בבית הספר לאדריכלות באריאל, מתעקשים לטפל בבעיות של גוש דן

מדוע מתקיימת תערוכת הגמר ביפו ולא בנמל הבית, כמקובל בשאר בתי הספר? אולי משום שגם העבודות לא עוסקות בסביבה שנשקפת מהחלונות בזמן הלימודים

דקל גודוביץ

|

26.08.18 | 08:50

חלי בונן היטיבה להביט בשכונת ''עיר ימים'' בנתניה, ולהציע פתרונות מורכבים ועשירים לשכונה משוכפלת עם דירות זהות (צילום: דקל גודוביץ)
חלי בונן היטיבה להביט בשכונת ''עיר ימים'' בנתניה, ולהציע פתרונות מורכבים ועשירים לשכונה משוכפלת עם דירות זהות (צילום: דקל גודוביץ)
עדן סעדיה טוילי שואלת כיצד אפשר לצופף עוד יותר את בני ברק, הצפופה מאוד כבר כיום. הפתרון לא ברור מאליו (צילום: דקל גודוביץ)
עדן סעדיה טוילי שואלת כיצד אפשר לצופף עוד יותר את בני ברק, הצפופה מאוד כבר כיום. הפתרון לא ברור מאליו (צילום: דקל גודוביץ)

תערוכת הגמר של בוגרי בית הספר לארכיטקטורה באוניברסיטת אריאל היא אירוע מוזר, שונה מיתר תערוכות הגמר של ארבעת המוסדות הישראליים בתחום זה. בניגוד אליהם, תערוכת אריאל מתקיימת כמדי שנה שלא באוניברסיטה עצמה אלא דווקא בגוש דן, וגם השנה – כמו אשתקד – במרכז עמיעד בשוק הפשפשים ביפו.

 

רק תערוכת הגמר של אוניברסיטת תל אביב לא נערכת באוניברסיטה עצמה, אלא בעיר, אבל כמה רב המרחק בין תל אביב לאריאל.- שתי מדינות. בעוד שתערוכת הגמר התל אביבית נערכה בנמל באירוע נוצץ שמלווה במוזיקה טובה, באלכוהול ובאבטיחים, וגם עמוס בסקרנים, הרי שהתערוכה של אריאל שהתקיימה ממש בסמוך לה הייתה אירוע משמים, מיושן ומייבש כמו העוגיות שהוגשו בו. ללא מוזיקת רקע עכשווית, עם מיזוג מקפיא עצמות, בתוך חלל סגור ומסוגר, וטקס הענקת פרסים ותודות פנימי – הצופה, להלן אני, נשאר מחוץ לחגיגה.

 

קהל הנוכחים החוגגים מנה בעיקר חברים וקרובי משפחה של הבוגרים, והרבה חובשי כיפות. כמדי שנה אני שואל את ראשי האוניברסיטה: מה הטעם לנדוד

עם התערוכה לתל אביב, ולא להתגאות בה באריאל? התל אביבים לא באים ממילא, ותערוכה באריאל תחסוך למי שכן מגיע את כל בעיות הפקקים והחניה. כך גם היינו זוכים לראות איך לומדים באריאל, ומדוע כמדי שנה, כמו התערוכה עצמה, העבודות עוסקות לא בסביבת הלימודים של התלמיד (יהודה ושומרון) אלא דווקא בתל אביב וסביבתה. כמה עניין, קונפליקט וצורך ממשי יש בפרויקט גמר אדריכלי רציני שיתעסק דווקא בבעיות שנמצאות אי שם מעבר לקו הירוק – אך אלה שקופות. נעלמות. לא מדברים עליהן. פוחדים לגעת.

 

במקום זאת אנו מוצאים פרויקטים עם שמות פשטנים וסתמיים, שמדגדג להכניס תחת כנפם את הבעיות האמיתיות בשטחים ולהעניק להם משמעות ואמירה נוקבים. הנה כמה דוגמאות משמות העבודות: עיר ביניים, סדר בעיר קצה, מפגשים בין זהויות, פרוזדור אל העיר, משממה למחבר. וכמדי שנה, גם הפעם יש עבודות שעוסקות בגבול תל אביב, אבל אף אחת לא עוסקת חלילה בגבול בין ישראל לפלסטין.

 

להקשות על הבוגרים: רק גיליון אחד

 

בנוסף לכל זה הקשו מארגני התערוכה על הסטודנטים, וחייבו אותם באופן נוקשה להציג את עבודות הגמר על גיליון אחד בליווי דגם אחד, כאילו מדובר בתחרות רשמית בעלת כללים שמי שחורג ממנה נפסל. מה היה רע, אילו היו נותנים לכל סטודנט להציג עבודה של שנה שלמה שהיא כרטיס הביקור שלו על פני ארבעה או חמישה גליונות? אולי מישהו רוצה להוסיף גם סרט? אולי למישהו יש רעיון שונה ויצירתי לתליית העבודה? מדוע לא ראינו סטודנט שהציג את עבודתו בטכניקת פרזנטציה שונה, כפי שראינו בכל אחד מבתי הספר האחרים? מה הנוקשות הצבאית הזו?

 

הנושאים המנותקים והנוקשות בתליית העבודות – בלי קשר למזגן המקפיא ולעוגיות - הקשו על מציאת פרויקטים ראויים לציון, ובכל זאת היו שני פרויקטים ששווה להתעכב עליהם.

 

1. "עיין ערך לגור" | חלי בונן

 

בונן לקחה כמקרה מבחן את "עיר ימים" בנתניה, שהיא עיר משוכפלת לגובה ולרוחב עם בניינים בודדים נטועים במרחק זה מזה, עם דירות וקומות זהות, וזוגות די דומים - צעירים אבל לא צעירים מדי, עם שני ילדים (אפשר גם חיית מחמד), שרוצים דירת 5 חדרים עם 2 חניות ומחסן.

 

אבל האם כל המשפחות האלה עד כדי כך דומות, כמו המגדלים והדירות המשוכפלות שנבנות בשבילן? בונן בוחנת בהומור את השכפול האנושי והאדריכלי בשכונה, ומציעה מבנה מרחבי ציבורי שיעבור בין המגדלים ויחבר ביניהם לרקמה אמיתית ולא מנותקת, וכן יאפשר בחלקו גם עיצוב פנים מגוון שיתאים לאנשים שאולי בכל זאת יש בהם משהו שונה.

 

בחינה הומוריסטית של השכפול האנושי והאדריכלי ב''עיר ימים''. הפרויקט של חלי בונן (צילום: דקל גודוביץ)
    בחינה הומוריסטית של השכפול האנושי והאדריכלי ב''עיר ימים''. הפרויקט של חלי בונן(צילום: דקל גודוביץ)

     

    התוצאה מעניינת ומציגה עושר ומורכבות בפנים הדירות, ומודל שונה שבנוי בחלקו מתוויות בגדים של רשתות אופנה. קצת חבל שהסך הכל נשאר עדיין לא ממש ברור - מה ציבורי, מה פרטי ואיך הם בדיוק משתלבים – ושהעבודה לא הגיעה לכדי ביטוי מלא גם בחזיתות. ייתכן שאם היו מאפשרים לה להציג את הפרויקט לא על גיליון אחד, התוצאה היתה מובנית יותר. ואולי חששו בונן והמנחים שלה לקחת את זה הלאה רחוק יותר ונועז יותר. חבל.

     

    "על הבניה ועל הריק" | עדן סעדיה טוילי

     

    טוילי בחרה בבני ברק כמקרה מבחן לעיר צפופה (ולא את שכם או עזה, אם חוזרים לנקודה הקודמת), ושאלה כיצד ניתן לצופף עוד יותר את העיר בעתיד. התשובה שמוצעת כאן היא מעניינת, ומגישה כיוון חשיבה בלתי צפוי: במקום, או ליתר דיוק בנוסף, לתשובה הברורה של בנייה כלפי מעלה וקבלת עיר מגדלים צפופה, אפשר לבנות גם כלפי מטה, מתחת לקרקע, מתחת ליסודות הקיימים.

     

    את המקום הזה במרתף, את מקום "פעירת הבור" כהגדרתה, טווילי מכנה "הריק". לטענתה, הוא יכול לחולל קונסטרוקציה חדשה לבני ברק ולאפשר בה "נחמה", כהגדרתה. כך נמתחת העיר כלפי מעלה וכלפי מטה, תוך יצירת חללים ריקים בבנייה המאפשרים מעט אוויר לנשימה.

     

    בני ברק של מטה. בהיעדר אפשרות להצטופף עוד, יחידות הדיור יימצאו מתחת ליסודות (צילום: דקל גודוביץ)
      בני ברק של מטה. בהיעדר אפשרות להצטופף עוד, יחידות הדיור יימצאו מתחת ליסודות(צילום: דקל גודוביץ)

       

      ההגשה היפה, הנראית כאילו נעשתה בעיפרון שחור משחור, תרמה לייחודו של הפרויקט, וקשורה לדואליות של הבנייה למטה ולמעלה – שחור ולבן, אור וחושך- בנייה לגובה ובנייה במרתפים.

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד