החופשה הפכה בעיניי הילדים למטלה – מה עושים?
דניאל: "מסבירים להם שיש מקרים בהם כדאי להקשיב להורים, גם אם זה לא נראה להם. חברים אמרו שמסע כזה יהיה קשה, ולא מהנה כטיול בר מצווה". אחרים שיבחו ואמרו שמדובר ברעיון נהדר.
מה גרם לכם לשנות נתיב?
מיהו: "כחלק מההכנות לבר המצווה של נועם, סיפרה לנו מכרה על טיול דומה שעשתה עם בתה. באותו רגע הבנו שאנחנו הולכים לשלב התנדבות כחלק ממתנת בר המצווה. רצינו לעשות משהו עם משמעות, שייזכר לתמיד. ראינו בכך הזדמנות פז לאפשר לילדים לראות ולחוות צורות חיים אחרות ממה שהם מכירים".
הכירו את משפחת 'בק'
דניאל (44), מיהו (45), נועם (14), אמה (11). הוא יזם באינטרנט. היא בתהליכי הקמת סטרטאפ בתחום התיירות ביפן. גרים ברעננה. הם נפגשו על חוף בקופנהגן, תאילנד, לפני 20 שנה. היא הגיעה מיפן לחופשה ארוכה כדי לחשב מסלול מחדש. הוא היה בדרך ללימודים בסין. אחרי בילוי משותף של חודשיים, נסעו כל אחד לדרכו. הגעגועים גברו, הם נפגשו שוב והשאר היסטוריה.
המסע שלהם
מדי שבוע אנחנו מציגים כאן את סיפורה של משפחה אחרת שיצאה מהמטריקס ונסעה לטיול ארוך, לעתים בלי תאריך חזרה. הפעם מדובר במסע קצר ועדיין - בעל משמעות גדולה. באוגוסט 2017 יצאה משפחת בק למסע של שבועיים בתאילנד, שהוקדש רובו להתנדבות בבית הספר האזורי הממוקם חצי שעה מבירת תאילנד - בנגקוק.
דניאל: "ביום הראשון קיבלה אותנו המורה לאנגלית, שמעולם לא יצאה מגבולות תאילנד. החלום שלה היה לטייל באירופה. היא הציגה אותנו בפני הכיתה החדשה ואחרי 5 דקות יצאה והשאירה אותנו לבד".
מיהו: "התלמידים היו כל כך סקרנים לראות זרים, במיוחד ילדים שבאו מישראל כדי ללמד אנגלית. האתגר היה להפוך את נועם ואמה מתלמידים בישראל למורים בתאילנד. מורכב".
ההכנות למסע
אחרי שהילדים השתכנעו, התחילו ההורים לחפש באינטרנט מידע על טיולי התנדבות למשפחות: "גילינו עולם שלם שנמצא בחיתולים ועם פוטנציאל צמיחה", מספר דניאל ומוסיף: "נושא ההתנדבות פחות מפותח בקרב משפחות. אנשים חושבים שמדובר באתגר מורכב – כמו שחשבתי אני. בפועל, זה הרבה יותר פשוט".
איך מכינים את הילדים?
דניאל: "מסבירים להם מה צפוי במהלך שבוע ההתנדבות ויחד עם זאת, למפגש עם ילדים שלא מדברים בשפה שלהם, לתרבות בה הפינוק הופך למצרך יקר ולאתגרים הנובעים מעצם פעולת ההתנדבות – אי אפשר להתכונן מראש".
מיהו: "לשבוע אחד הפכנו להיות מורים לאנגלית לילדים בכיתות א'-ו', שלא מדברים מילה בעברית או באנגלית. כמה ימים לפני שנסענו התחלנו להכין מערכי שיעור, מצגות וכרטיסיות".
החשש הכי גדול שלנו
נועם: "אני ממש חששתי להציג באנגלית לפני כיתה שלמה. התאמנתי המון בבית ועדיין, זה היה מפחיד".
אמה: "הייתי בלחץ. לא ידעתי איך הילדים נראים. שאלתי את עצמי אם הם יבינו אותי ואני אותם והכי פחדתי – להציג באנגלית, במיוחד לילדים שגדולים ממני".
מיהו: "היה לי ברור שמדובר באתגר ושהם יצליחו. זו הייתה דרך בה הם גם לומדים אנגלית וגם תורמים לאחר".
הבית שלנו
המשפחה גרה בבית עץ שנמצא בסמוך לנהר גדול, צפונית לבנגקוק. "היינו המשפחה היחידה באזור מתחם המגורים. הרוב היו צעירים. בכל בוקר, צהריים וערב הוגשה ארוחה צמחונית ומים קרים. בסוף הארוחה כל אחד צריך לקחת את כלי האוכל, לשטוף, ולשים ליבוש. גם הילדים", נזכר דניאל.
האם השינוי המרענן בא לידי ביטוי גם בארץ?
מיהו: "בהחלט. כשחזרנו פתאום הילדים ערכו את השולחן, פינו את הכלים, הציעו עזרה במטלות הבית. כיום, שנה אחרי, יש מעט נסיגה, אבל אין ספק שההתנדבות מיתנה את הפינוק".
אמה: "בית הספר בתאילנד ממש שונה. האוכל מוגש להם בחדר אוכל ענק ('כמו בכלא או בצבא', מוסיף דניאל). אחרי כל ארוחה כל ילד שוטף את הכלים שלו. גם אנחנו עשינו את זה. אנחנו מקפידים לשטוף כלים ולעזור גם בבית. למדנו".
הרגעים שלנו – מורים לרגע עם אחריות גדולה
אחרי לילה בו ישנו מספר שעות בלבד – התייצבה משפחת בק מדי יום ולמשך ארבע שעות בפני התלמידים: "עמדנו ארבעתנו מול 30 ילדים שמחכים למוצא פינו ולא ידענו מה לעשות. הכנו מערכי שיעור, ועדיין – במציאות זה הרבה יותר מורכב ואינטנסיבי. פתאום ילד בוכה, ילד אחר בורח מהכיתה. גם אם אתה אורח לרגע – עדיין אתה מורה, עם אחריות מאוד גדולה", מסביר דניאל.
נועם זוכר רגע קטן אחד שהתפתח לקטטה גדולה: "העברנו שיעור באנגלית, כשלפתע פתאום אחד הילדים זרק עלי בובה. אבא לחש לי: 'תחזיר, תחזיר' ואני החזרתי וזרקתי עליו את הבובה. הוא לא נשאר חייב וברגע אחד התפתחה קטטה. בסופו של דבר ההורים הפרידו. זה לא היה נעים".
אמה מספרת שהייתה מופתעת מאורח החיים של התלמידים: "בתחילת השיעור היינו מבקשים מכל ילד להציג את עצמו ואת ביתו - איפה הוא גר ועם מי. כמעט כל הילדים בכיתה הזו גרים עם הדודים, סבא או סבתא. אבא הסביר לי שההורים עובדים מאוד רחוק, בארצות אחרות, כדי להביא כסף הביתה. הם רוצים שלילדים שלהם יהיה טוב, שילמדו באוניברסיטה. הילדים האלה רואים את ההורים שלהם פעמיים-שלוש בשנה, וזהו! ממש ריחמתי עליהם".
הרגע המרגש ביותר עבור כולם היה היום בו נפרדו מהילדים והצוות החינוכי של בית הספר. "אחד אחד הם ניגשו אלינו, הגישו לנו ברכות, ציורים, מתנות וחיבוק חזק. הבנו אז כמה נקשרנו בזמן כל כך קצר, שאנחנו משמעותיים להם והם לנו", מספרת אמה בהתרגשות.
הכי אהבנו
אמה: "כשעמדתי מול הכיתה, לא היה לי בטחון. לא תמיד הבנתי מה הם אומרים. לא זכרתי מה אני צריכה להגיד. יום אחד העברתי שיעור לכיתה ד' - ילדים בגילי שיודעים מה שאני יודעת. הרגשתי שאני עושה את זה בדיוק כמו שהמורות שלי מלמדות אותנו. זה עשה לי טוב".
זה עוזר לך גם כיום?
"כן, בהרבה תחומים בחיים. כל פעם שאנחנו מתביישים לבקש משהו או לדבר – אמא מזכירה לנו את הרגע הזה בו עמדנו מול כיתה שלמה".
נועם: "אחרי כל החששות והפחדים, הצלחתי להעביר מערך שיעור על משחק המחשב 'מיינקרפט'. זה מדהים שהם מכירים ואוהבים את המשחק, למרות שאין להם כמעט גישה לאינטרנט ולמחשבים. הרגע הזה עוזר לי גם כיום".
מיהו: "נהניתי מהרגעים בהם עשינו משהו טוב לאחרים – כמשפחה – כולנו יחד".
דניאל: "אני אהבתי את ההרגשה בסוף כל יום. אחרי שעות במהלכן אתה עומד מול כיתה ללא מזגנים, מתמודד עם אתגר כפול: ילדים שלא מדברים בשפתך וגם העברת שיעור במשך שעה שלמה, אתה מרגיש סיפוק עצום. עם כל העבודה הקשה והיום האינטנסיבי, עשית משהו טוב, התרגשת וחווית".
הכי קשה
נועם: "לעמוד מול כיתה ולנסות לקבל את תשומת לבם".
אמה: "לא היה לי מה לאכול. הם אוכלים אורז מטוגן חריף וירקות מטוגנים חריפים. התגעגעתי לשניצלים".
מיהו: "הכי קשה היה להתכונן לשיעורים בלילות שלפני בית ספר - עד השעות הקטנות של הלילה, ועוד אחרי יום כל כך אינטנסיבי. היינו ממש נרדמים על הדפים".
דניאל: "אני רגיל להתעורר בארץ בשעה 9:00 – היה לי מאוד קשה לקום כל כך מוקדם".
מה למדנו – הילדים לפני ואחרי
נועם: "כמה אנחנו שונים מהילדים בתאילנד. הם מעניקים הרבה יותר כבוד לזולת. כשמבוגר הולך לידם הם יעצרו ויבדקו האם הוא זקוק לעזרה ורק אז ימשיכו בדרכם".
אמה: "היום אני יותר מבינה את המורים ומה המשמעות של עמידה מול כיתה. התאילנדים הרבה יותר מנומסים מאתנו, ועדיין – כל הפרעה, כל רעש, מוציא מריכוז. אני לא רוצה לחשוב מה עובר על מורה בארץ".
דניאל: "למדתי כיצד רגעים בהם עומד בפנינו אתגר – עוזרים לנו להתכנס כמשפחה ולעבור אותו יחד. זה משמש אותנו כצידה לדרך עד היום. הילדים הרבה יותר שותפים לכל דבר שאנחנו עוברים".
מיהו: "הבנתי שאם הילדים שלי רוצים – הם עושים. בארץ אני שומעת לא פעם תלונות. בתאילנד הם ראו כיצד הילדים התאילנדים מתנהגים ועשו מה שכולם עושים. הם הבינו שם שלפעמים זה מה יש – ולמדו לקבל ולהתנהג בהתאם".
רגע שבאה איתו תובנה
אמה מסבירה שתאילנד זה לא מה שרואים בתמונות בפייסבוק או באינסטגרם: "אני מכירה תאילנד אחרת. בתמונות הכל נראה נוצץ ויפה וזה לא תמיד כך. למדתי וביליתי עם ילדים שממש חיים שם. לנו יש טלפונים ניידים, ובגדים יפים ועדיין אנחנו רוצים עוד ועוד. להם אין כלום ובכל זאת, הם כל כך מאושרים. אני מרגישה שעשיתי משהו הרבה יותר משמעותי לעומת ילדים שחזרו מחופשה 'רגילה'. עשיתי משהו טוב".
מיהו: "אחת המטרות של טיול ההתנדבות הייתה להראות לילדים שלי צורת חיים אחרת. החוויה השפיעה על הצורה בה הם רואים את העולם ומתנהגים: צורת הדיבור לאחר, יכולת נתינה, התנהלות בבית - מבחינתי זו למידה וזו הצלחה".
דניאל: "כשמדברים על טיול בר מצווה, כולם רוצים לעשות משהו גדול – שייזכר לעד. טיולים ארוכים, פעילות אקסטרים, טיסה מסביב לעולם. אנחנו אפשרנו לילדים ולנו חוויית חיים וזיכרון בלתי נשכח. ציידנו אותם בסיפור מעניין ומיוחד עליו יוכלו להרחיב בכל מסגרת בה יהיו".
בעוד שנה אמה חוגגת בת מצווה – האם תצאו שוב לטיול התנדבות?
אמה מחייכת: "לא יודעת. אני חושבת שאעשה זאת לבד אחרי הצבא. אולי להיות מורה לספורט כמו המתנדבת ההולנדית שהכרנו בטיול".
דניאל: "הייתי רוצה להתנדב באפריקה. אנחנו שמחים ששילבנו את ההתנדבות בטיול – כחלק ממתנת בר המצווה. המטרה הייתה לאמן את "שרירי" הנתינה. זו המתנה העיקרית שלנו כהורים. ההתנדבות המשפחתית אפשרה לנו להתגבש למטרה משותפת למען אנשים אחרים. הדובדבן היה כמות החום והאהבה של הילדים בבית ספר. באנו להתנדב למען אחרים, נהנינו, ולמדנו שבסופו של דבר – עשינו את זה גם למען עצמנו, לטווח הקצר והארוך".
מיהו: "אני ממליצה מאוד למשפחות – בנוסף לטיול, תיהנו מחוויה חדשה, הרבה מעבר לבטן גב. כשתחזרו לארץ תקבלו גם ילדים משודרגים – שעושים קצת יותר גם למען האחר".
