אחד המרחבים הציבוריים המוזנחים ביותר מהבחינה האסתטית בישראל הם בתי הקברות. בחסך הזה ביקש לטפל אור בילסקי, בוגר טרי של המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר. "אני אסתטיקן", אומר בילסקי, "אני מאמין שהאסתטיקה משפיעה מאוד על הרגש, ומכיוון שמי שפוקדים את בתי העלמין הם החיים, התייחסתי אל מרחב בית הקברות כמקום שמכבד גם אותנו המבקרים וגם את יקירינו הטמונים שם".
בפגישות שקיים עם רבנים ואנשי החברה קדישא של מחוז תל-אביב למד בילסקי שעיקרון האחידות הוא ערך עליון בבתי קברות, אך הוא בא לידי ביטוי בעיקר במידותיהם המוכתבות של הקברים והמצבות. כלומר, לא המסורת היא הגורם לבליל הסגנונות של המצבות, שאינם מתחשבים זה בזה ויוצרים גיבוב חזותי. מכאן יצא בילסקי לאתגר שבחר לעצמו: תכנון גיאוגרפיה עכשווית, שמכבדת את המסורת, ואינה מתייחסת רק לקבר הבודד אלא לכל מרחב בית הקברות.
פרויקט הגמר שלו, "נפש" (בהנחיית פיני ליבוביץ'), הוא מצבה מודולרית המורכבת משמונה יחידות שנותנות מענה מסודר ואסתטי למנהגים המקובלים אצלנו בשעת ביקור היקירים שאינם עוד.
לבניית המצבות בחר בילסקי בשיש ובבטון – שניהם חומרי גלם "על זמניים", כהגדרתו, הזוכים לאהדה והערכה בעולם העיצוב, ואינם זרים לבתי הקברות שלנו. השיש הוא החומר הנפוץ ביותר לבניית מצבות בישראל, והבטון הוא אחד החומרים הבולטים באנדרטאות ופסלי הנצחה ברחבי הארץ. בכל בתי הקברות, מסביר בילסקי, הבטון ממילא משמש לבניית מסגרת הקבר ותושבת המצבה, כך שבפרויקט שלו הוא ''מוציא אותו לאור'' והופך אותו גם לחומר הגמר של המצבה.
מצבות "נפש" בנויות מקוביות שגודלן 36 על 36 סנטימטרים. כל אחת משמונה הקוביות היא נגזרת של טקס במסורת היהודית: יחידה אחת לנר הנשמה, אחת למלים הכתובות, אחת לאבנים, שתיים לישיבה, שתיים לזרי פרחים, ויחידה אחת ללא שימוש מוגדר: "המטרה שלה עיצובית לחלוטין. היא נועדה להיות אסתטית ולתת שקט. פשוט להיות קובייה של חומר". אין הכרח להשתמש בכולן: כל משפחה יכולה להרכיב מצבה לפי תפיסת עולמה. מי שאינו מעוניין בפרחים או בנר נשמה, למשל, יכול לבחור ביחידה אחת של טקסט ושבע יחידות של חומר. מי שזקוק לשני שרפרפים יכול לבחור בשניים, במקום קוביות אחרות.
לבטון ולשיש הוסיף בילסקי צבע במינונים מאוד עדינים. הגוונים – צבעי אדמה, צהוב, כחול – שאובים מהנוף הים תיכוני. לטקסט על המצבה הוא מציע חמש אפשרויות טיפוגרפיות, המתבססות על גופנים עכשוויים.
אחד החידושים המבורכים בתכנון המצבה של בילסקי הוא הוספת מושב נסתר, הנשלף בעת הצורך. "חשבתי על סבתא שלי, שהתקשתה מאוד לעמוד באזכרות לסבא, ונאלצנו להביא איתנו כיסא מתקפל". לפי המסורת, הוא מסביר, המצבה מיועדת למת, ואין ליהנות ממה שנועד למתים. אבל כאשר אלמנט במצבה מיועד מראש למבקרי המתים – הוא מותר על פי ההלכה. וכך, בהתחשב בנתוני השטח הצפופים, תכנן בילסקי שרפרף הנחבא באחת מקוביות המצבה, ובעת הצורך הוא נפתח ומספק את התמיכה הנחוצה.
היחידות השונות של "נפש" קבועות, ומקיימות את עיקרון האחידות הנדרש. עם זאת, סידור הקוביות בכל מצבה ניתן להתאמה אישית ומאפשר שונות מסוימת – בסידור החלקים, בבחירת החומר והפונט. הרעיון מאפשר יצירה של מרחב אסתטי שלם, שמאפשר בחירה אישית במידה.
יתרון נוסף של הרעיון בולט לנוכח מצוקת השטח בבתי הקברות בארץ: מצבה אחת יכולה להנציח מספר יקירים (עד שמונה) שנטמנים באותו הקבר. "העיקרון שהנחה אותי בתכנון היה לנהוג בכבוד ובהגינות כלפי המת", מסכם בילסקי. לא חיפשתי עיצוב מנייריסטי, שיסגוד לצורת המצבה כשלעצמה, אלא כזה שיביע כבוד למעמד".
-----------------------------------------------------------------
אריחי החרס שעיצב ערן זרחי מציעים אופציה זולה ופשוטה לקיר ירוק.
לחצו על התמונה לפרויקטים נבחרים מהמכון הטכנולוגי חולון:
