מסע משפחתי

    בחינות הבגרות יחכו: אריאל (16) עוזבת את ביה"ס ונוסעת למזרח

    מה יהיה עם הלימודים, איך היא תחזור לתיכון, ומה עם החברים? כשהוריה הודיעו לה שנוסעים, אריאל פחדה והתנגדה. "למדתי שאני צריכה יותר לסמוך על ההורים שלי"

    גלי לויטה ליבוביץ

    |

    30.08.18 | 08:22

    מימין: נגה, עומר, אריאל, פרם הפורטר, אור, גדי ועמית. בנקודה הכי גבוהה שהגענו אליה בטרק סובב אנפורנה, גובה 4050 מ' (צילום: שטרית בדרכים)
    מימין: נגה, עומר, אריאל, פרם הפורטר, אור, גדי ועמית. בנקודה הכי גבוהה שהגענו אליה בטרק סובב אנפורנה, גובה 4050 מ' (צילום: שטרית בדרכים)
    אריאל במקדש הזהב באמריצר, הודו: "הרגשתי שאני עוזבת הכל ומפסידה שנה מהחיים: את הצופים, בית הספר והחברים. דברים קורים כל רגע ואתה מפספס – זה מפחיד" (צילום: שטרית בדרכים)
    אריאל במקדש הזהב באמריצר, הודו: "הרגשתי שאני עוזבת הכל ומפסידה שנה מהחיים: את הצופים, בית הספר והחברים. דברים קורים כל רגע ואתה מפספס – זה מפחיד" (צילום: שטרית בדרכים)
    עמית ועומר משיטים סידור פרחים עם נר, כמנהג התאילנדי בחג לוי קרטונג בבנגקוק (צילום: שטרית בדרכים)
    עמית ועומר משיטים סידור פרחים עם נר, כמנהג התאילנדי בחג לוי קרטונג בבנגקוק (צילום: שטרית בדרכים)
    אריאל ועומר ברגע של מנוחה בטרק סובב אנפורנה. אריאל: "טרק – מילה כל כך קצרה, אך כוללת בתוכה רגשות מעורבים וכל כך הרבה מילים שמסרבות לצאת ולשטוף את הדף" (צילום: שטרית בדרכים)
    אריאל ועומר ברגע של מנוחה בטרק סובב אנפורנה. אריאל: "טרק – מילה כל כך קצרה, אך כוללת בתוכה רגשות מעורבים וכל כך הרבה מילים שמסרבות לצאת ולשטוף את הדף" (צילום: שטרית בדרכים)
    אריאל ועמית במפגש ראשון עם פרה ברחוב בנפאל. נגה: בהמשך בהודו, היינו צריכים להזכיר לעצמנו שזה לא רגיל שפרות מסתובבות ככה ברחובות (צילום: שטרית בדרכים)
    אריאל ועמית במפגש ראשון עם פרה ברחוב בנפאל. נגה: בהמשך בהודו, היינו צריכים להזכיר לעצמנו שזה לא רגיל שפרות מסתובבות ככה ברחובות (צילום: שטרית בדרכים)
    מגיעים לפנום פן בקמבודיה. "הצלחנו להיכנס כולנו, כולל כל הציוד, לטוקטוק אחד" (צילום: שטרית בדרכים)
    מגיעים לפנום פן בקמבודיה. "הצלחנו להיכנס כולנו, כולל כל הציוד, לטוקטוק אחד" (צילום: שטרית בדרכים)
    "אם תשאלו אם נהניתי בטרק האנפורנה, אני אגיד שלא", מתוודה אריאל שטרית (16) בבלוג שלה. "אבל במחשבה לאחור, לא הייתי מוותרת על זה לרגע. זו הייתה עוד מדרגה בחיים שהייתי צריכה לעבור, כדי להבין על עצמי את כל מה שלא חשבתי או לא רציתי להאמין שיש בי. 15 ימים טיפסנו. טרק – מילה כל כך קצרה, אך כוללת בתוכה רגשות מעורבים וכל כך הרבה מילים שמסרבות לצאת ולשטוף את הדף".

     

    בבלוג שלה, "נערה במסע", התיאורים מקסימים ופסטורלים, גם אם מעבירים את האמביוולנטיות שלה לגבי המסע, אבל כשאבא שלה לקח אותה לפני יותר משנה למסעדה והודיע לה שבמקום להתחיל את כיתה י', הם יוצאים כל המשפחה למסע, בלי תאריך חזרה, ההתנגדות היתה נחרצת והרבה פחות מקסימה ופסטורלית. "הרגשתי שהם עושים לי דווקא ורוצים להרוס לי את החיים", היא מספרת. "הודעתי לו חד משמעית שזה לא יקרה. אחרי משא ומתן סגרנו על שלושה חודשים. למחרת כינסו את כולנו בסלון ואבא הקרין לנו סרטון על היעדים בהם נבקר. במעמד זה הם הודיעו לנו שהכרטיסים נרכשו ושיוצאים לדרך. היינו בהלם. ברחתי החוצה, בכיתי והרגשתי שחרב עלי עולמי".

     

    שלושה חודשים הפכו לשנה...

    אבא גדי מסביר: "הבטחנו לילדים שאחרי 3 חודשים נשב במסעדה ונקבל החלטה משותפת לגבי ההמשך. ישבנו בווייטנאם והחלטנו פה אחד שלא מיצינו - ממשיכים".

     

    נגה: "ראינו שטוב לנו מדי ולא רצינו לעזוב".

     

    אריאל, איך זה קרה?

    "היה לי יום טוב. למחרת אמרתי שאני רוצה הביתה. ההורים אמרו שמאוחר מדי".

     

    הכירו את משפחת שטרית

    גדי (43), נגה (43), אריאל (16), אור (14), עומר (10) ועמית (8). גדי מנהל רכש בחברה בינלאומית ונגה גננת בגן חובה.

     

    מימין: אור, אריאל, גדי, נגה, עמית ועומר. טרק סובב אנפורנה (צילום: שטרית בדרכים)
      מימין: אור, אריאל, גדי, נגה, עמית ועומר. טרק סובב אנפורנה(צילום: שטרית בדרכים)

       

      המסע שלנו

      התחיל באוקטובר 2017 בתאילנד, ווייטנאם, קמבודיה, נפאל והודו. הסתיים לפני כשבועיים.

       

      כיצד הגיבו ההורים, החברים?

      גדי: "אמא של נגה תמכה. הרוב היו בשוק. שאלו מה עם בית הספר, איך תסתדרו בלי עבודה? ככל שמועד הטיסה התקרב, כך גבר הניסיון לשכנע אותנו שנוותר או שניסע בלי הילדים".

       

      אריאל:
      "להפתעתי, ההתנגדות המרכזית הייתה של בית הספר בו למדתי, שהערים קשיים וכמעט מנע מאתנו לנסוע. להורים היה מאוד חשוב לא לפגוע בלימודים שלנו. מלאים בכוונות טובות הם שינסו מותניים וביקרו בכל בתי הספר של כולנו. הרוב פרגנו, חוץ מבית ספר התיכון שלי. הובהר לנו חד משמעית שאם אנחנו נוסעים, אני חוזרת שוב לכיתה י' או שאהיה חייבת לעבור מבחני קבלה לכיתה י"א".

       

      גדי: "חשבנו לבטל את הכרטיסים, במיוחד כשקיבלנו מכתב ממשרד החינוך, שמודיע לנו שברגע שנצא מהארץ אנחנו עוברים על החוק. ביום שיצאנו, אריאל נגרעה ממצבת התלמידים".

       

      בני משפחת שטרית החליטו לקחת את הסיכון ועלו על הטיסה, מלווים בחוסר ודאות לגבי עתידה של אריאל כתלמידה. מפגש מקרי במהלך המסע שינה את הכל. "במהלך הטיול בתאילנד שמעתי ממכרה על בית ספר בינלאומי בגבעת חביבה", מספרת אריאל. "בו לומדים תלמידים מישראל וילדים מארצות אחרות, המתגוררים בארץ. הלימודים מתקיימים בשפה האנגלית ובתנאי פנימייה. היה לי ברור שאני לא חוזרת לבית הספר בו למדתי. תהליך הקבלה התקיים באינטרנט, כולל מפגשי סקייפ עם צוות המורים והמנהל. הם מאוד פרגנו למסע שלנו. כשהתקבלתי הבהירו לי שעלי לעבוד מאוד קשה כדי להשלים את השנה שפספסתי – וזה בסדר, אני ערוכה ומוכנה".

       

      מימין: גדי, אריאל, עמית, אור, עומר ונגה. בטרק סובב אנפורנה - מניפים את דגל ישראל לכבוד יום העצמאות (צילום: שטרית בדרכים)
        מימין: גדי, אריאל, עמית, אור, עומר ונגה. בטרק סובב אנפורנה - מניפים את דגל ישראל לכבוד יום העצמאות(צילום: שטרית בדרכים)

         

        ומה עם החברים מבית הספר הקודם?

        "עזבתי את השכבה לפני שנה. גם אם הייתי חוזרת היום, היה פער מסוים שנוצר כתוצאה מהטיול שלנו. נשאר בקשר".

         

        מאיפה הכסף למסע?

        גדי: "הכסף לטיול הגיע מפדיון קרן השתלמות. חשוב לדעת שטיול של 9 חודשים במזרח אינו יקר כל כך. מה שכן נדרש זה ניהול קפדני ונכון של התקציב".

         

        אריאל: "אני עבדתי במהלך הטיול. ניהלתי עמוד פייסבוק של חנות בגדים. לפני הטיול גם קיבלנו כסף מסבא וסבתא, אותו עזרו לנו ההורים לנהל מדי יום. נשארתי עם עודף!"

         

        ומה קורה עם הקריירה שלכם?

        נגה: "אני יצאתי לשנת שבתון. גדי יצא לחל"ת, מתוך הבנה שככל הנראה לא יהיה לו לאן לחזור. בסוף שמרו לו את התפקיד עד שחזר".

         

        עומר ואור לומדים מתמטיקה בבית ששכרנו בקופנגן (צילום: שטרית בדרכים)
          עומר ואור לומדים מתמטיקה בבית ששכרנו בקופנגן(צילום: שטרית בדרכים)

           

          החשש הכי גדול שהיה לנו

          נגה: "שהחלום יתגלה כאכזבה, שנרצה לחזור במהרה. גם לא ידענו איך נבלה יחד כל יום כל היום".

           

          אריאל: "הרגשתי שאני עוזבת הכל ומפסידה שנה מהחיים: את הצופים, בית הספר והחברים. דברים קורים כל רגע ואתה מפספס – זה מפחיד".

           

          עמית חששה שלא יזכרו אותה כשתחזור, עומר לא ידע מה יאכל במקום החדש ואור חשש שפסק הזמן הארוך, יפגע בהישגיו בקרטה.

           

          הבית הזמני שלנו

          אריאל: "ההורים השתדלו לשכור דירה כדי ליצור אווירה ביתית, כולל אוכל מבושל וחם. היו מקרים בהם הצטופפנו כולם וישנו בחדר אחד – בשתי מיטות זוגיות". אריאל מסבירה שלשהות המשותפת יש שני צדדים: "אם מישהו עלה לי על העצבים, לא הייתה לי אפשרות ללכת לחברה או לסגור את דלת החדר. המקום היחיד שאפשר להירגע בו הוא השירותים. אבל בדיעבד, אהבתי דווקא את הצפיפות והביחד. זה מאוד קירב וגיבש. כשהייתי שם, זה היה הקושי הכי גדול שלי. כשחזרנו, הבנתי שאלו הם הרגעים הכי טובים בטיול".

           

          עומר, אור, עמית ואריאל בהאנוי, ויאטנם. יום קבלת התעודות בבתי הספר בישראל. החלטנו שגם להם מגיעה תעודה, בלי ציונים, על התהליכים שהם עוברים בטיול (צילום: שטרית בדרכים)
            עומר, אור, עמית ואריאל בהאנוי, ויאטנם. יום קבלת התעודות בבתי הספר בישראל. החלטנו שגם להם מגיעה תעודה, בלי ציונים, על התהליכים שהם עוברים בטיול(צילום: שטרית בדרכים)

             

            ומה עם חיי חברה?

            אריאל: "נדיר שמוצאים נוער מטייל ולכן פתחתי קבוצת ווטסאפ (יש צילומי מסך), בה היו חברים 15 בני נוער ישראלים שטיילו באזור. לא היה פשוט למצוא ילדים בגילי. בטיול כזה מוצאים שפה משותפת גם עם מי שבחיי היום יום לא הייתי מתחברת אליו".

             

            הכי אהבנו במסע

            אריאל: "אהבתי גם לגלות דברים על עצמי ולהתבגר לתוך מסע מאוד משמעותי. בבית הייתי רבה עם כולם. בטיול למדתי לדבר אחרת ולהתאפק. בהודו הכנתי מצגת ששימשה בסיס לשבוע של טיולים. בקטמנדו יצאתי לראשונה עם חבורה של תרמילאים ישראלים (דבר שבארץ בחיים לא היה קורה - בגלל ההורים). הרגשתי מאוד עצמאית".

             

            נגה: "הזמן יחד מאפשר לראות את התהליך שעובר כל ילד. החינוך הופך להיות בלתי אמצעי: כל שיטוט בשוק וכל נסיעה הם הזדמנות מצוינת לשיחה. זה מצב שבחיים הרגילים לא מתאפשר כמעט - למי יש זמן?"

             

            נתנו את המחשב הנייד שלנו במתנה למשפחה של פרם, הפורטר שלנו בטרק וכאן עומר מלמד את בני המשפחה איך משתמשים בו (צילום: שטרית בדרכים)
              נתנו את המחשב הנייד שלנו במתנה למשפחה של פרם, הפורטר שלנו בטרק וכאן עומר מלמד את בני המשפחה איך משתמשים בו(צילום: שטרית בדרכים)

               

              הכי קשה במסע

              אריאל: "כל הזמן בערך. לקח לי הרבה זמן להתרגל. היה רגע בו כולנו נשברנו. זה קרה באחד הבקרים בתחילת הטיול. ישבנו כולנו לארוחת בוקר, שהתחילה בשתיקה רועמת והסתיימה בבכי של כולם. זו הייתה מעין סגירת מעגל לימים הראשונים, שהיו מאוד קשים".

               

              מה קרה?

              גדי: "בתחילת הטיול הילדים רבו והציקו בכל הזדמנות: מי ישב ליד החלון, באיזה צד של המיטה כל אחד יישן. אם לא רבים על משהו שקורה כעת, רבים על נושא שהיה אתמול. באותו הבוקר פתחנו הכל. זה לא היה מתוכנן".

               

              אריאל: "כל אחד רצה משהו אחר ורצה אותו עכשיו. פתאום הבנו שהטיול נועד להרבה מעבר לביקור באטרקציה זו או אחרת. מאותו היום הכל השתנה – לטובה. הבנו איך כל אחד מאתנו משפיע על השאר, וכמה אנחנו חשובים האחד לשני. עשינו ריסטרט. אני באופן אישי התחלתי לחשוב על ההשלכות של הדברים שאני אומרת ושל המעשים שלי".

               

              עמית: "כשאבא סיפר לנו שטוש הכלבה נפטרה".

               

              עומר: "המעבר מקופנגן לנפאל, שארך 36 שעות".

               

              אור: "להיות 24/7 יחד. אין זמן להיות לבד".

               

              נגה: "החשש שלי התמקד בבריאות של כולם. באחד הבקרים עמית התעוררה עם עין אדומה. הצטיידנו בטיפות ובמשקפי שמש ויצאנו לטיול בהרים. כשהתעוררה למחרת עם עין נפוחה בצורה מבהילה, התעקשתי לגשת לבית החולים. נכנס לה שבב של מתכת לעין. טיפלה בה רופאה נחמדה, אבל לנו לא היה מושג מי היא. השבב ממתכת הוצא עם מחט וללא הרדמה. זה מאוד כאב ובדיעבד גם היה מסוכן".

               

              אריאל בבית היתומים. בכל רגע נתון היו עליה מספר ילדים (צילום: שטרית בדרכים)
                אריאל בבית היתומים. בכל רגע נתון היו עליה מספר ילדים(צילום: שטרית בדרכים)

                 

                הרגעים שלנו

                ללא קשר למסלול הטיול, בחרו ההורים לבלות את השבוע האחרון בהתנדבות בבית יתומים בתאילנד: "היה לנו חשוב ללמד את הילדים נתינה הלכה למעשה. הם חששו. עומר דמיין בית אפל על ראש גבעה עם שער חורק. בפועל הגענו למקום ירוק ופסטורלי, ילדים מחייכים וצוות מקסים. נגה, אריאל ואור עזרו למורות ועומר ועמית השתתפו בשיעורים. אני עזרתי בעבודות השונות, כמו בניית קירות ותיקון 30 זוגות אופניים. אריאל לימדה אותם לרקוד, עמית לימדה אותם לכתוב את שמם בעברית ועומר הכין מצגת על ישראל. החלטנו להשאיר חותם. ציירנו משחקים כמו: קלאס, ים-יבשה, מסלול לקטנים וקפיצה לרוחק, בקרבת מרכז המגורים של הילדים. התחושה היא שעשינו משהו משמעותי", מסכם גדי.

                 

                אור: "הופתעתי והתרשמתי מהשמחה שלהם, למרות שהם יתומים, ומהמסירות של הצוות שעבד שם".

                 

                עומר: "זה היה מאתגר כי היינו צריכים לדבר איתם בשפת הסימנים".

                 

                עמית: "ביום האחרון קיבלתי מבין (ילדה בבית היתומים) צמיד מעשה ידיה. התרגשתי".

                 

                 

                אריאל מדריכה את הילדים בבית היתומים

                אריאל מדריכה את הילדים בבית היתומים

                סגורסגור

                שליחה לחבר

                 הקלידו את הקוד המוצג
                תמונה חדשה

                שלח
                הסרטון נשלח לחברך

                סגורסגור

                הטמעת הסרטון באתר שלך

                 קוד להטמעה:

                 

                אריאל: "הייתי איתם מהבוקר עד שהלכנו לישון. הכנו להם פעילויות כמו: ערב סרט, כדורי שוקולד, פנקייקים, הפסקות פעילות ועוד. יותר מהכל, עטפנו אותם בחום ואהבה: הרמנו אותם על הידיים וחיבקנו המון. זה מקום מיוחד עם ילדים מדהימים שנכנסו ללב. זוהי חוויה לכל החיים".

                 

                נגה מתארת גם כמה רגעים הזויים: "אחד הילדים שטף רגליים בבידה שבשירותים. באמצע המסלול באנפורנה, אור הניח את משקפי הראייה בצד וג'יפ דרס אותם. עשרה ימים הוא ראה מטושטש".

                 

                אריאל חגגה 16 במהלך המסע: "מדי שנה אני נערכת ולא מאפשרת לאף אחד לשכוח. בגלל הטיול הייתי אמורה לציין את יום הולדתי באמצע שומקום. חששתי מהיום הזה. לא רציתי שיגיע, לא ידעתי איך אחגוג בלי החברים, מי יזכור שיש לי יום הולדת, האם זה יהיה סתם עוד יום? חפרתי להורים, לבעלים של המלון ולכל תרמילאי שפגשנו – שבעוד כמה ימים אני חוגגת והם זכרו: בלונים, זר פרחים, קונדיטוריה, בילוי בספא – הם עשו הכל כדי שאהיה לי כיף והם הצליחו! זו ההזדמנות להגיד תודה לכולם".

                 

                אריאל, עומר ועמית על אופנוע אחד, יחד עם מורה לריקוד מקומית, שבביתה גרנו (צילום: שטרית בדרכים)
                  אריאל, עומר ועמית על אופנוע אחד, יחד עם מורה לריקוד מקומית, שבביתה גרנו(צילום: שטרית בדרכים)

                   

                  מה למדנו?

                  אריאל: "שגם ברגעי משבר צריך להרים את הראש. ההליכה והאתגרים שבמסלולים לימדו אותי שאני מסוגלת להמשיך קדימה, ולהגיע ליעד שהצבתי לעצמי. גיליתי כמה שאני חזקה - בכל יום שעבר, כל צעד שעשיתי, כל רגעי השבירה. מעבר להליכה, גם הייתה התנתקות מהפלאפון ומהווייפיי. רגע מיוחד היה לילה בו התגוררנו בכפר, בלי אינטרנט וחשמל. הצטופפנו במיטה אחת. זה הרגיש כמו מסיבת פיג׳מות. צחקנו כל הלילה, היינו ביחד וזה היה הכי כיף בעולם. חשבנו שבגלל התנאים כולנו (בעיקר אני) נתמוטט, אבל קרה בדיוק ההפך. באופן כללי במסע - בכל יום שעבר, כבשתי פסגה אישית וזה מילא אותי בכל פעם מחדש".

                   

                  גדי: "שאפשר לחלום ואפשר להגשים".

                   

                  נגה: "האימרה שהבית איפה שהלב נמצא – נכונה. אחד האתגרים הגדולים בטיול היה להוביל הכל יחד כזוג, גם כשמאוד לחוץ. היינו קובעים דייט כדי שנוכל לתאם ולהציג חזית אחידה. הפרטיות כמעט ואיננה קיימת. כל מהלך, כל שיחה וכל וואטסאפ הילדים רואים, מציצים ואפילו מעירים בחצי קריצה. אפילו להתווכח אי אפשר לבד".

                   

                  יום של מנוחה, עם כוח לשחק, תוך כדי טרק סובב אנפורנה, באגם ליד מנאנג, בגובה 3530 מטר (צילום: שטרית בדרכים)
                    יום של מנוחה, עם כוח לשחק, תוך כדי טרק סובב אנפורנה, באגם ליד מנאנג, בגובה 3530 מטר(צילום: שטרית בדרכים)

                     

                    רגע של תובנות חשובות לחיים: רגע מרגש שבאה איתו תובנה

                    נגה: "מצאנו את עצמנו לפעמים בסיטואציות לא פשוטות. נסיעה שאורכת שעות יותר מהמתוכנן, גסטהאוס עלוב (ואנחנו לא מפונקים), הליכות ארוכות. הייתי מסתכלת על הילדים מהצד, על ההתמודדות שלהם, והייתי גאה".

                     

                    אריאל: "לפעמים חלומות מתגשמים ובמידה ולא – צריך לגרום להם לקרות. שום דבר לא יכול לעצור אותנו מלעשות מה שטוב לנו. הבנתי גם שכל מה שאבא ואמא עושים – זה לטובתנו. אני צריכה יותר לסמוך עליהם. לא אהבתי את על הרעיון של הטיול, התלוננתי בלי סוף ורציתי הביתה. יום אחד הבנתי שהסיבה שלא נהניתי הייתה פחד. יש משהו מלחיץ בלהיות במקום שטוב לך בו. חששתי שאם אגיד שטוב לי ושאני רוצה להישאר – אני אחשוף את עצמי ואולי זה גם ייגמר. הכרתי במסע אנשים מדהימים, את עצמי ואת המשפחה שלי מחדש".

                     

                    גדי: "הבנתי שלמרות החשש - אפשר וכדאי לעצור לרגע. אני התרגלתי לחיות בלחץ מטורף ולהגיע בשעות מאוד מאוחרות הביתה. בעבודה מסתכלים עלי כעל עוף מוזר כי הגשמתי חלום. אני פוגש אנשים שאומרים לי שיעשו את הטיול שאני עשיתי בפנסיה. אני מסתכל על החיים אחרת, הזמן רץ והילדים גדלים, בסוף אתה מבין שהמשפחה היא הדבר הכי חשוב שיש".

                     

                     
                    הצג:
                    כל התגובות לכתבה "בחינות הבגרות יחכו: אריאל (16) עוזבת את ביה"ס ונוסעת למזרח"
                    אזהרה:
                    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד