מסע משפחתי

אין מחיר לחופש. יצאנו למסע משפחתי: מאתיופיה ועד אלסקה

איך מממנים מסע של שנה עם 4 ילדים, בפעם השניה? "לא משנה איפה נטייל, בכל מקום יהיה יותר זול מישראל", מסביר אלי פרל (50), ומוסיף: "זה חופש אמיתי. אין לי אחריות"

גלי לויטה ליבוביץ

|

16.08.18 | 07:23

עוז והילה פרל פותחים ולוג לתיעוד הטיול המשפחתי שלהם
רגע של אושר, כל המשפחה ביחד, כשרם החייל הצטרף לביקור (צילום: perel sibling)
רגע של אושר, כל המשפחה ביחד, כשרם החייל הצטרף לביקור (צילום: perel sibling)
דגנית: "השבטים באתיופיה חיים את הרגע. כל שבט והייחודיות שלו. אין להם מטרה או מהות, מלבד נאמנות למלך, שמחליט מי מתחתן עם מי ומתי, פותר בעיות ומגשר" (צילום: perel sibling)
דגנית: "השבטים באתיופיה חיים את הרגע. כל שבט והייחודיות שלו. אין להם מטרה או מהות, מלבד נאמנות למלך, שמחליט מי מתחתן עם מי ומתי, פותר בעיות ומגשר" (צילום: perel sibling)
מפגש של מתבגרות. המקומית מתרגשת לפגוש תיירת והתיירת - מתרגשת לא פחות (צילום: perel sibling)
מפגש של מתבגרות. המקומית מתרגשת לפגוש תיירת והתיירת - מתרגשת לא פחות (צילום: perel sibling)
עוז בקפיצה חופשית, טריוונדרומאליי, הודו (צילום: perel sibling)
עוז בקפיצה חופשית, טריוונדרומאליי, הודו (צילום: perel sibling)
זמן משפחתי הפוך (צילום: perel sibling)
זמן משפחתי הפוך (צילום: perel sibling)
רון פוגש חברים חדשים, שבט הומו, אתיופיה (צילום: perel sibling)
רון פוגש חברים חדשים, שבט הומו, אתיופיה (צילום: perel sibling)
"העובדה שאנחנו משאירים ילד בארץ - בצבא, היה הדבר היחיד שכמעט מנע מאתנו לצאת לטיול. לכן היה חשוב לנו להתייעץ איתו כשרק חשבנו לנסוע", מתארת דגנית פרל את רגעי ההתלבטות האם לצאת למסע ארוך עם בני משפחתה.

 

רם החייל מגיב, מחויך: "אמא, אתם לא התייעצתם איתי, אלא הודעתם לי. אחרי שכינסתם את כל הילדים – חוץ ממני – בסלון, והחלטתם כולכם שיוצאים לדרך. הזמנתם כרטיסים, בחרתם מסלול ורק אז סיפרתם לי".

 

דגנית: "הגענו לרגע הזה בו הבנו שיש לנו חלון הזדמנויות קצר מאוד שעומד להסגר. אמרתי לאבא שבא לי שינוי והוא זרם. תוך כה ימים היו לנו ביד כרטיסי טיסה לאתיופיה".

 

הילה: "זרמנו עם אבא ואמא. למה לא?"

 

עוז: "אני ממש התנגדתי. ידעתם שאני לא מאה אחוז אתכם. לא רציתי לפספס את כיתה י', להיפרד מהחברים, ואני גם אוהב להיות בארץ. את השגרה".

 

דגנית, אלי – מה עושים כשילד אחד בצבא ואחת מתנגד?

אלי: "זורמים. רם היה עטוף בסבא וסבתא מכל הצדדים ובחברים – מבחינת חברה, מגורים, אוכל ועוד. לגבי עוז – אמרנו לו שעד גיל 18 הוא אצלנו, ומה שאנחנו עושים גם הוא עושה".

 

דגנית: "ידעתי שיהיו לי כאמא רגעים מאוד קשים מעצם העובדה שהאחד הילדים לא נמצא אתנו ולא שותף לחוויות שאנחנו עוברים. בסוף הוא בא לבקר. פעמיים".

 

תדרוך יומי אחרי ארוחת ערב (צילום: perel sibling)
    תדרוך יומי אחרי ארוחת ערב(צילום: perel sibling)

     

    הכירו את משפחת פרל

    אלי (50), דגנית (50), רם (19), עוז (15), הילה (14) ורון (10). אלי מנהל מכירות בתחום ההייטק. דגנית מורה העוסקת גם בנומרולוגיה. מתגוררים בראש העין, בשכונת 'נווה אפק'.

     

    המסע שלנו

    דגנית: "יצאנו מהארץ בספטמבר 2017. התחנה הראשונה - אתיופיה ומשם לנפאל, הודו, סינגפור, פיליפינים, אינדונזיה, סין, מערב אמריקה וכעת אלסקה. אנחנו צפויים לחזור לארץ בחודש אוקטובר, אחרי שנבקר בקנדה ואולי שוב בקליפורניה".

     

    הצטרפנו לשבט, אתיופיה (צילום: perel sibling)
      הצטרפנו לשבט, אתיופיה(צילום: perel sibling)

       

      מאיפה הכסף למסע? שניכם ללא משכורות...

      אלי: "לפני עשר שנים יצאנו למסע של שנתיים בארה"ב. את יודעת כמה עלה לנו כל הטיול? מאה אלף דולר! זה גם התקציב לטיול הנוכחי. אנחנו בונים על חסכונות ועל דירה שאנחנו משכירים. לא משנה איפה נטייל, בכל מקום יהיה יותר זול מישראל. בסופר בארה"ב אתה ממלא עגלה ב-200 דולר. בארץ זה היה עולה לך 500 דולר. יוקר המחייה באלסקה גבוה, ועדיין – בישראל יותר. אנחנו גם אנשים מחושבים. אני יודע כל יום כמה אני אמור להוציא בדיוק, ללא טבלאות אקסל או רישום כלשהו. הכל בראש".

       

      דגנית: "אנחנו לא אוהבים לאכול במסעדות - הוצאה שאם מוותרים עליה, הטיול נהיה הרבה יותר זול".

       

      אלי ברגע של מנוחה בקרוואן (צילום: perel sibling)
        אלי ברגע של מנוחה בקרוואן(צילום: perel sibling)

         

        מה עם קריירה?

        דגנית: "בכל מקרה הרגשתי שמבחינה מקצועית מיציתי ואני זקוקה לשינוי".

         

        אלי: "מאוד אהבתי את העבודה כמנהל מכירות בתחום ההייטק – מקצוע שבו קל להסתדר ולמצוא עבודה. אני יודע שיהיה בסדר כשאחזור. זו גם הזדמנות עבורי להפוך לעצמאי – אחרי 20 שנה בהן עבדתי כשכיר".

         

        אתה המפרנס העיקרי, אתה לא חושש אפילו קצת?

        אלי: "לא. חוסר ודאות היא חלק בלתי נפרד מהחיים. לפני עשור יצאנו לטיול דומה. הייתי בחל"ת שנתיים וכשחזרנו, קיבלתי את תפקידי בחזרה".

         

        החשש הכי גדול

        דגנית: "לעזוב את הילד החייל שלנו לבד בצבא, בקורס מאוד קשה ומחייב. זה היה החשש היחיד. אני אתן לך דוגמא, כדי שתביני כמה שאנחנו ספונטניים. בדייט הראשון שלי ושל אלי הוא אמר לי שבעוד כמה ימים הוא נוסע להודו ושאל אותי אם בא לי להצטרף אליו. תוך שלושה שבועות היינו בהודו. טיילנו במשך שנה ושמונה חודשים. חזרתי בהריון עם רם. אמא שלי חשבה שהשתגעתי, אבל פרגנה. אני לא הייתי מאשרת להילה לנסוע עם מישהו שהכירה לפני שבועיים לתקופה כל כך ארוכה".

         

        באחד הביקורים של רם: כולם עם אבא על אופנוע אחד (צילום: perel sibling)
          באחד הביקורים של רם: כולם עם אבא על אופנוע אחד(צילום: perel sibling)

           

          הרגעים שלנו - הילדים מככבים

          הילדים בחרו לשמר את החוויות והזיכרונות בצילום ושיתוף ביוטיוב. הם למדו כיצד לצלם, לביים ולערוך, ויצרו סדרת

          סרטונים מצחיקים, מרגשים והכי חשוב - אותנטיים. חלוקת התפקידים שווה – כולם עושים הכל. ההורים, לעומת זאת, בחוץ. עוז, הוגה הרעיון, מסביר מדוע: "כשהבנתי שעומדים להיות לנו חיים מאוד מעניינים, החלטתי לעשות מזה סרט. היה חשוב לי ליצור מזכרת לכולנו וגם לחשוף את חיינו בפני חברים ולשאר העולם. מטרת הסרטונים היא להציג את החיים שלנו הצעירים וגם, ההורים... פחות טכנולוגיים. הם השתתפו כשחקנים, אבל לא מעבר לכך".

           

          היעד הראשון: אתיופיה - מיוחדת ואין דומה לה

          בני המשפחה מתארים את הטיול באתיופיה כחוויה מעולם אחר. כולם הסכימו שהיעד הזה היה המאתגר והמעניין ביותר בטיול.

           

          דגנית: "השבטים באתיופיה חיים את הרגע. כל שבט והייחודיות שלו. אין להם מטרה או מהות, מלבד נאמנות למלך, שמחליט מי מתחתן עם מי ומתי, פותר בעיות ומגשר. לגיל אין שום משמעות. אין אפשרות לרכוש השכלה, גם לא קרוא וכתוב. הגברים צדים והנשים יולדות, מגדלות את הילדים ומבשלות. אין צורך בכביסה - כולם עירומים. בבית הספר משתמשים בגירים, כי העיפרון נחשב ליקר מאוד. הבטחנו לשלוח להם מהארץ".

           

          אלי: "כמו שאנחנו רואים אותם בצורה שונה – כך הרגשנו אנחנו שבוחנים אותנו כל הזמן. היה רגע אחד מאוד מפחיד בו נכנסנו לעיירה וההמון (יותר מ-100 איש) החל להסתער עלינו. רון בכה מאוד. ניסו לגעת בנו ולצבוט אותנו. גם כשנכנסו לרכב הם ניסו לפתוח לנו את החלונות ולהיכנס. לא יכולנו לזוז עד שאיש טוב באמצע הדרך עזר לנו".

           

          הילה: "בנוסף לעובדה שלא היה לנו מה לאכול, ישנו במקומות זוועתיים - בבקתות בוץ עם חרקים מכל הסוגים. הנסיעות היו גם מאוד ארוכות ומשעממות – דחוקים כולנו בג'יפ קטן 4X4".

           

          רון: "באתיופיה אין אוכל טעים. אתה יכול לבחור לאכול כבש מטוגן... כל היום. או לחם חמוץ. אני לא מבין איך נוגסים בו בכלל".

           

          שבט טורימי באתיופיה. הפוך מאצלנו - הגברים לבושים והנשים חשופות (צילום: perel sibling)
            שבט טורימי באתיופיה. הפוך מאצלנו - הגברים לבושים והנשים חשופות(צילום: perel sibling)

             

            אלסקה: כמו לפני 300 שנה

            ברגע כתיבת שורות אלו מטיילת המשפחה באלסקה, יחד עם רם, שקיבל "מיוחדת" מהצבא למשך חודש. הטיול כולל המון נסיעות, בעיקר טבע ונופים מהממים, שילוב של קרחונים, שמיים כחולים, מפלים ונהרות. בלילות הם לנים בקרוואן שחונה ביערות ליד האגמים.

             

            אלי: "חלום שלי היה להגיע לאלסקה – מקום שהוא אגדה. כולם חושבים שאלסקה היא קרחון אחד גדול ובפועל, אנחנו מסתובבים עכשיו עם מכנס קצר וטישרט. בחלק הפנימי קצת יותר קר וגשום. 90% מאלסקה לא נגישה אלא באמצעות טיסה פנימית. 15% מהאוכלוסייה הם אינדיאנים ואסקימוסים שחיים בדיוק כפי שהיה לפני 300 שנה: אוכלים את הדגים מהאגמים, את החיות שגדלות בטבע, ולא מעוניינים בקשר עם תיירים".

             

            הרגע הכי קורע במסע

            אבא אלי עבר שתי אפיזודות מיוחדות שהפכו לזיכרון מתוק ומצחיק לכולם. הוא עצמו מספר: "בנהר הומו בדרום אתיופיה חצינו את הנהר עם סירה ואני החלקתי. הנייד עם התמונות המרהיבות שעד היום שמורות אצלי בראש נהרס. הסיפור השני קרה גם הוא באתיופיה: נכנסתי לנהר ולפתע רצה לעברי בחורה צעירה עם חזה חשוף. היא הציעה לי שתשטוף אותי ואני הסכמתי. עבורה מדובר היה בסוג של נתינה. צילמנו אותה ושילמנו לה – כך זה באתיופיה. נוהג שמחייב כל תייר שמצלם מקומי – לשלם לו עבור כל קליק".

             

            בבאלי מצאה את עצמה הילה שקועה עד הצוואר: "משפחה אשר אירחה אותנו, הזמינה אותנו לחצר האחורית כדי לראות את החזירים שהם מגדלים. אני החלטתי ללכת מסביב כדי לראות טוב יותר. הנחתי את הרגל, ותוך כדי אני שומעת שמישהו צועק לא ללכת לשם... ואז זה קרה. נפלתי לבריכה מלאה בקקי של חזירים. נכנסתי עם כל הגוף ורק הראש היה בחוץ. שטפו אותי עם דלי מים – כי במקום כזה אין מים זורמים".

             

            באקסטרים (צילום: perel sibling)
              באקסטרים(צילום: perel sibling)

               

              רגע של תובנות חשובות לחיים: רגע מרגש שבאה איתו תובנה

              אלי: "לחץ נפשי גורם להשמנה. במהלך המסע ירדתי 18 קילו ללא קושי ומאמץ".

               

              דגנית: "הכל יקרה בכל מקרה".

               

              עוז: "באתיופיה הסתכלתי על השבטים שאין להם כלום ובכל זאת, הם באמת נהנים. ההנאה לא נמדדת בחומר".

               

              הילה: "למדתי שאנחנו עסוקים יותר מדי ברשתות חברתיות ובטלפונים הניידים, כשיש זמן לדברים אחרים".

               

              רון: "WiFi הוא דבר חשוב וקשה להסתדר בלעדיו".

               

              הילה: "למדתי שאנחנו עסוקים יותר מדי ברשתות חברתיות ובטלפונים הניידים, כשיש זמן לדברים אחרים" (צילום: perel sibling)
                הילה: "למדתי שאנחנו עסוקים יותר מדי ברשתות חברתיות ובטלפונים הניידים, כשיש זמן לדברים אחרים"(צילום: perel sibling)

                 

                הכי אהבנו במסע

                אלי: "אני אוהב כל יום במסע הזה. אני לא כאן רק בשביל הנופים או כדי לראות דברים חדשים. הכי חשוב לי להיות עם המשפחה שלי ושיש לי את החופש לעשות באמת את מה שאני רוצה. לא מדובר בחופשה בת כמה ימים שבסופה אני חוזר לעבודה. אין לי אחריות – יש לי חופש אמיתי - ולחופש אין מחיר".

                 

                עוז: "הכי אהבתי לגלוש בבאלי - אינדונזיה – אחד המקומות הכי יפים בעולם".

                 

                הילה: "את זמן האיכות עם המשפחה והאנשים שבדרך - בכל מקום אתה פוגש זרים ותוך כמה רגעים יוצר איתם שיח מעניין ומעשיר".

                 

                רון: "סוף הטרק סובב אנפורנה בנפאל. זה היה אתגר מאוד גדול ולא פשוט עבורי. על ראש ההר היה לי קלקול קיבה והקאתי. היה כל כך קר, שהרגליים שלי קפאו".

                 

                עוז על רגע הקניון הגדול, ארה"ב: "באתיופיה הסתכלתי על השבטים שאין להם כלום ובכל זאת, הם באמת נהנים. ההנאה לא נמדדת בחומר" (צילום: perel sibling)
                  עוז על רגע הקניון הגדול, ארה"ב: "באתיופיה הסתכלתי על השבטים שאין להם כלום ובכל זאת, הם באמת נהנים. ההנאה לא נמדדת בחומר"(צילום: perel sibling)

                   

                  הכי קשה במסע

                  דגנית: "הבריאות של הילדים. הפחד שיחלו. לצערי בפיליפינים עוז פיתח אלרגיה למנגו ולעגבנייה".

                   

                  עוז: "המרחק מהמוכר והידיעה שאני צריך להשלים את כל החומר הנלמד בכיתה י'".

                   

                   

                  הילה: "המרחק מהארץ ומהחברים וגם, להיות תקועה עם ההורים שלי שנה שלמה".

                   

                  רון: "שאחי רם לא היה אתנו".

                   

                  קור בחומה הסינית (צילום: perel sibling)
                    קור בחומה הסינית(צילום: perel sibling)

                     

                    הרגע ששבר אותי ותהיתי, למה אני פה בכלל?

                    דגנית: "הגעגועים לרם שנשאר בארץ. כשעזב את קורס הטייס רציתי לקחת באותו רגע מטוס ולחבק אותו. לתמוך בו. זה לא קרה, כי הוא הגיע לכאן".

                     

                    עוז: "כל חג היה לי מאוד לא פשוט. אני מאוד אוהב את החגים בארץ, את המסורת ואת האווירה המיוחדת שאין בשום מקום אחר".

                     

                    אין WiFi? אז קוראים ספרים (צילום: perel sibling)
                      אין WiFi? אז קוראים ספרים(צילום: perel sibling)

                       

                      מה למדנו?

                      ההורים מספרים שהילדים למדו הרבה מעבר למה שהיו מקבלים בבית הספר: גיאוגרפיה ועל ההיסטוריה של כל מדינה בה אנחנו נמצאים. מושגים בכלכלה: על משמעות החשיפה לצמיחה ולשפל, ואיך זה משפיע על המקומות שאנחנו מבקרים: באלסקה לדוגמא, התושבים שותפים לרווחי הנפט. בסין למדו על חופש הביטוי – ושיש תושבים שלא יכולים לגלוש באופן חופשי באינטרנט. יש מי שמחליט עבורם. על התפתחות הטכנולוגיה והתקשורת – באתיופיה יש שבטים שרק לאחרונה קיבלו טלפון (לא סמארטפון).

                       

                      עוז: "למדתי הרבה על עצמי: להיות סבלני כלפי ההורים, כי זו הדרך הכי טובה להסתדר איתם. להעסיק את עצמי ברגעים אין סופיים של שעמום, נהיגה על אופנוע וכיצד להתמקח בשוק. וגם, מרוב געגוע לחומוס האמיתי, למדתי להכין בעצמי. התוצאות היו מצוינות והחומוס היה טעים".

                       

                      הילה: "על ההבדלים בין מזרח למערב ועל המעבר בין שני עולמות שונים לחלוטין".

                       

                      דגנית: "למדתי לשחרר. כאמא שלעתים לא ישנה לילות מרוב דאגה, אפשרתי להם לעשות כל מה שרצו: לקפוץ בנג'י, רפטינג, לצבוע את השיער בבלונד ולבלות במשך שבועיים עם אבא בטרק".

                       

                      ואיפה את היית?

                      "בימים הראשונים הייתי חולה. בהמשך עשיתי חיים משוגעים עם עצמי: נחתי, קראתי ספרים, וטיילתי בסביבה. למדתי לשחרר באמת".

                       

                      דגנית והילה בארוחת בוקר בקרוואן (צילום: perel sibling)
                        דגנית והילה בארוחת בוקר בקרוואן(צילום: perel sibling)

                         

                         
                        הצג:
                        אזהרה:
                        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד