דווקא בסוף הקדנציה של ראש ביה''ס לאדריכלות בת''א, הבוגרים איכזבו

אף עבודה לא כללה שילוב של שלושה אלמנטים עיקריים: נושא חשוב וייחודי, תכנון מקצועי ובוגר, והגשה מושכת. רוב העבודות כללו רק אלמנט אחד מהשלושה

דקל גודוביץ

|

27.08.18 | 21:01

ההגשה האטרקטיבית ביותר: ענת לוי יצרה פוסטר קומיקס ענקי וססגוני, שמציע עיר סואנת ורועשת, ומציע מרחב שקט אחד (איור: ענת לוי)
ההגשה האטרקטיבית ביותר: ענת לוי יצרה פוסטר קומיקס ענקי וססגוני, שמציע עיר סואנת ורועשת, ומציע מרחב שקט אחד (איור: ענת לוי)
מיטל גולדנברג כהן בחרה באומץ לטפל בשולי החברה - אסירים - עם בית כלא לא שגרתי שבנוי במחצבה (שרטוט והדמיה: מיטל גולדנברג גולן)
מיטל גולדנברג כהן בחרה באומץ לטפל בשולי החברה - אסירים - עם בית כלא לא שגרתי שבנוי במחצבה (שרטוט והדמיה: מיטל גולדנברג גולן)
גל רפאלי מתייחסת לתופעת הפופ-אפ של אכלוס מבנים באופן זמני לקראת פרויקט נדל''ן גדול, ומציע פתרונות קבע (הדמיה: גל רפאלי)
גל רפאלי מתייחסת לתופעת הפופ-אפ של אכלוס מבנים באופן זמני לקראת פרויקט נדל''ן גדול, ומציע פתרונות קבע (הדמיה: גל רפאלי)

תערוכת הבוגרים של בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב התקיימה השנה בנמל יפו, כפי שקרה לפני שמונה שנים, כסגירת מעגל לראש בית הספר, פרופ' ערן נוימן, שמסיים קדנציה בת שמונה שנים בתפקידו, כפי שדיווחנו לראשונה בערוץ האדריכלות של Xnet.

 

בשמונה השנים הללו הוביל נוימן שני תחומי מחקר: היסטוריה של האדריכלות הישראלית בתקופה שלאחר קום המדינה, ומנגד אדריכלות עכשווית דיגיטלית ומדיה חדשה - שעליה שם דגש נרחב ואף הנחה בעצמו כמה פרויקטי גמר. לכן, תערוכת הגמר הייתה הזדמנות טובה לבחון את התוצאה.

 

מסתבר שהתחום ההיסטורי כמעט ואינו מוצג, ולעומתו התחום הדיגיטלי נוכח באופן משמעותי עם עבודות שעוסקות בשימוש באפליקציות, באינטראקציה עם המשתמש, ותוך יישום שיטות מחשב שונות (כמו זו של אסף ז'אן המוצגת בסוף הסקירה). התערוכה בנמל יפו הציגה, כמכלול, עבודות טובות גם אם לא טובות מאוד, והייתה הרבה פחות מוצלחת מהתערוכה אשתקד בגלריה האוניברסיטאית, שהיתה אחד משיאיו של בית הספר.

 

הוצגו אמנם עבודות מעניינות, אבל לא היתה עבודה אחת יוצאת מהכלל שראוי לייחד לה כתבה משלה. אף עבודה לא כללה שילוב של 3 אלמנטים עיקריים: נושא חשוב וייחודי, תכנון מקצועי ובוגר, והגשה מושכת. רוב העבודות כללו רק אלמנט אחד מהשלושה. הנה המבחר הטוב ביותר מהתערוכה.

 

 

Loop Hole, ענת לוי

 

זה היה ללא ספק הפרויקט הצבעוני והמושך ביותר חזותית. הוא הוגש ללא תכניות וחתכים רגילים, אלא כפוסטר קומיקס ענקי, ססגוני ומרהיב על קיר שלם, ולצדו כמה רישומים קטנים בשחור לבן, מודל קטן, ודפי קומיקס בשחור לבן על שולחן נמוך כשלידם ערכת צבעים המאפשרים לצבוע את האיורים (וכך אכן עשו המבקרים בערב הפתיחה).

 

ההגשה המרהיבה של ענת לוי, עם שלל פרטים קטנים מהעיר הסואנת (איור: ענת לוי)
    ההגשה המרהיבה של ענת לוי, עם שלל פרטים קטנים מהעיר הסואנת(איור: ענת לוי)

     (איור: ענת לוי)
      (איור: ענת לוי)

       

      ומה הפרויקט והיכן הוא? לא קל היה להבין, אבל לאחר בירור עם לוי התברר שהפרויקט כמו הקומיקס מציג עיר רועשת ועמוסה, ומציע מרחב שקט ביציאה מתחנת הרכבת התחתית בקרליבך שתיחנך בעוד כמה שנים. אל מול היצירתיות באיור המצב הקיים של העיר הרועשת, הפרויקט המתוכנן נשאר שקט מדי, בנאלי, וחסר מעוף.

       

      "אקופליפסיה", שניר ויינטראוב

       

      מודל הבוץ והמחילות המוזר והמעט מרתיע משך את עיניי, כמו את עיניהם של מבקרים רבים שהתקבצו סביבו בניסיון להבין מה בדיוק מתוכנן בדבר המשונה הזה, שנקרא גם בשם מוזר "אקופליפסיה". ויינטראוב טוען בהסבר ארוך ומפותל, שאם אנסה לקצרו ככל האפשר - מדובר במציאות פוסט אפוקליפטית לאחר אסון אקולוגי, המציגה קריסת מרחב כתוצאה מקצר בתקשורת בין האדם לסביבה.

       

      אפוקליפסיה. וזו לא טעות כתיב (צילום: עידן הרשקו)
        אפוקליפסיה. וזו לא טעות כתיב(צילום: עידן הרשקו)

        קריסת מרחב כתוצאה מקצר בתקשורת בין האדם לסביבה (צילום: עידן הרשקו)
          קריסת מרחב כתוצאה מקצר בתקשורת בין האדם לסביבה(צילום: עידן הרשקו)

           

          אלא שאותו קצר קיים גם בין הפרויקט לצופה, שנשאר מרוחק, ואינו מבין מה באמת קורה שם. איזה חללים נוצרו, איך נבנו וממה, איך נראות המחילות שבהר, מה קורה שם מבחינת החיים, האור, החלל, והאדם. שאלות רבות שנשארו פתוחות.

           

          מכונת פיקוח, מיטל גולדנברג כהן

           

          נדיר לראות סטודנטים שמציגים בית כלא כפרויקט גמר, ועוד מנצלים מחצבה נטושה לשם כך. זהו עיסוק מבורך באדריכלות שאינה נחשבת ליוקרתית, אלא עוסקת בשולי החברה ומנודיה, ואפילו תוך שיקום אתר שפגע בנוף.

           

          האסירים מוזמנים לחפור בעצמם את התא, ולא כדי לברוח ממנו אלא כדי ליצור להם סביבת חיים קצת פחות קשה (שרטוט והדמיה: מיטל גולדנברג גולן)
            האסירים מוזמנים לחפור בעצמם את התא, ולא כדי לברוח ממנו אלא כדי ליצור להם סביבת חיים קצת פחות קשה(שרטוט והדמיה: מיטל גולדנברג גולן)

             

            ההגשה אמנם לא הייתה מפעימה ויוצאת דופן כמו קודמותיה, אך עדינה ורגישה. הפרויקט מציע רעיון מעניין: במקום כליאה בתאי בטון, שבהם האסירים

            מתמקדים באתגר של חפירת דרך מילוט החוצה, גולדנברג-כהן אמנם כולאת את האסירים בבטון, אבל ממלאת את התאים בחול קינטי ומאפשרת לאסירים לחפור בחול כדי לעצב בעצמם את תאם. היא מסבירה: "התאים מלאים בחול קינטי, שמאפשר לאסיר לעבד אותו בהתאם לרצונו ולפנות את החול החוצה. יש שלושה סוגי תאים, שהשוני הוא היחס שלהם עם האור והאדמה (מיקום פתח האור, עומק ודרך ההתמזגות של החלל עם הקרקע)".

             

            אלא שלמרות הקונספט המעניין, גם כאן מתגלה הפער בין הרעיון לבין העברתו לצופים וביטויו האדריכלי בתוכניות.

             

            הזדמנות שנייה - נטוש כמחולל התחדשות, גל רפאלי

             

            ברחבי ערים מרכזיות שבהן ערך הנדל"ן גבוה, מתפתחת בשנים האחרונות תופעה של אכלוס זמני של מבנים פעילים. המבנים הללו פונו על ידי בעליהם מראש כדי להרסם או לשפצם לקראת בנייה אינטנסיבית. האכלוס הזמני מנצל את החלל היקר ומשמש לתפקודים שונים עד תחילת הבנייה.

             

            אפשר לגור, למשל, במחלבה (הדמיה: גל רפאלי)
              אפשר לגור, למשל, במחלבה(הדמיה: גל רפאלי)

               

              בדרך כלל מדובר ביוזמות כה ברוכות, עד שחבל שהן זמניות בלבד – החל במרכזיית בזק ששימשה את שבוע העיצוב בירושלים, "בית העם" שפעל בשדרות רוטשילד בתל אביב בימי המחאה עד שהפך לאתר בנייה של מלון בוטיק, קפה "רגע" על חורבות "קפה תמר" ברחוב שינקין ועוד.

               

              רפאלי פיתחה מודל גנרי המתאים לחללים שונים, והיא מדגימה את יישומו על מקרי בוחן שונים, שיכולים גם להוביל להפיכתו לפתרון קבע. כך נראית מחלבה נטושה באכלוס זמני של יחידות מגורים קטנות ניידות ופריקות, או למשל ממגורה באיכלוס קבוע. הנושא רלונטי, ההצגה נאה, רק חבל שהפתרון אינו מסעיר וחדשני.

               

               

              Self control architecture, אסף ז'אן

               

              פרויקט שמשך תשומת לב בזכות האינטראקטיביות שלו: המודל נבנה מחלקים, שעולים ויורדים בהתאם למה שהצופה מניח עליהם. דוגמה מצוינת לאטרקטיביות שאפשר להעניק לאדריכלות ולהצגת אדריכלות, במקום התבנית השגורה של תוכניות ומודלים.

               

              המודל של ז'אן היה שולחן עבודה (דסקטופ) עם מסך מחשב שהגיב לפעולות שהמבקרים עשו לעומתו, כשהם מניחים תיבות כחולות על ריבועי השולחן שדימו פיקסלים. מטרת המשחק: שלא יישאר בו חלילה "מרחב ריק" – ה"סכנה" הגדולה ביותר בתכנון.

               

              ההשפעה הדיגיטלית של ערן נוימן ניכרת בעבודה של אסף ז'אן (צילום: אסף ז'אן)
                ההשפעה הדיגיטלית של ערן נוימן ניכרת בעבודה של אסף ז'אן(צילום: אסף ז'אן)

                 

                השולחן והמסך הזכירו לי חלק מכיכר רבין (השולחן) ובנין העירייה שמעליה (המסך), ודווקא הצבתו של המודל בתוך סביבה אמיתית הייתה משדרגת את העבודה המעניינת, שנשארה קצת באוויר. עבודה זו, שהונחתה בין היתר על ידי נוימן עצמו, מסכמת יפה את שנות כהונתו ואת קידום התחום הדיגיטלי במוסד - לטוב ולרע.

                 

                 

                 
                הצג:
                אזהרה:
                פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד