צוחקת בדירתה הנעימה שבבית הדיור המוגן "משען" באפקה, "ומשכית היתה היסטוריה. היום יש אנשים שלא יודעים מה זה".
אריגיה של ורשבסקי, מחשובות האורגות בישראל, נטוו בסיפור חייה של המדינה, ובהיסטוריה של האופנה הישראלית. בתפקידה במשכית היתה אחראית על פיתוח הבדים הארוגים לבגדי הקולקציה העונתית של בית האופנה, כמו גם בדים עבור פריטי הנוי והרהיטים. במאמר "בין פס למיתוס - מחווה לנאורה ורשבסקי", שפורסם בספר "האריג הצלול", שליווה את תערוכת הרטרוספקטיבה שנעשתה עליה ב-2014 בגלריית פריסקופ בתל אביב, כתבה ד"ר קטיה אויכרמן (לשעבר ראש המחלקה לטקסטיל בשנקר) כי ורשבסקי היא "מכשפה, אשפית המינון והתזמון. הרי כל פתיחה של שער בנול האריגה היא בגדר הזדמנות, שצריך לדעת לחטוף אותה (...) רגע אחד אחרי כבר יהיה מאוחר מדי - הזמן יחלוף, התקופה תתפוגג ויישאר החוט יתום".
ורשבסקי עדיין שומרת על קשר הדוק עם חברתה רות דיין מייסדת המותג משכית שחגגה זה מכבר 101. לא מזמן, היא מספרת, תכננו לנסוע יחד לתערוכה חדשה ברחובות על משה בן דוד, הצורף המיתולוגי של משכית, אך לבסוף נבצר מורשבסקי להגיע. בארון הבגדים שלה מסתתרים אוצרות נוספים, ובהם בגדים של המעצב ג'רי מליץ והמעצבות המנוחות פיני לייטרסדורף וריקי בן ארי, ששמלת טורקיז בעיצובה אף לבשה ורשבסקי לצילומים לכתבה זו. חלק גדול מהבגדים של משכית מסרה לארכיון הטקסטיל והאופנה של שנקר.
תצלום בשחור לבן משנות ה-60 של משכית מסתיר מאחוריו סיפור היסטורי, שמתחיל בחפירות של יגאל ידין ב-1960 במערת האיגרות בנחל חבר, הסמוך לעין גדי, ומסתיים ברצח קנדי. "במערה נמצאו אריגים שנשתמרו במצב מצוין", מספרת ורשבסקי, "ובאותן שנים נערכו תצוגות הבונדס (שמכרו אג"ח למדינת ישראל, א"י) עם תורמים מארצות הברית. מי שניהלה את תוכן התצוגה הציעה לשחזר את האריגים ולהציג אותם מחדש". בהשראת אותן יריעות בד ארגה ורשבסקי טוניקה רומית ויריעת בד מצמר, אשר סוגננו על גוף הדוגמנית בידי לייטרסדורף. "הרעיון היה שהדגם יפתח בהפתעה את התצוגה שתוכננה להתקיים במלון 'קינג דיויד' בירושלים, בשיתוף איב סן לורן. פיני אפילו תפרה לי במיוחד שמלת ערב לפתיחה, אך שבועיים לפני זה נרצח קנדי וכל העסק נפל למים. לא היה 'קינג דיויד' ולא שמלת ערב".
זה נשמע כמו ניסיון ישראלי לייצר קו רציף בין ההיסטוריה של עם ישראל לחזקה על האדמה במדינת ישראל, בין בגדי המצביא בר כוכבא למעיל המדבר המיתולוגי.
"זה קשקוש. האם אנחנו יודעים מה אברהם אבינו לבש? לא! זה בגדר פנטזיה על לבוש המזרח. אפילו משכית של פעם ומשכית של היום שונים. זה טכנולוגיה אחרת, היגיון אחר, תקופה אחרת".
את בקשר עם שרון טל, מעצבת המותג הנוכחי?
"אנחנו לא בקשר. ראיתי דברים שהיא ניסתה, כמו גזרות של מעיל המדבר בעיצובה של פיני מבדים אחרים, אבל זאת לא אותה משכית".
אולי אפשר לתרגם את האריגים שלך למשהו חדש?
"תרגמו אריג אחד בעיצובי משנות ה-70 כדקורציה במלון אלמא בזכרון יעקב. אבל היום יקר מאוד לארוג בד. הטקסטיל בארץ שממה, אין מטוויות, ולך תשיג חומרים. הכול צריך להביא לפה מחוץ לארץ, כפי שהיה פה בשנות ה-50, ולעשות 'וואן אוף א-קיינד' לא משתלם כלכלית".
משכית מעולם לא היה מותג זול.
"זה כי היא (שרון טל, א"י) עובדת המון עם משי, ובונה על לקוחות בחוץ לארץ. הנולים המכאניים והטכנולוגיה הכימית של היום יוצרים דברים יוצאים מן הכלל. איסי מיאקה, לדוגמה, עושה בדים מדהימים ואווריריים, שנראים כאילו הם עומדים להיקרע".
התופרת של בגדי הכהונה
אם פיני לייטרסדורף נחשבת לכוהנת האופנה הישראלית, ורשבסקי היתה מי שתפרה את בגדי הכהונה. היא נולדה וגדלה בקריית חיים להורים פעילי ההגנה, שהיו "שני פועלים שעבדו קשה, אבל חינכו לתרבות". בית של קונצרטים, ספרי אמנות שהגיעו מרוסיה, עם תצלומים ממוזיאון ההרמיטאז' בסנט פטרסבורג, ולבוש מינימלי שנקנה באיכות גבוהה. "היינו ילדי שמנת בלי השמנת", היא מחייכת. "התרוצצנו במכנסיים קצרים, ואם הייתי לובשת שמלה היו שואלים אותי: 'את נוסעת העירה?'". בשנת 1947 התגייסה לפלמ"ח, ובתום מלחמת העצמאות עלתה להתיישבות בקיבוץ יפתח, בסמוך לגבול עם לבנון, עד שעזבה ללימודי אריגה בבצלאל בין השנים 1954-1951. עם תום לימודיה החלה ללמד אריגה בויצו חיפה, ובשנת 1959 החלה לעבוד עבור משכית, שכבר קנה לו שם בארץ ובעולם.
מתוקף עבודתה במשכית נדרשה להציע טקסטיל חדשני שאותו ארגה על נול - משילובי צבעים שבדקו את המתח בין הצירופים, ועד חיבורי חומרים, כמו רצועות עור דקיקות בשילוב צמר, או כותנה במקצבים שטרם נראו כמותם, שהיא שולפת ממגירות בביתה. "עבדתי בצמוד לפיני כל זמן שהיא עיצבה למשכית. היה לנו קשר מצוין, למרות שלפעמים היא היתה עוברת על הבד ומתחילה לפרום לי פה חוט, שם חוט", מחייכת ורשבסקי על יחסי העבודה ביניהן. "היא אהבה בדים מאוד אווריריים, אבל חלוקת העבודה היתה שאני מציעה עבורה בדים, ומתוכם היא היתה בוחרת".
אחד מפריטי הלבוש האהובים עליה, שעדיין נמצא בשימוש, הוא ז'קט ארוג מבד שחור בעיצובה של לייטרסדורף. "יום אחד עברתי מול חלון הראווה של איסי מיאקה בלונדון, ואני אומרת לחברה שלי, זה בד שלי. הייתי מוכנה לחתום על זה", היא מפליגה בזיכרונה. "פניתי למוכרת ואמרתי לה שעשיתי בד דומה לפני 15 שנה עם אותו גימור של צמה. אני תמיד אומרת שראש יצירתי מגיע המון פעמים לאותן מסקנות".
במקביל לעבודתה כמעצבת טקסטיל, לימדה עיצוב אריגה בשנקר בין השנים 1998-1974, והנחתה קורסים רבים, כולל ליווי של פרויקטי הגמר. היא עדיין חשופה לתוצרי המחלקה, אך נשמעת סקפטית לגבי עתידם של מעצבי טקסטיל בישראל. "המחלקה לטקסטיל היא הטובה ביותר בשנקר, ובתערוכת הגמר השנה היו עבודות מחקר מרהיבות. הצרה היא שמי שמסיים את הלימודים צריך ללכת לתחום אחר, כי עבודה בטקסטיל פרופר אין. מי שיצליח בתחום הוא מי שעבר לתחומי האמנות בטקסטיל, כמו גלי כנעני (כיום מ"מ ראש המגמה, ומי שאצרה את הרטרוספקטיבה לורשבסקי ב-2014, א"י) שעושה יופי של דברים, וכך גם משה רואס ועוד חבר'ה צעירים. תמיד שואלים אותי אם יש עתיד למחלקה, ואני מספרת שכבר כשנכנסתי לשנקר ב-1974, והתחילו צעדי הדעיכה הראשונים של טקסטיל בישראל, שאלתי מה הם יעשו עם זה לאחר מכן".
כנראה שכולם היום רוצים להיות מעצבי אופנה ולא מעצבי טקסטיל, למרות שהשנה, באופן די מפתיע, במחלקה לטקסטיל סיימו יותר בוגרים מהמחלקה לאופנה.
"מטבע בריאתה, אופנה כובשת את העין, בעוד שטקסטיל תמיד היה בשוליים. רק משנות ה-50 החלו להדפיס על הבדים קרדיטים למעצבי הטקסטיל, וגם זה לא באופן עקבי. בארץ זה לא נכנס, וגם במשכית לא. אני כמעצבת הייתי משכית, ולא נאורה ורשבסקי. אני זוכרת שאחרי שהתפרסמתי כשעשיתי בדים לאופנאים בחו"ל, כמו איב סן לורן ופייר קרדן, הופיעה עליי כתבה ב'ידיעות אחרונות' ובמשכית לא קיבלו את זה יפה. 'מה פתאום נאורה מפורסמת? היא משכית, היא חלק מהצוות'. לאט לאט התחילו להבין את הסיפור מאחורי הטקסטיל, ואז על הבדים המודפסים היה כתוב, לדוגמה, 'רות צרפתי למשכית'. באריגה זה כבר יותר קשה לכתוב קרדיט".
כיצד נולדו שיתופי הפעולה עם סן לורן וקרדן?
"כשהתחילו את ה'שנור' מארצות הברית, עשו תצוגות אופנה לגיוס תרומות. בצוות של הבונדס היתה אישה בשם מרים פיינמן, שהעלתה רעיון שנעצב בדים ישראלים שינתנו למעצבים אירופאים, ולהיפך. הכנתי מספר דוגמאות שהיא לקחה לאירופה, ולבסוף הן נבחרו על ידי סן לורן, פייר קרדן וסימונטה פביאני. היה לזה פרסום חובק עולם, ומחלק מהבדים ייצרנו אחר כך בכמויות למשכית".
זה פתח לך דלתות להצעות עבודה בחו"ל?
"היתה לי נאמנות למשכית. איפה הייתי מצליחה לבצע את הרעיונות שלי, אילולא היה לי את משכית?"
עד לפני שלוש שנים התגוררה ורשבסקי במרכז תל אביב, ורק עם המעבר לבית הדיור המוגן השאירה מאחור את הנול בו ארגה כל חייה. על קירות ביתה החדש, דירת שני חדרים מעוצבת בטעם טוב, אפשר למצוא על הקירות וביניהם עבודות טקסטיל, רישומים ועבודות אמנות שליקטה לאורך חייה, ואת המדפים מקשטות תמונותיהם של הנכדים של אחיה. לה עצמה אין ילדים.
כמה היא מתעניינת באופנה עכשווית? היא משתמשת במחשב, ומקבלת מדי יום למייל את הניוזלטר של הבלוג Advanced Style של ארי סת' כהן, אך מעבר לכך כמעט ואינה עוקבת. "סגנון הלבוש שלי לא השתנה לאורך השנים", היא אומרת לסיכום. "אף פעם לא התלבשתי על פי המילה האחרונה, ואני לובשת דברים קלאסיים שלבשתי גם לפני 20 שנה, לרוב חולצת טריקו עם חצאית. חשובה לי בעיקר הצבעוניות, כי אני מאוד אוהבת צבע, וזאת היתה הסיבה העיקרית שהחלטתי ללמוד אריגה בבצלאל ולא צורפות. בצורפות אין צבע".
______________________________________________________
ומה גילינו על דליה מזור בלי איפור מול המראה?
