אל תקראו לו "מופרע": כך התמודדתי עם התלמיד שהוציא אותי מדעתי
איך אפשר לנהל שיעור כשילד אחד כל הזמן מפריע? המחנך אבינועם הרש קיבל תזכורת חשובה, שעזרה לו לקבל את כל הילדים בדיוק-בדיוק כמו שהם
מה לעזאזל נסגר עם הילד הזה? הוא עושה לי דווקא? בשארית כוחותיי אספתי את עצמי ואמרתי לו בקול מאופק, רגע לפני פיצוץ:
"צא בבקשה לכיתה ד' המקבילה. גש אלי בהפסקה". הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו ושאל אותי ברצינות: "אבל מה עשיתי?"
"אתה לא באמת שואל, נכון?"
"אני כן..." אמר בתמימות של ילדים.
"אני לא מסוגל להעביר שיעור ובפעם הרביעית אתה מפריע לי ולכיתה ללמוד. זה בלתי אפשרי. אני לא יכול לעכב כיתה שלמה רק בגללך".
מישהו שסומך עליו
הוא יצא. נבוך ופגוע. המשכתי את השיעור, אבל הלב שלי ייסר אותי. ואולי טעיתי? האם בגלל ההספקים אני אמור לפגוע בו? נתתי לכיתה מטלה, הסייע החליף אותי, והלכתי לכיתה של הקולגה שלי. ציפיתי לחטוף ממנו בראש: מה בדיוק חשבתי לעצמי כשהעברתי אליו את אחד מהתלמידים הכי לא רגועים שיש לי, ואיך הוא בדיוק אמור להתמודד איתו? אבל כשהגעתי, הלסת כמעט נשמטה לי: התלמיד הזה עבר וחילק דפים בין התלמידים, חיוך על פניו, ונראה שהוא מבסוט ומאושר מהחיים.
אחרי שסיים לחלק, החבר המחנך קרא לו ואמר: "עכשיו, לך בבקשה למזכירות וצלם לנו 40 פעם את הדפים. כשתסיים, גש אלי, אבל תזכור, אני סומך עליך. אם לא תעשה את זה טוב, כל ההכנה של הכיתה תידפק. אתה מסוגל?"
הוא היישיר מבט וענה ברצינות: "בטח, המחנך, אתה יכול לסמוך עלי".
הוא קלט אותי וסימן לי שנדבר כבר בהפסקה. בחדר המורים ניגשתי אליו ושאלתי אותו, "איך עשית את זה?". הוא ענה לי, "אתה חושב שיש לך תלמיד 'מופרע', שלא מסוגל לשבת והורס לך את השיעור, אבל האמת היא שבסך הכל יש לך תלמיד 'עוגיית עבאדי'".
"עוגיית מה?" שאלתי, לא מבין לאן הוא חותר.
"תגיד", הוא חייך והמשיך: "ראית פעם בסופר את שקיות העוגיות האלה, שכתוב עליהן, 'שרוף במיוחד'?"
"כן", עניתי. "האמת שאני ממש אוהב ומחפש אותן".
"אחלה", ענה לי. "עכשיו, מה נראה לך? שבאמת ישבו להם מהנדסי המזון ואמרו: בואו נשרוף את כל העוגיות ואז נשווק אותן? תשכח מזה. זה בסך הכל פגם בייצור. רק מה, במקום להתבאס, הם הלכו על משהו גאוני יותר: לקחו את כל העוגיות השרופות ו'הפגומות', וחשבו: איך הם יוכלו להפוך את החיסרון שלהם ליתרון? ואז צץ להם רעיון גאוני: היי, בואו נכתוב 'שרופות במיוחד', כי יש אנשים שדווקא אוהבים את הטעם השרוף והחרוך הזה, וככה הרווחנו פעמיים: גם הפכנו חיסרון ליתרון וגם פתחנו עוד טעם חדש של עוגיות.
"התלמיד שלך לא מסוגל לשבת רגע אחד בשקט? פצצה! בוא תחשוב איך אתה יכול להשתמש בו, להעצים אותו, להפעיל אותו. תראה לו שאתה סומך עליו ועל הדרך תבנה ותגדיל אותו. יש לך תלמיד שונה. הרווחת!"
ילקוט ושיחה כנה
מאז, בכל פעם שאני מגיע לסופר ומסתכל על העוגיות הללו, אני לא יכול שלא להיזכר בתלמיד הזה ובחברי המחנך, שהסביר לי מדוע יכולים שני אנשים להסתכל על אותה העוגייה אחרת לגמרי: אחד יראה שהיא שרופה והשני יראה עד כמה שהיא יפה.
בחרתי להביא את הסיפור הזה, שנזכרתי בו לפני תחילת השנה, בכדי לבקש מכם ההורים בקשה אחרונה, רגע לפני שאתם מפקידים בידינו עם תחילת שנת הלימודים את הילדים היקרים שלכם, התלמידים שלנו.
לסבתא של אשתי, נחמה פוירשטיין, שניצלה מהשואה, הסתכלה למלאך המוות בלבן של העיניים, שכלה בן במלחמת יום כיפור, והקימה ביחד עם חבריה את המדינה, יש מנהג מקסים: היא קונה לכל נכד שמגיע לכיתה א' תיק לבית הספר, יושבת איתו בבית קפה במושב 'נחלים' ומנהלת איתו שיחה כנה וחשובה לקראת השנה הבאה.
קחו גם אתם את הילדים שלכם, שבו איתם רגע לפני שההצגה מתחילה ושנת הלימודים נפתחת, ותסבירו להם שהרבה מעבר להישגים ולציונים ולתחרויות ולמבחנים, הם נפלאים ומדהימים ומקסימים בדיוק כמו שהם.
וכמו בסיפור למעלה, גם אם נדמה להם שיש להם חיסרון גדול במיוחד או שונות או כל מורכבות אחרת, לפעמים צריך פשוט להחליף נקודות מבט בכדי לראות עד כמה שמצד האמת, החיסרון יכול להפוך ליתרון והמורכבות לאתגר; איך בניגוד למקובל, מטרת בית הספר היא לא להתחרות אחד בשני, אלא לתת להם כלים להוציא את המיטב מעצמם.
ספרו להם שהעולם מחכה לבשורה הייחודית שרק הם עם הכלים וכוחות הנפש שלהם מסוגלים להוציא לפועל, ובדיוק לשם כך צריך כל אדם לומר: "כל העולם לא נברא אלא בשבילי" (סנהדרין לז).
ואין יותר מתאים בעיניי מלסיים את החופש ולהגיע לבית הספר, כאשר הילדים שלכם יודעים ושרים את אחד מהשירים היותר נהדרים ששמעתי: "בדיוק בדיוק כמו שאני – ככה זה טוב" (מילים ולחן – שי אור). הסרטון למעלה, והנה המילים הקסומות:
היום בכיתה לפני כל הילדים,
שאלה המורה שאלה.
אותי שאלה ישר בפנים,
ולא היתה לי תשובה
כמעט, כמעט, כמעט נפלתי עמוק לתוך בור של בושה,
אבל רגע לפני שהתחלתי ליפול הרגשתי פתאום הרגשה,
ונזכרתי ש... בדיוק בדיוק כמו שאני - ככה זה טוב.
שאני שלמה, לא חסר בי דבר ומותר לי אותי לאהוב!
אתמול בשכונה כדורגל שיחקו – ירדתי לשם בריצה,
אבל כשכולם לקבוצות התחלקו – אותי אף אחד לא רצה.
כמעט, כמעט, כמעט נפלתי עמוק לתוך בור של בושה,
אבל רגע לפני שהתחלתי ליפול, הרגשתי פתאום הרגשה,
ונזכרתי ש... בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב.
שאני שלם, לא חסר בי דבר ומותר לי אותי לאהוב!
אתמול כל הערב ציירתי ציור – לאמא שלי שמחו"ל חזרה,
הראיתי לאמא, הסברתי ברור – “קישקוש יפה” היא אמרה.
כמעט, כמעט, כמעט נפלתי עמוק לתוך בור של בושה,
אבל רגע לפני שהתחלתי ליפול הרגשתי פתאום הרגשה,
ונזכרתי ש... בדיוק בדיוק כמו שאני, ככה זה טוב.
שאני שלמה, לא חסר בי דבר ומותר לי אותי לאהוב!
היום באמבטיה נזכרתי בשיר – חייכתי ושרתי בקול עמוק,
עד ששמעתי מעבר לקיר – את אבא צועק עלי “שתוק”!
כמעט, כמעט, כמעט נפלתי עמוק לתוך בור של בושה,
אבל רגע לפני שהתחלתי ליפול הרגשתי פתאום הרגשה,
ונזכרתי ש... בדיוק בדיוק כמו שאני - ככה זה טוב.
שאני שלם, לא חסר בי דבר ומותר לי אותי לאהוב!
בדיוק בדיוק כמו שאני - ככה זה טוב – שאני שלמה, לא חסר בי דבר ומותר לי אותי לאהוב!
שתהיה לכם ולילדים שלכם מסע חווייתי של לימודים בטעם מתוק, קסום ומופלא, אנושי ומרגש, ושנצליח לגרום לאוצר הגדול ביותר שלנו להמשיך ולקבל את מפלי החכמה והתבונה והכלים לחיים טובים, משמעותיים ומספקים יותר.
