"לא בחרתי במחלתו, ודאי שלא במותו, אבל לא סתם עברתי את זה"

מאז ילדותה חלמה חלי וייס-וולר להיות שחקנית, אבל החיים הזיזו אותה מהמשבצת הזו. היא ויתרה על החלום, נעשתה שחקנית משנה מול בן זוג כריזמטי ודומיננטי, אבל אז קיבל מחזה חייה תפנית ענקית שאילצה אותה לתפוס את מרכז הבמה. מאותו רגע הייתה לשחקנית הראשית בהפקה הזו והחלה ליצור במו ידיה את המציאות שלה.

מי את?

"חלי, בת 42, נשואה ליוסי ואמא של עונג (15), הילה (עשר), מאיה (שמונה) ונועם (שש), גרה בעתלית".

ומה את עושה?

"אני בעלת קליניקה לטיפול הוליסטי וגם דולה ומדריכת הכנה ללידה. בימים אלה משיקה הרצאה שבה אני מביאה את סיפור חיי. בעלת תואר ראשון בחינוך לגיל הרך ממכללת אורנים".

חלי וייס-וולר בנעוריה. "הייתי בטוחה שאלמד משחק ואהיה שחקנית מפורסמת"

שורשים, נופי ילדות, מה את זוכרת?

"נולדתי וגדלתי באשדוד, בת צעירה במשפחה של ארבעה ילדים. אבי צבי ז"ל נולד בכפר סבא וגדל בקיבוץ גברעם שליד אשקלון. אמי שרה ז"ל נולדה בטוניס, עלתה לארץ כילדה וגדלה ביבניאל. הוריי הכירו בהשתלמות מטעם עבודתם כמנהלים בבית אריזה, ואחרי נישואיהם גרו בטבעון, ומשם עברו לקריית ים ואז לאשדוד, בעקבות עבודתו של אבא כגנן וכמורה לחקלאות. אמא הייתה עקרת בית וגם טיפלה בתינוקות. הבית היה שמח, חם, אוהב ועוטף. אמא הייתה בשלנית נהדרת, ותמיד היה בבית ריח טוב של עוגיות טריות. היה לה גם קול נהדר, והיא תמיד שרה. שמחת החיים והחוכמה שלה משכו אליה אנשים, שתמיד הגיעו כדי להתייעץ איתה וללמוד מתפיסת החיים האופטימית שלה".

עם אמה שרה ז"ל. "שמחת החיים והחוכמה שלה משכו אליה אנשים"

מגיל צעיר, היא מספרת, אהבה את הבמה והופיעה בכל הזדמנות שנקרתה בדרכה: אירועים משפחתיים, מקהלת בית הספר, להקה בתנועת הנוער, טקסים. "הייתי בטוחה שאלמד בבית הספר למשחק של ניסן נתיב ואהיה שחקנית מפורסמת", היא אומרת. "בשנות התיכון השתייכתי לקבוצת צעירי הבימה ולמכינה של ניסן נתיב. זה דרש ממני לנסוע באוטובוסים פעמיים בשבוע מאשדוד לתל אביב ובחזרה, אבל בשבילי זה היה צעד בדרך להגשמת החלום. התחנה הבאה הייתה אמורה להיות שירות בתיאטרון צה"ל, אבל לא עברתי את האודישנים, אז התגייסתי לנח"ל. אחרי השחרור נרשמתי למבחני הקבלה של ניסן נתיב. עברתי את שלב המיונים הראשון, אבל בשלב השני נתקפתי חרדה ולא הצלחתי להביא את עצמי כראוי. היה לי ברור שנכשלתי. סירבתי לוותר על חלומי ונבחנתי שוב, אבל כבר הייתי במקום אחר וידעתי שלא אתקבל. החלטתי לוותר ולהחליף חלומות.

"זמן קצר לאחר מכן נסעתי לטיול במזרח הרחוק ובאוסטרליה. בהודו פגשתי בחור בשם איציק אברמוב, שכונה 'איציק השמן': דמות צבעונית וכריזמטית שסחפה אחריה אנשים בכל מקום. בהתחלה נרתעתי, לא הבנתי את ההתלהבות. בהמשך הגענו שנינו ליפן, ואיציק ואני שכרנו יחד דירה עם חברים נוספים. הוא היה מוכשר, חכם, מלא ידע. היה לו לב ענק, והוא היה מצחיק נורא. אחרי תקופה איציק חזר לארץ ואני נסעתי לאוסטרליה, וכשחזרתי לכאן, הוא חיכה לי בשדה התעופה. מהר מאוד הבנו שאנחנו אוהבים מאוד זה את זו. באותה תקופה התחלתי לשאול את עצמי לאן אני לוקחת את החיים שלי. איציק למד חינוך ותיאטרון באוניברסיטת חיפה, ואני הגעתי למסקנה שבעבודה של גננת ומורה יש היבטים רבים מתחום ההופעה, כך שזה יתאים לי. התחלתי ללמוד לתואר ראשון בחינוך לגיל הרך. באותה תקופה איציק ואני גרנו יחד בבית הוריו בחיפה, והוא נעשה אחד ממובילי סצנת הטראנס שהחלה להתהוות אז בארץ, וארגן מסיבות שבהן השתתפו אלפי אנשים".

עם איציק אברמוב ז"ל. "בהתחלה נרתעתי, לא הבנתי את ההתלהבות"

לקראת סוף השנה השנייה ללימודים הוא התחיל להרגיש לא טוב. "לאחר סדרת בדיקות התברר שיש לו גוש סרטני גדול ליד הכבד. התחזית לא הייתה מעודדת: איציק נזקק לניתוח דחוף שבו יוסר מהכבד שלו החלק הנגוע, ובמקומו תושתל תרומת כבד מאדם אחר. נסענו להתייעץ עם מומחים בחו"ל והגענו לרופא בגרמניה שכבר ביצע השתלות מהסוג הזה. בשלב זה היינו חייבים למצוא תורם, וזה לא היה פשוט. פנינו לתקשורת, וכך מצאנו תורם. לאורך כל התקופה המתוחה הזו התנהלתי מתוך אופטימיות. האמנתי שיהיה בסדר. אהבתי את איציק ולא ראיתי את עצמי חיה בלעדיו. הנסיעה לגרמניה והניתוח תועדו בסרטו של אבנר בן נעים 'עד המוות הכל פתוח':

"לאחר תקופת התאוששות קצרה איציק ואני חזרנו לשגרת חיינו בארץ והתחלנו לתכנן את החתונה שלנו, אלא שבעקבות בדיקת מעקב התבשרנו שהסרטן חזר: התגלו אצלו גרורות בכבד ובריאות, ולא היה מנוס מטיפולי כימותרפיה. יום לפני תחילת הטיפולים התברר לנו לשמחתנו שאני בהיריון, והחלטנו להקדים את החתונה. הכל כבר היה מוכן - השמלה שלי, ההזמנות - אבל לאחר הטיפול השני החל מצבו של איציק להידרדר, והבנו שהפסדנו במערכה על חייו. התפללתי ליד מיטתו. הבנתי את חומרת המצב, ועדיין קיוויתי. ב-13 באוגוסט 2002, חמישה ימים לאחר המועד שתוכנן לחתונתנו, איציק הלך לעולמו. הייתי שרויה באבל כבד, אבל למזלי, הייתי מוקפת באנשים. הוריו ואחיו אימצו אותי אל ליבם ונהגו בי כבת משפחה, והייתה כמובן התמיכה של הוריי ובני משפחתי".

וייס-וולר בהיריון, אחרי מותו של בן זוגה. "הוריו ואחיו אימצו אותי אל ליבם"

בדצמבר 2002 נולדה בתם עונג. "בחרתי ללדת אותה בבית החולים בני ציון, שבו נפטר איציק, להביא חיים במקום שבו נלקחו חיים. בלידה נכחה גם אמו של איציק. היה לי חשוב שתחווה את הלידה ותקבל יחד איתי את המתנה שהוא השאיר לנו. אחרי הלידה המשכתי לגור אצל הוריו של איציק, שעטפו אותי בחום ובאהבה, ועם סיום הלימודים התחלתי לעבוד כגננת בחיפה. שלוש שנים וחצי אחרי מותו של איציק עונג ואני עברנו לדירה משלנו. בצד החיים שנמשכו, התגעגעתי נורא. קשים מכל היו ימי השישי, שבהם היינו רק שתינו לבד".

את בעלה הנוכחי, יוסי, פגשה במסיבה לזכר בן זוגה המנוח. "בכל שנה ארגן דוד, אחיו של איציק, מסיבה ענקית לזכרו בתאריך של יום הולדתו. במסיבה הרביעית פגשתי את יוסי, שהכרתי בעבר דרך איציק. משהו בי נפתח. הייתי מוכנה לאהוב שוב, והתברר שיוסי הוא אהבה גדולה: איש צבעוני, שמח וחכם, שקיבל את עונג כבתו. יוסי ואני נישאנו והבאנו לעולם את הילה, מאיה ונועם. לחתונה עם יוסי יצאתי מבית הוריו של איציק, וכיום הם סבא וסבתא לכל דבר לכל ארבע הבנות שלנו.

"האובדן שחוויתי ולידת הבנות הובילו אותי לחישוב מסלול מחדש ולשינוי מקצועי. רכשתי כלים טיפוליים מהתחום ההוליסטי, שבעזרתם יכולתי לשחרר את איציק ולשחרר את עצמי מחרדת הנטישה שחוויתי בעקבות מותו. הבנתי שהייעוד שלי הוא לאפשר לנשים חוויה טובה של לידה והבאת ילדים לעולם כשהן מטופלות ועטופות, ולתת מהכוחות ומהידע שלי לאנשים אחרים".

עם עונג. "להביא חיים במקום שבו נלקחו חיים"

מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לחלי של היום?

"בבית שבו גדלתי הייתה המשפחה בעדיפות עליונה, וגם כבוגרת אני שומרת על הערך המקודש הזה. לא הייתי יכולה לצלוח את השנים לאחר מותו של איציק ללא התמיכה האדירה שקיבלתי מהוריו, מאחיו ומהוריי. בזכותם תמיד הרגשתי שהוא איתי, שומר עליי ועל עונג. זה מה שנתן לי כוח להמשיך ולבנות את חיי מחדש. לא בחרתי במחלה של איציק, ודאי שלא במותו, אבל היום אני כבר יודעת שלא סתם עברתי את זה. מתוך המשבר הקשה צמחתי והתפתחתי, ובזכות הקשיים שחוויתי יש בי יכולת לעזור לאחרים שנמצאים בצמתים קשים משל עצמם. הבנתי שעלינו לקבל את המתרחש ולהודות על מה שיש. למדתי לתת ולעזור בלי לצפות לקבל בחזרה. גיליתי שזה ממלא אותי אושר, וכך הבנתי שזה הייעוד שלי".

מסר לאומה?

"אני תמיד אומרת שהכל משתבש לטובה. מתוך האובדן והמסע הרוחני שעברתי, הבנתי ששום דבר הוא לא שלי, ויחד עם זאת אני חלק מהכל. ואם אני חלק, אני לא באמת נפרדת גם ממי שמת, כי הוא ממשיך להיות איתי, גם אם בממד אחר. עבורי, התובנה הזו היא המפתח ליכולת שלנו להתגבר על אבל ולבנות את החיים מחדש, בלי האדם שאיבדנו, אבל לגמרי ביחד איתו".

______________________________________________________

דורון זאוברמן רוצה לתת תקווה לנשים מוכות. הקליקו על התמונה:

"האלימות נעשתה חלק קבוע בחיי". הקליקו על התמונה (צילום: אורית ענבל)