"מצאתי חברים ברחוב שחיו על הקצה, כולל סמים. ניסיתי הכל"

נניח שהילד שלכם לא עומד בציפיות: הוא לא רוצה ללמוד מקצוע שלדעתכם הוא מכובד; הוא גם לא רוצה עבודה קבועה ויציבה. מה תגידו לו? גליה ארנון עברה את גיל ההתבגרות מתוך פער בין מי שהייתה לבין "מה שצריך", וכאמא חוותה קונפליקטים עם בנה הבכור. היום היא מבינה שצריך לאפשר לילדים לבחור בחופשיות ולהיות מי שהם - משוחררים מציפיות, מפחדים ומאמונות מגבילות. היא גם מלמדת הורים אחרים איך לעשות את זה.

מי את?

"גליה, בת 47, אמא של צוף (14) ונינה (שבע), גרה בגבעת עדה".

ומה את עושה?

"אני מאמנת עסקית בחברת 'תות תקשורת ותוצאות', מרצה ומנחת סדנאות להורים על מערכות יחסים עם בני נוער. בעבר הייתי מנכ"לית חברה שארגנה פסטיבלים". 

ארנון עם ילדיה. "מערכת היחסים שלי איתם היא חוויה מתקנת"

שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?

"נולדתי וגדלתי בחיפה, בת אמצעית בין שני בנים. אבי יאיר הוא יליד הארץ, בן למשפחת חקלאים מחדרה, שלמד הנדסת בניין בטכניון ונעשה קבלן בניין. גם אמי מירה, ילידת חיפה, למדה הנדסאות בניין, אבל אחר כך עבדה במגוון תחומים. הוריי נפגשו במועדון התיאטרון בחיפה כסטודנטים, ואחרי שנישאו, קנו מגרש בשכונת דניה, שנחשבה מרוחקת ולא אטרקטיבית, ובנו בה את ביתנו. גדלתי בבית פתוח, שתמיד היה מלא בחברים. אמי חובבת בעלי חיים מושבעת, ובכל רגע נתון היו לנו לפחות שלושה כלבים בחצר. אני הייתי ילדה רגישה מאוד, שגדלה בתוך בית עם אנשים מאוד דומיננטיים. עם כל הבילויים והטיולים שהיו לנו, לא פעם הרגשתי שההמולה הזו אינטנסיבית מדי בשבילי, ושקשה לי למצוא את השקט שלי, לבטא את עצמי ולהיות נוכחת באמת. גם בבית הספר התקשיתי להשתלב: הייתה לי הפרעת קשב, שבגללה העבירו אותי בכל פעם מכיתה לכיתה, והרגשתי תלושה.

בגיל שבע. "הייתה לי הפרעת קשב, הרגשתי תלושה"

"בשנות הנעורים גדל הפער בין מציאות החיים בחוץ לבין מה שהרגשתי בפנים. הציונים שלי כל כך הידרדרו, שהעיפו אותי מבית הספר ונאלצתי לעבור למקום חדש. מצאתי לי חברים ברחוב - חבורה של אנשים שגם הם לא הצליחו להשתלב וניהלו את החיים על הקצה, כולל שימוש בסמים. שם מצאתי היגיון: אנשים אמרו את מה שהם חושבים באותו רגע, ואני לא הייתי צריכה להיות שום דבר מיוחד או להתנהג בצורה מסוימת. יכולתי להיות פשוט אני. כך זה נמשך לאורך כל שנות התיכון. חייתי כאילו בשני עולמות מקבילים: בבית הייתי הילדה הטובה, שלמרות הקושי משקיעה ולומדת לבגרות של עשר יחידות בכימיה, הנכדה הטובה שמצלצלת לסבא ולסבתא ועוזרת להוריד מהשולחן, ובמקביל, המשכתי את הקשר עם חבורת הרחוב, ניסיתי הכל והייתי חשופה למצבים קיצוניים עד כדי אובדן חיים של חבריי.

"שלושה חודשים לפני הגיוס לקח אותי אחי הגדול לשיחת 'פנינו לאן'. הוא ראה מה קורה איתי והציב לי מראה מול העיניים. 'אז מה התוכנית?' הוא שאל אותי. 'כלא? רחוב?' ואני, ששבעתי מהבלגן ומהטראומה של אובדן חברים טובים, התנתקתי מהרחוב, התגייסתי לצבא והייתי מ"כית בנות בבה"ד 12. בהמשך התמניתי לסגנית מפקדת בקורס מש"קיות חינוך".

בצבא. "אחי שאל אותי: 'אז מה התוכנית? כלא?'"

אחרי השחרור, מספרת ארנון, הופעל עלה מכבש של לחצים להתחיל ללמוד, "אבל אני לא התחברתי לשום כיוון, ולימודי קולנוע, שאותם כן רציתי, נפסלו על ידי אמא שלי שטענה שהם לא פרקטיים", היא נזכרת. "כמפלט, נסעתי לשנה לדרום אפריקה, שם מכרתי תמונות מדלת לדלת. בדרום אפריקה הכרתי את גיא, בעלי לעתיד ואבי ילדיי. חזרנו לארץ, שכרנו דירה בתל אביב והקמנו עסק עצמאי לייצור פמוטים דקורטיביים. היה לי ברור שאין לנו שום מסלול מלבד הצלחה, ואכן, העסק גדל, היו לנו חנויות קבועות שקנו מאיתנו, והתפרנסנו היטב. אבל בתוך העשייה וההצלחה שוב הרגשתי איך אני נעלמת, איך הקול שלי שוב לא באמת נשמע. עברנו לגור במושב באזור חוף הכרמל וסגרנו את העסק.

"אחרי תקופה של עבודות מזדמנות נקלעתי במקרה לפסטיבל 'בראשית', ובפעם הראשונה אחרי תקופה ארוכה הרגשתי שייכת לאיזשהו מקום. אחרי שהפעלתי דוכן בפסטיבל, הפכתי למתאמת הפקה לפסטיבלים 'בראשית' ו'בומבמלה'. בהמשך קודמתי לתפקיד מנהלת ההפקה, ואז לתפקיד המנכ"לית. אהבתי את העבודה שלי. הייתי אחראית למאות עובדים בשטח ולעשרות אלפי אנשים בקהל. מקום העבודה היה עבורי כמו משפחה. באותה תקופה גם נולד בני הבכור, צוף, וההורות החדשה השתלבה יחד עם העבודה באופן טבעי וזורם.

"בעת הריוני השני, לאחר כ-12 שנים של הפקת אירועים, הרגשתי מיצוי. בעקבות פגישה שיזמתי עם אלון גל, הבעלים של 'תות תקשורת ותוצאות', התחלתי קורס להכשרת מאמנים והפכתי למאמנת. כיום אני מקיימת אימונים אישיים וסדנאות למנהלים בכירים במגזר הפרטי והציבורי. קשיים שחוויתי בתקשורת עם בני המתבגר גרמו לי לעבור תהליך משמעותי: למדתי להקשיב לו ולקבל את הבחירות שלו. במקביל, התחלתי לשתף אותו במחשבות ובתחושות שלי. היום צוף הוא רקדן מצטיין, ויש בינינו מערכת יחסים שבה הוא מצליח לממש את עצמו, ואני משמשת עבורו דמות משמעותית לשיח. בעקבות כל אלה בניתי תוכנית אימון להורים, שבה אני מלמדת אותם, באמצעות שינוי שהם עושים בעצמם, להגיע למערכת יחסים חמה, אוהבת ומשמעותית עם ילדיהם. גם יזמתי תוכנית ייחודית שמהווה מסע התבגרות משותף להורים ולילדים למטרת בניית תקשורת פתוחה ומקדמת ביניהם". 

בהרצאה כמאמנת. "בניתי תוכנית אימון"

מה לקחת עמך מבסיס האם וממסע חייך לגליה של היום?

"משפחה היא קבוצת השייכות הכי חשובה בחיים שלנו. זה הבסיס שממנו אנחנו יוצאים אל העולם, ואם יש לנו מזל ושכל - גם חוזרים אליו כדי לקבל תמיכה וכוחות מחודשים. הקונפליקטים שחוויתי עם בני משפחתי בגיל ההתבגרות הפכו בבגרותי למערכת יחסים חמה והדוקה: שני אחיי מתגוררים עם משפחותיהם ליד הוריי, ואני מצטרפת אליהם עם ילדיי בכל סוף שבוע לשהייה משותפת של יחד גדול ועוטף. גם מערכת היחסים שלי עם ילדיי היא חוויה מתקנת לקושי שלי בעבר. בשנות הילדות וההתבגרות חוויתי תחושה של תלישות וחוסר מסוגלות בגלל הקשיים שלי בבית הספר. היום אני יודעת שכדי להצליח, אנחנו חייבים להגדיר לעצמנו חזון חיובי לעתיד ולנקוט פעולות ברורות - ממש להילחם כדי לממש אותו: לנטרל פחדים ורגשות שליליים, להציב לעצמנו יעדים ולעמוד בהם, וברגע שהיעד הושג - להגדיר את היעד הבא".

מסר לאומה?

"בסופו של יום, מבוגרים הם ילדים שבגרו. מניסיוני למדתי שמבוגרים רבים תקועים בחיים שלהם בגלל קושי שחוו בגיל ההתבגרות וצורך לרצות את הוריהם, ולכן זה קריטי שנדע להיות אמיצים מספיק כדי להשאיר את האמונות ואת הפחדים שלנו בצד, לומר לילדים שלנו שהם טובים בדיוק כפי שהם, ולסייע להם לממש את עצמם בכל כיוון שבו יבחרו. לא כולם חייבים להיות רואי חשבון והייטקיסטים. כחברה, השאיפה שלנו צריכה להיות שכל אדם יגלה את המתנה האישית שלו ויעניק אותה בחזרה באמצעות עשייה".

______________________________________________________

הילדה המתוקה הזו גדלה בבית צנוע מאוד - והתקדמה יפה, למרות הכל. הקליקו על התמונה:

"הוריי בראו עולם מלא בכל טוב בעשר אצבעות ועם אמצעים מוגבלים". הקליקו על התמונה (צילום: מתוך אלבום פרטי)