"די כבר עם המסכים!" כמה פעמים אמרת את המשפט הזה בחופש?
נמאס לכם לריב איתו על זמן המסך? אמא מאמנת מראיינת את דר' עלינא ברנשטיין ויחד הן מציעות חשיבה קצת אחרת על הנושא. יכול להיות שמסכים זה בעצם לא רק רע?
על זומבים ובטטות כורסא
אצל האימהות שאני פוגשת, כמעט תמיד יש תבנית מחשבה הגורסת שמסך הוא ״הרע המוחלט״ וקריאת ספר, ובכן, היא ״פסגת הטוב והאינטלקט״. שוחחתי על הנושא עם דר' עלינא ברנשטיין, חוקרת ומרצה לתקשורת, שמנפצת כאן בראיון את שני קצוות הסקאלה הזו.
דר' ברנשטיין, את בעצמך אמא לשני מתבגרים - למה אנחנו ההורים כל כך מפחדים ממסכים?
"חלק זה עניין בין-דורי. בדורות הקודמים ועד דור ההורים הנוכחיים, לקרוא ספרים היה הדבר הכי 'נחשב'. לא במקרה אדם קורא נחשב משכיל, בעוד אדם צופה בטלוויזיה נחשב 'בטטת כורסא' ועל אחת כמה וכמה כל המסכים שהתווספו נראים לנו ההורים ככאלה שיוצרים ילדים ובני נוער שהם 'זומבים'. חלק מזה נובע מהעובדה שאנחנו ההורים לא תמיד בכלל מבינים / יודעים / מתעניינים במה בדיוק הילדים שלנו עושים שם בסמארטפון / טאבלט / מחשב".
מה הבעיה שלנו עם המסכים? תלוי באיזה מרחב
דר' ברנשטיין ואני ערכנו סקר בקרב אימהות ב"קבוצה הסודית של אמא מאמנת" ומצאנו שמה שמטריד הורים מתחלק לכמה מרחבים:
המרחב הקוגנטיבי: אנחנו לא באמת יודעים מהי ההשפעה על המוח. יש בלבול לגבי הפרעות קשב וריכוז שנגרמו משימוש מרובה במסכים, יש לנו תחושה שהשכל ״מתנוון״ ושהיצירתיות של הילד מוגבלת.
המרחב החברתי: אנחנו חוששים מהימנעות חברתית, מתקשורת חברתית מצומצמת. הרי גם כשהם נפגשים עם חברים זה סביב מסכים לעיתים קרובות ואנחנו מוטרדים מאופי היחסים עם החברה שסביב, כמו היעדר אמפתיה, אפאטיות ועוד.
ועוד מטרידים אותנו התכנים. אנחנו חוששים ובצדק מחשיפה לתכנים שאינם מתאימים לגיל, מחשיפה לאלימות, למין ובעיקר לפורנוגרפיה, ולעובדה שצפיה בתכנים מסויימים יוצרת מצב בו הילדים לא מבחינים בין דמיון למציאות. תפיסת המציאות נעשית מעוותת.
חשוב שאנחנו ההורים נבין מה מטריד אותנו, כדי שנוכל להתאים את קודי ההתנהגות בבית שלנו למרחב שאנחנו מזהים כבעייתי.
כמה זמן מומלץ לצפות ביום?
"אין תשובה פשוטה לשאלה כמה זה 'זמן מסך' מומלץ ביום", מסבירה דר' ברנשטיין. "קודם כל, כדאי שנבחין בין גילאים שונים. ההמלצה של איגוד רופאי הילדים האמריקאי היא לא לחשוף ילדים למסכים בכלל עד גיל שנתיים ויש מדינות כמו צרפת שבהן ההמלצה היא לא לחשוף עד גיל 3. אני ממליצה להורים שלא לתת לילדים מסכים בכלל עד שהדרישה באה מהם ואי אפשר להדוף אותה יותר. בילד ראשון זה יכול ממש להתאחר. אל תתנו למטפלת למשל 'לדחוף' לו סמארטפון כשנוח לה וכמובן שכהורים, אל תזמו אתם לתת לילד מסכים בכלל.
"כמובן שאם יש כבר ילדים בבית והם חשופים למסכים ומביאים אותם לבית, ממש חשוב למזער עד כמה שאפשר את זמן המסך של הצעירים. אפשר למצוא הרבה סרטונים ביוטיוב לגבי ההשלכות של גירוי-יתר למוח שעוד לא הבשיל".
כדי להבין את ההשפעה האמיתית של צפיה בגיל צעיר, מוזמנים לצפות בהרצאת ה-TED המפורסמת בנושא, של דר' דמיטרי קריסטקיס, רופא ילדים:
זמן מסך - מושג שעבר זמנו
"בגילאים הגדולים זה כבר יותר מורכב", ממשיכה דר' ברנשטיין. "ההמלצה היא להגביל לשעה של תוכניות ברמה גבוהה לילדים בגילאי 2-5 ובגילאים גבוהים יותר לא יותר משעתיים ביום".
אבל לפני שאתם מאמצים את ההמלצה באופן אוטומטי, סיימו לקרוא את הטור כולו. להמלצה הזו יש חלופות אחרות. אם אתם בית שבו חשוב לכם ההורים להגביל זמן מסך, אז חשוב מאוד ליצור תוכנית משפחתית עם כללים ברורים לגבי שימוש במסכים וליישם אותה באופן עקבי. ההגבלות יכולות להיות שבועיות (לדוגמא, יום לא מסכים בימי ראשון וחמישי). הן יכולות להגביל מועדים ביום (לדוגמא, בבוקר – אין מסכים בכלל). הן יכולות להגביל את סוג המסכים (לדוגמא, כן טלויזיה, לא יוטיוב). והן יכולות להגביל את התוכן עליו יש טאבו הורי (לדוגמא, אצלנו לא צופים בבוב ספוג...).
"באופן אישי אני לא מגבילה את הילדים שלי (תאיר ונדב, בני 14) ב'זמן מסך'", משתפת דר' ברנשטיין. "מדוע? הנה כמה נימוקים שלי, המבוססים על דעתי האישית: 'זמן מסך' הוא מושג שעבר זמנו. המדיה הדיגיטלית היא חלק אינטגרלי מחיי היום יום שלנו. יש סיכוי יותר מסביר שאת הטור הזה ממש את קוראת מתוך הנייד שלך ולכן, יותר חשוב להתייחס להקשר ולתוכן של השימוש בתקשורת, מאשר לייצר כללים שרירותיים של זמן.
"התיווך של מה שהילד רואה והשיח שיכול להתעורר מתוך צפיה משותפת בתכנים המעניינים אותו, יכול להיות חשוב הרבה יותר ממגבלת הזמן, ויכול לפתוח לנו ההורים מול ילדינו נושאים וסוגיות שעוד לא התגלגלו אל ביתנו. למשל, נוכל לנצל מצבים חברתיים העולים בסדרה אהובה על הילד לדיאלוג על דרכי ההתמודדויות שהוא מכיר או חושב שהן נכונות. נוכל לאתר התנהגויות סיכוניות שעולות בסדרה ודרכן לפתח דיאלוג ולהכיר את עולמו הפנימי של הילד שלנו, ואולי לפעמים לגלות עם מה הוא מתמודד. צפיה ביוטיובר או גיימר מוערך יכולה לפתח שיח על יזמות. אפשר לנסות יחד להבין מה עומד מאחורי ערוץ יוטיוב כזה ולהבין שהוא כרוך ביוזמה, היכרות עם עולם תוכן אהוב, עריכה, צילום, שפה מעניינת, תאורה ועוד ועוד מיומנויות שהופכות יוטיובר לכזה שמצליח לעניין את הילדים שלנו וכמובן לפתח בתוך דיון עם הילד חשיבה ביקורתית על התוכן בו הוא צופה. אם ככה, המסקנה היא ש'זמן מסך' הוא לא אבסולוטית 'טוב' או 'רע'.
"אנחנו צריכים לקחת בחשבון שבשגרה ממילא חלות על ילדים 'הגבלות טבעיות', כמו בית ספר, חוגים, שעורי בית, בן משפחה שתפס להם את המסך, ולפעמים לנו נדמה שהילד 'כל היום' במסך אם כי בפועל, הזמן נטו קצר משאנחנו חושבים. העצות להורים חייבות להפסיק להדגיש רק את הסיכונים. מעט מאוד מהעצות שהורים מקבלים מציגות ראייה חיובית של ההשתלבות של התקשורת בחיי המשפחה.
"כשהורים רואים את תפקידם כמי שצריכים למשטר ולנטר, הם לא עוזרים לילדים שלהם לגשת ליתרונות של העידן הדיגיטלי, אלא נכנסים ל'משחקי כוח' ועלולים לגרום לכך שהילדים יימנעו מלפנות להורים כשתהיינה להם בעיות בעולם הוירטואלי / דיגיטאלי, כי הם מרגישים שההורים שופטים אותם על זה שהם בכלל נמצאים בו".
אז למה בכל זאת חשוב לשים לב?
"חשוב לשים לב האם הילד שקוע 24/7 במסכים. אם אלו הם פני הדברים, הרי שברור שזה לא מצב נורמלי, אבל אם הוא מתפקד בביה"ס, במשפחה, בבית, מתקשר עם חברים, משפחה ובכלל, אז אין עניין של לספור את השעות בהן הוא נמצא במסכים ולו רק מפני שקשה היום מאוד לספור את הזמן הזה. אם הוא מכין שעורים במחשב - זה זמן נחשב? אם הוא צופה בנשיונל ג'יאוגראפיק או קורא ספר בטאבלט זה זמן מסך? הגבולות האפורים הללו מאפשרים לנו להדריך ולכוון את הילדים לצריכה נכונה ומבוקרת של מסכים ולא רק לשיח מגביל".
האם יש הבדל בין מחשב, טאבלט או טלוויזיה?
"בהחלט. כל אחד הוא מדיום קצת אחר, גם אם אנחנו נוטים לקרוא לכולם 'מסכים'. כך למשל, טלוויזיה היא הפאסיבית מכולם. פשוט יושבים מולה וצורכים את התכנים שלה (אלא אם כמו שתיארתי קודם, הצפיה מתווכת ע״י אחד ההורים). אם הילד שלך יושב מול המסך יום שלם כדי לפוצץ סוכריות – הרי שגם זה מובן מאליו שפסול, אבל אם הוא משחק משחק אסטרטגי, מול ילדים אחרים בעולם (פורט נייט למשל), משכלל ככה את היכולת שלו לנהל מו״מ, לדבר או לקרוא אנגלית – הנה, עכשיו השאלה היא – האם להגביל ואם כן, לכמה זמן? למשחק, לשלושה, לשעה? אני אמליץ לך לשבת לשחק עם הילד שלך. אולי משחק שנראה לך טיפשי יתברר לך ככזה שנדרשת לו חשיבה ברמה גבוהה מאוד".
יש משהו שבשום פנים ואופן אסור שילדים יעשו מול מסך?
"מחקרים מראים מאוד בבירור שממש לא מומלץ לאכול עם מסכים. זה מוביל להשמנה, בעיקר כי פשוט לא שמים לב כמה אוכלים ומתי כבר שבעים. בנוסף, הגירוי של המסכים למוח משפיע על השינה ולכן מומלץ מאוד לא להירדם עם מסכים ואפילו לתת למוח מנוחה כשעה לפני שהולכים לישון. ז"א להימנע מצירוף של מסכים ושינה. אם אלה שני הכללים היחידים בנוגע למסכים בבית, אנחנו ההורים מייתרים המון ויכוחים ומאבקי כוח, כי ברור מה לא ומדובר על מה שכן ואפשרי ועל זה אנחנו צריכים לעמוד".
כמה כללים חשובים בענייני מסכים
- הכי חשוב: לצרוך תכנים תואמי גיל וזה נעשה מורכב יותר ויותר ככל שהילדים גדלים ונחשפים לתכנים ש"כו-לם" רואים, גם אם הם לא מתאימים לגילם.
- אצל בני נוער חשוב שיהיה שיח ברור לגבי המשמעות של קיטלוג תכנים לפי גילאים. למדו אותם איך בודקים את זה; לאיזה גיל התוכן מתאים ואפילו למה הוחלט כך (בגלל שפה "גסה" או בגלל תכנים מיניים). יש אתרים ברשת שאפשר למצוא בהם את המידע הזה. יש המלצות ברשת לגבי תכנים מתאימים, גם לגילאים צעירים יותר. זה למשל אתר שיכול לעזור לכם ומומלץ
לעיין בו ביחד עם הילדים המתבגרים.
- בגילאים צעירים עדיף בלי זמן מסך בכלל, גם בחופש.
- לא ריאלי להשאיר בבית ילדים בגילאים בהם הם כבר יכולים להיות כמה שעות בבית, אבל עוד לא יכולים להסתובב עם חברים / ללכת לים / בריכה וכו', ולדרוש מהם לשחק משחקי קופסה ולקרוא ספרים, רק לא להיות במחשב או/ו בטלוויזיה. הדגש במצב כזה צריך להגיע דרך הסכמה ודרך הכוונה - מה לצרוך במסכים. יש הרבה תכנים מעשירים שאפשר להפנות אליהם.
- יש לנו ההורים אחריות (כמובן, לפי היכולות), בעיקר בגילאים הצעירים, לדאוג לפעילויות קייציות מהנות שמטבע הדברים תגרומנה להתרחקות מהמסך. אפילו לדאוג למפגשי חברים בבתים ולאו דווקא פעילויות יקרות בחוץ, אבל להשאיר אותם בבית ובשלט רחוק לומר להם "לעשות משהו אחר", זה לא ממש עוזר וייצור רק חיכוכים.
- בגילאים המבוגרים בהם החבר'ה מתחילים ללכת לישון מאוחר ולקום מאוחר - חשוב להיות עם אצבע על הדופק: האם הנער התנתק לגמרי מעולם המציאות או האם נפגש עם חברים, הולך גם לבילויים, עושה את שיעורי החופש, לוקח חלק מוגדל במטלות הבית כי הוא בחופש? בגילאים מסויימים האם הוא מתנדב (מ-14 ומעלה) או עובד בשכר (מ-16 ומעלה). אם התשובה היא כן, אז ממש לא צריך "לשבת לו על הווריד" לגבי כמה זמן הוא עם המסך.
- אפשר גם ללמוד הרבה מהמסך. למשל, דרך יוטיוב. אפשר לשבת עם הילדים ולכוון אותם ללמוד משהו. למשל, לנגן, ואז לתגבר את זה עם כמה שיעורי נגינה מציאותיים. זו גם הזדמנות לחזק מקצועות שבהם הם חזקים או גם כאלה שבהם הם יותר חלשים. הנה למשל אתר שלם של קורסים דיגיטליים לילדים,
שמטרתם לאמן את הילדים לרכישת אוריינות טכנולוגית ודיגיטלית במגוון תחומי דעת.
- מזכירה שוב את נושא האוכל: חד משמעית לא אוכלים עם מסכים. הרבה ילדים ובני נוער משמינים בחופש הגדול. מה שמקשר גם לזה שממש מומלץ לדאוג לפעילות גופנית במהלך החופש. תלוי בתקציב המשפחתי, אבל גם הליכות מוקדם בבוקר או אחרי שהשמש שוקעת הן דבר מצוין שאפשר לעשות בהרכב משפחתי. הן גם מהנות, גם מגבשות, גם מפעילות את הגוף וגם לא עולות אגורה.
והמסקנה מהראיון הזה? כנראה שאין מסקנה אחת חד משמעית וכל קוראת וקורא כאן תצטרך או יצטרך לחשוב על השאלות שעליהן ענינו יחד דר' ברנשטיין ואני, על איך ומה מהם נוכל לאמץ בבית הפרטי שלנו ובאופן שתואם את אורח החיים שלנו, הערכים על פיהם אנחנו חיים והאמונות שיש לכל אחת ואחד מהקוראים. כמספר קוראי הטור הזה, ככה יהיו מספר היישומים.
אם יש לכם תובנה בנושא המסכים או בכלל, אשמח אם תשתפו אותי כאן למטה בתגובות.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
אפרת לקט, אמא לשניים, מחברת הספר "אמא מאמנת", ממקימי בית הספר המונטסורי בכפר הירוק, מרצה בארץ ובעולם ומכשירה אמהות להיות המאמנות של ילדי המאה ה-21.
במסגרת בית הספר לאימון אימהות שהקמתי, אני מכשירה אימהות כמאמנות לילדי המאה ה-21. הכלים שלי משלבים תכנים משלושה עולמות תוכן: אימון, חינוך מונטסורי ופסיכולוגיה חיובית. משמשת כמאמנת ראשית בבית אמא מאמנת ומרצה בארץ ובעולם כיצד להפוך כל דילמה הורית להזדמנות לאמן את ילדי המאה הזו למיומנויות שיידרשו להם בבגרותם.
