במקום לשמוע מחיאות כפיים הם שומעים את הצלצול, במקום מיקרופון הם מחזיקים טוש מחיק, ובמקום להסתובב בהשקות הם מסתובבים ליד הברזייה. מפורסמים שהפכו למורים טוענים שבעצם ההבדל בין מורה לשחקן לא כזה גדול: מי שיודע לעמוד על במה, יצליח גם לרתק את כל הכיתה.
שיר גוטליב
פעם: שיחקה בתוכניות "צעירי תל־אביב" ו"לא כולל שירות"
היום: מחנכת כיתות א'־ב' בבית הספר גבריאלי בתל־אביב
בת 44, מתמחה בהכנה לכיתה א' ובהוראת קריאה וכתיבה, גרה בתל־אביב, גרושה+ 3
למה ירדת מהבמה?
"זה היה תהליך הדרגתי שלקח המון שנים בצורה טבעית: לא היה בי רצון עז להיות שם, ולא ממש רצו אותי. אחר כך עבדתי שנים כברמנית. בגיל 25 טסתי להודו לכמה חודשים והיה לי זמן לחשוב. כל דבר בהודו קיבל כוח ומשמעות, כל מפגש עם ילד שבו נתתי משהו מעצמי עשה לי את זה. כשחזרתי, נרשמתי לתואר בחינוך יצירתי לגיל הרך בסמינר הקיבוצים.
"לפני עשר שנים התחלתי ללמד בבית הספר גבריאלי בתל־אביב. בהתחלה לימדתי שפה, היסטוריה, גיאוגרפיה ותנ"ך בכיתות ה'־ו'. מהר מאוד עברתי לקטנים. אני אוהבת את המתיקות ואת הטוהר שלהם".
איזו מין מורה את?
"אמהית. חשוב לי להכיר כל ילד לעומק, לא לקלקל את הילדים שמגיעים לכיתה א', לשמור על הרצון שלהם ללמוד ולתת לכל ילד את ההרגשה שהוא מוגן ובטוח בבית הספר".
מה הדבר שהכי אהבת בחייך הקודמים?
"את ההנחות בחנויות ואת המתנות בהשקות. התחלתי להופיע בגיל 16־17. כשהייתי ב'צעירי תל־אביב', היו צריכים לחלץ אותנו מקהל המעריצים עם ג'יפים של מג"ב. תיבת הדואר שלי התמלאה מכתבי מעריצים, היו פוסטרים ואפילו כתבת שער ב'לאשה'".
יש סיכוי שתחזרי להופיע?
"האהבה למשחק ולמוזיקה לא עוברת. אם מישהו יבוא אליי בהצעה מפתה להשתתף במשהו, יש סיכוי גדול שאסכים, אבל זה לא ממש קורה ואני לא מתאמצת בכיוון הזה".
איזה מקצוע יותר ממלא אותך?
"הוראה. זה מקצוע שנותן לי סיפוק ותחושה שאני תורמת ומשפיעה, ואני לא נמצאת בו כברירת מחדל. אני אוהבת את העבודה שלי. כשאני עומדת מול הכיתה, חוזרת אליי האהבה שיש לי לבמה, וברגע אחד אני יכולה להיסחף ולעבור למופע יחיד. אני אוהבת להקריא להם סיפורים, משלבת בזה את יכולות הדיבוב שלי והופכת כל סיפור להצגה שלמה. אבל כמחנכת, עוד לפני הקריאה והכתיבה, העיקר הוא להיות בן אדם, לקבל את השונה ולקבל את עצמך. וזה לא דבר פשוט".
איך את מגיבה כשמזהים אותך?
"לרוב הורים מזהים אותי לפני הילדים, נותנים להם קצת זמן לגדול בכיתה ואז מספרים להם וזה משעשע את כולם. אני שמחה שיש להם הזדמנות לראות גם אותי בתור ילדה. באמת עברו מאז המון שנים".
לילך גליקסמן
פעם: ילדת פלא, שהתפרסמה לראשונה בפסטיבל שירי הילדים של 1977. בהמשך שרה את "פסטי פסטי פסטיבל", "זהירות בדרכים" ועוד
היום: מורה לאנגלית לכיתות ה'-ח', מחנכת כיתה ו' ורכזת חברתית בבית הספר עליות רמת־גן
בת 46, גרושה+ 2, מתגוררת ברמת־גן
איזו מין מורה את?
"בשנה הבאה אני מתחילה את השנה ה־24 במערכת החינוך. לאורך השנים נוצרה לי תדמית של מורה קשוחה ומפחידה, אבל אחרי שהתלמידים מכירים אותי הם מבינים שלצד הקשיחות והדרישות יש לי גם חוש הומור וציניות, ושאני משקיעה המון רגש בעבודה. כמו שאני צוחקת איתם, אין לי שום בעיה לבכות מולם".
איך העבר שלך תרם להווה?
"הכיתה היא סוג של במה. כמו שאני יודעת להופיע, אני יודעת להעביר שיעור כמו שצריך. דבר נוסף שהבאתי מהעבר הוא רגישות למה שקורה בחברת הילדים האכזרית. כילדה מפורסמת, הרגשתי על בשרי מה זה להיות ילד מוחרם או דחוי, ובזה אני נלחמת. אני יכולה לוותר על שיעורי אנגלית שלמים כדי שנדבר על זה, כי להיות בני אדם זה יותר חשוב מפרזנט סימפל".
מה הדבר שאת הכי מתגעגעת אליו?
"לרגע הזה בהיכל התרבות שבו אני מסיימת לשיר בליווי תזמורת, משתחווה, יורדת מהבמה, ילדה בת חמש וחצי, והקהל קורא לי לחזור במחיאות כפיים. לא היה לי קול עם ויברציות מטורפות, אבל הייתי מתוקה ושרתי בלי לזייף. הלוואי שיכולנו היום להתאהב במה שאז התאהבו בו, בפשטות הזאת".
מתי ירדת מהבמה?
"סופית בגיל 14, כשהבנתי שאני צריכה חברים. ואז, לפני 17 שנה, עשיתי טעות גדולה כשהסכמתי להשתתף בפרק של 'שמש', שקיבינימט משדרים ללא הפסקה! בפרק טנצר התאהב בי, משהו הזוי, והילדים כל הזמן רואים את זה".
מה קורה בכיתה כשמאחד הסלולריים נשמע "פסטי פסטי פסטיבל"?
"התלמידים יודעים שזה מרגיז אותי ושאני לא מאפשרת את זה. הם רואים דברים ביוטיוב, שעלו לשם לא ביוזמתי, וזה צץ. כשהם רוצים לעשות לי מסיבת יום הולדת, הם לוקחים את התמונות ומשמיעים את 'פסטי', וזה יוצר התנגשות ומטשטש את איך שהם רואים אותי - לילך המורה או לילך הילדה ששרה?".
מתי בחרת בקריירת ההוראה?
"בצבא, אחרי שגיליתי שעולם הזוהר רחוק מלהיות זוהר ושזה לא מקצוע לחיים. לא סבלתי מלהיות על הבמות, זאת הייתה האהבה שלי, אבל ברגע שירדתי מהבמה, הילדים מסביבי ירדו עליי והרסו לי את החוויה. חייתי את זה גם דרך אבא שלי, פסנתרן וזמר שעבד שנים בחוץ לארץ והיה לו אולפן. הבנתי שאם אני רוצה להקים משפחה, אני צריכה משהו בטוח".
מה את אוהבת בהוראה?
"את הילדים. לא את כולם - בעיקר את המאתגרים שצריכים מישהו שיקשיב להם. איתם נוצרים הקשרים הכי איכותיים. אין מה לאהוב בהוראה עצמה. לקום כל בוקר, עם התכנים והישיבות וההשתלמויות – זה גומר את הבן אדם! הרבה לא נשאר ממך. ואז יש מישהו שאת מצליחה להגיע אליו, ופתאום בסיום הלימודים מגיע לטקס יום הזיכרון ומחבק אותך כי היית שם בשבילו - באותו רגע את אומרת, אני את שלי עשיתי".
איך הכישרון שלך עוזר לך בעבודה?
"למרות המטר וחצי גובה, יש לי המון ביטחון עצמי. המורות האחרות שואלות איך זה שהכיתה כל כך שקטה בשיעורים שלי. זה לא שאני מאיימת, זה משהו בכריזמה, כמו שכבשתי בזמנו קהל, כך אני גם מצליחה לכבוש את התלמידים".
מה את אומרת לילדים שחולמים על הבמה?
"היו לי תלמידים ששיחקו בטלוויזיה או בתיאטרון, ודיברנו על כמה חשוב לשמור על מי שאתה. אני יודעת איזה מחיר הם ישלמו. היום, בגיל 46, אני משלמת מחיר כבד. אני עדיין בטיפול, עם צלקות מהתקופה ההיא, שמתבטאות בחרדות במקומות הומים ובחוסר אמון באנשים, ואז זו עוד הייתה תקופה תמימה. הילדים האלה יסבלו מהטוקבקים ומאיך שטוחנים אותם בהופעות, עוד 15 שנה הכל יצוף וחבל. כל הג'סטין, בריטני, מקולי קאלקין, דרו ברימור, שהתחילו בגיל צעיר, מסיימים בהתמוטטות ובמרכזי שיקום וגומרים רע. אני אומרת לילדים שלא יקרה שום דבר אם הם יסיימו ללמוד קודם. אין סיבה לרוץ אחרי המיליונים".
יש סיכוי שתחזרי לבמה?
"לא יודעת אם הייתי חוזרת לטירוף הזה, אבל אני יודעת שאני רוצה לעשות מוזיקה. הלחנתי וכתבתי מגיל 16, והדברים דחוקים במגירה. אני לא מתרפקת על העבר. להגיד לך שאני לא מתוסכלת? כן, אבל מפה ועד להתחיל להגיד שהייתי ילדת פלא – גם כן שם מטומטם – וללכת להופיע בלילות? עם כל הכבוד, לא מחכים לי בשום מקום. אם זה לא קרה עד עכשיו, כנראה שזה לא צריך לקרות ואני אמשיך להיות מורה עד שאצא לפנסיה".
יובל מנדלסון
פעם: סולן להקת הרוק "שייגעצ", שפעלה בין 1999 ל־2011
היום: מורה לאזרחות וקולנוע בתיכון בליך ברמת־גן
בן 35, מתגורר בתל־אביב, שחקן ומוזיקאי, נשוי+ 1
למה בחרת בהוראה?
"עשיתי תואר במדעי הרוח שאין באמת מה לעשות איתו, אלא אם כן תמשיך לעוד תארים ותהיה פרופסור, וזה פחות בשבילי. כשהציעו לי לעשות תעודת הוראה בתוך שני סמסטרים, אשתי הייתה בהיריון מתקדם. זה היה שלב בחיים שבו הייתי צריך משהו טיפה יותר יציב, אז הלכתי על זה. אני כבר ארבע שנים במקצוע".
היו מי שהרימו גבה כששמעו שכוכב הרוקנרול הפך למורה?
"יש כאלה שעדיין מתפלאים. זה לא שילוב טריוויאלי, הוראה זה לא רוקנרול, אבל אני דווקא מוצא הרבה קווי דמיון בין העולמות. כשאני עולה לבמה וכשאני נכנס לכיתה, אני בסך הכל מביא את עצמי, את הרעיונות שלי והחשקים שלי. המורה לאזרחות יכול להיות גם מנהיג של להקת רוק ולהופיע בברים אפלוליים. לפעמים התלמידים באים להופעות בקבוצות קטנות, ותמיד זה נראה לי מגניב".
ההוראה השפיעה על המוזיקה שלך?
"בשעה אחת־שתיים אני גומר את ענייני בית הספר והולך הביתה. פעם זו הייתה השעה שבה הייתי מתעורר. זה הכניס לחיים שלי קצב אחר, יותר נמרץ ופעיל, וזה הופך אותי ליותר פרודוקטיבי גם ביצירה שלי. הוצאתי אלבום ותכף אני מוציא עוד אחד. אני מופיע עם הלהקה שלי ('המסע לפולין') וגם לבד, הצטלמתי לסדרה חדשה של הוט, 'אוטונומיות', בתפקיד חרדי, וגם הייתה לי פינה בתוכנית של גורי אלפי".
איזה מין מורה אתה?
"מורה אהוב, קשוח לפרקים, שמעניין להקשיב לו".
איך אתה מגיב ברגע שהתלמידים עושים את הקישור בינך ובין השירים שלך, כמו "העולם הזה מסריח מניו־יורק ועד רפיח?"
"כיף של שיר, יופי, שישירו אותו. תפדלו, תיהנו. בדרך כלל אחרי שיעור־שניים זה עולה על הפרק, הרבה פעמים נותנים לי על זה נקודות. מגניב! הוא מהטובים! אבל אחרי כמה שיעורים הם מתעצבנים על המבחן ועל שיעורי הבית ואנחנו חוזרים לחיים עצמם.
"לפעמים אני נכנס לכיתה והתלמידים מקבלים את פניי עם שירים שלי שהם מצאו ביוטיוב. בכל כיתה המחשב מחובר למקרן והם עושים מזה חגיגה שלמה. אלה רגעים מביכים, מחמיאים, מצחיקים ומשונים, אבל אני לא עושה הפרדות ולא מציב גבולות, כי אני מקשה אחת".
דנה אברהם־סמו
על הבמה: שחקנית (ויקי מ"פולישוק", אורית מ"האחיות המוצלחות שלי"), מדבבת ("לילו וסטיץ'", "סדריק")
ובמקביל: מורה לאנגלית בקמפוס אנקורי פתח־תקווה
בת 40, נשואה (לשחקן יובל סמו!) + 3, גרה בגבעתיים
איזו מין מורה את?
"יש את הסטריאוטיפ הזה של מורה בסרטים: תמיד השחקנית תרכיב משקפיים ותדבר בקול צווחני. זה כל כך שונה היום. קודם הייתי שחקנית שמשחקת מורה לא סטריאוטיפית ב'האחיות המוצלחות שלי', ורק אחר כך הפכתי למורה לא סטריאוטיפית באנקורי, בית ספר שבו יש לי חופש ללמד אנגלית אחרת מהדרך השמרנית שבה הדור שלי למד. אני מלמדת דרך מחזות, מוזיקה ואמנות ובימים אלה אני מתכננת להם טיול ספרותי ללונדון".
מתי החלטת להיות מורה?
"בגיל 36 נרשמתי ללימודי תואר באנגלית וחינוך בסמינר הקיבוצים כי רציתי אתגר אינטלקטואלי. לא תכננתי להיות מורה, אבל תעודת ההוראה והסטאז' היו חלק מהלימודים. הגעתי לאנקורי והתאהבתי. אני רגילה לעבוד עם שחקנים המון שנים, הם אנשים נפלאים, אבל… קצת מרוכזים בעצמם. פה פגשתי אנשים שלא קשורים לעולם הבמה ויש להם המון מה לתת. פגשתי מורים מעוררי השראה שיכלו להיות כותבי טלוויזיה מוכשרים, קומיקאים משכמם ומעלה ומופרעים הרבה יותר מכל שחקן שהכרתי. זה הכניס אותי לפרופורציות".
מה את אוהבת בהוראה?
"אני מאוד אוהבת ללמוד וללמד. המעמד של המורה לא מי יודע מה היום, אבל אני מרגישה משמעותית במקצוע הזה. בכל יום אני משפיעה על החיים של בני נוער. הוראה היא אחד המקצועות הכי־הכי חשובים, שנדרשים בו הכי הרבה כישורים".
נשאר לך זמן למשחק?
"כן, אני עובדת רק יומיים בשבוע בבית הספר, במתכונת שמאפשרת לי להתפנות לפרויקטים מעניינים. בהוראה יש לי אפשרויות יצירה גדולות יותר מאשר במשחק. במקום לגלם תפקיד שמישהו אחר כתב, כאן אני מפיקה את ההצגה שלי: מביימת, כותבת ומשחקת".
איך התלמידים מגיבים למקצוע השני שלך?
"בהתחלה זה תמיד בראש שלהם, שהם ראו אותי כאן וכאן, ודיבבתי דמות בסדרה שהם גדלו עליה. אבל כשאני מלמדת אותם, הם מסוגלים לעשות את הניתוק הזה".
מה צריך לעשות כדי לגרום לתלמידים להיות בשקט?
"אני עדיין לומדת את זה וזה לא פשוט בכלל! אני מנסה או לעורר רחמים, או לשתוק. אבל הכי טוב זה שאוהבים אותי, כי ברגע שאוהבים אותך נותנים לך כבוד".
איתי שגב
בעבר: שחקן ב"קומדי סטור" ומנחה בערוץ הילדים, זוכה העונה השישית של "הישרדות VIP"
היום: מורה לספרות ויוצר טלוויזיה
בן 46 מרחובות, גרוש + 1
מתי החלטת להיות מורה?
"הכל התחיל מהופעות שלי מול נוער בסיכון, שבהן דיברתי על ספרות ועל משוררים והצלחתי לעניין אותם. זה נשמע מגלומני, אבל החלטתי להיות הדפני ליף של התרבות והספרות ולקרוא לצדק תרבותי־חינוכי. זאת המחאה החברתית שלי, הרצון להוכיח שאפשר להנגיש ספרות ואפשר ללמד אחרת ולהצליח. זה עשר שנים שאני מלמד בעקביות, אבל לא באופן קבוע, לפעמים בהתנדבות. היו שנים שבהן לימדתי ספרות בתיכון אורט לוד, והייתי בא עם החולצה של התלבושת האחידה וכולם התלהבו, 'איזה מלך'. אבל הפסדתי הרבה עבודה בטלוויזיה כשהייתי כבול למסגרת, שהגבילה אותי בעוד דרכים. היום אני מלמד בעיקר באופן פרטי, מעביר הרצאות וכמעט לא מתפרנס מזה. לפחות אני נהנה לא פחות מהתלמידים".
איזה מין מורה אתה?
"מעודד סקרנות. מצאתי את הדרכים לעניין את התלמידים שלי. כשלמדנו את 'האומנם?' של לאה גולדברג, השמעתי להם את הגרסה המעולה של שלומי סרנגה, וגרמתי להם לאהוב את השיר. מצאתי את עצמי מלמד אותם את מאיר אריאל שמתכתב עם השיר הזה (בשיר "שדות גולדברג") ואת מגילת רות, הנחלתי להם סקרנות ופתאום לא צריך לשאול אם מישהו יודע מה זה אספסת".
למה לא הוצאת תעודת הוראה?
"אני לא חושב שאני צריך ללמוד הוראה באופן מסודר, כי אני כבר יודע את החומר. אני מפחד שהלימודים לא יחדשו לי הרבה ושאני רק אריב עם כולם".
מה התלמידים שלך אומרים כשהם מוצאים סרטונים שלך מימי ערוץ הילדים?
"בשיעור הראשון אני נכנס כאיתי שגב, אבל אני מסיים אותו כמורה איתי. לפעמים אני צוחק איתם שאם השיעור יעבור חלק, בעשר הדקות האחרונות נוכל לרכל על טל מוסרי. כשאני קולט שכולם עסוקים בדמויות שלי וצופים בקטעים ישנים בניידים שלהם אני מזהיר אותם שאני אבחן אותם על זה!"
איך ההוראה משתלבת היום בחייך?
"גיליתי שאני לא יכול להתפרנס מזה ושהמסגרת קשוחה, לכן אני מלמד רק במקומות שמאפשרים לי להיות גמיש, ועוסק בעיקר בהכנת נערים לבגרות בספרות".
מה אתה אוהב בתחום הטלוויזיה?
"אם זה היה תלוי בי, הייתי רק מופיע, יוצר וכותב. אני אוהב את מאחורי הקלעים, את היצירה ואת פיתוח התוכן, אבל פחות אוהב את הדאווין של ללכת להשקות ולפרמיירות".
ומה אתה אוהב בהוראה?
"לי הייתה מורה לחיים, חנה מצא, ולבת שלי הייתה מורה לחיים, שרון גבאי. כשלימדתי נוער בסיכון נהגתי לצאת מהכיתה בזמן המבחן. ריגש אותי לגלות שתלמיד קיבל 40 כי הוא לא ידע את החומר ובחר לא להעתיק. היו לנו יחסי אמון וכבוד. אחר כך ישבתי איתו עד שהוא הבין הכל. עבור תלמידים כאלה אני מקווה שהפכתי למורה לחיים. מאתגר אותי לפגוש תלמידים שנמנעו מספרים ולמצוא דרך לגרום להם לקרוא".
