גדלתי במשגב, במשפחה אוהבת ומחבקת. באוקטובר 2004 נסענו כל המשפחה – אני, הוריי זוהר וצילה, אחותי התאומה שרון והאחים הקטנים גלעד וליאור - לחופשה במלון הילטון בטאבה שבסיני, כדי לחגוג לי ולשרון את יום ההולדת והגיוס לצה״ל. החופשה הייתה מהממת. בילינו המון, אכלנו במסעדות וצללנו בים. בלילה האחרון יצאנו לארוחת ערב, ואני זוכרת שכל אחד התלבש יפה. היום אני מרגישה כאילו המשפחה שלי רצתה להיראות הכי טוב שאפשר ביום האחרון לחייה.
לאחר הארוחה, בסביבות עשר בערב, החלטנו לעלות לחדרים. ההורים - עם גלעד, שהיה אז בן 11, וליאור, שהיה בן שלוש - היו בחדר שצמוד לזה שלי ושל שרון. מיד אחרי שנכנסנו הרגשנו פיצוץ שהרעיד את כל החדר. הטלוויזיה התנפצה, המראות נשברו, הקירות נסדקו, האורות נכבו, חלקים של המזגן נפלו לנו על הראש. החדר שלנו, שהיה בקומה התשיעית, פשוט התפרק ונתלה באוויר.
רצינו לצאת החוצה, ונחרדנו לגלות שבמקום דלת יש תהום של תשע קומות. הצלחנו לאתר את הטלפון בחושך, התקשרנו לאמא שלנו והגענו למענה הקולי. במקביל סבתא שלנו התקשרה וסיפרה שהיה פיגוע. צרחנו דרך החור הענקי שהיה קודם לכן חלון. שני עובדים של המלון הבחינו בנו ואמרו לנו שאנחנו חייבות לקפוץ לתוך מה שנותר מהמסדרון. שאלנו מה עם החדר של ההורים שלנו, ואמרו לנו שאין חדר. לא עיכלתי את מה שהם אמרו. קפצנו ומיד אחר כך התעלפתי.
כשהגענו לקרקע בטוחה, ניסינו לאתר את ההורים שלנו. שאלנו כל מי שעבר אם הוא ראה אותם, ואף אחד לא ידע לתת לנו תשובה. בהמשך הגענו לבית החולים יוספטל באילת וחיפשנו אותם שם - ללא הצלחה. למחרת הגיע אמבולנס שבתוכו שכב אבא שלי. הוא היה פצוע קשה ושרוף. שאלנו אותו איפה אמא, גלעד וליאור, וכשהוא בחצי הכרה הוא אמר לנו: 'הם לא, הם לא'.
הגענו למרכז לאיתור נעדרים, שם אמרו לנו שהסיכוי למצוא את אמא והאחים בחיים הוא אפסי. שרון נשכבה על הרצפה בשירותים ובכתה ואני התעלפתי. לאחר סוף שבוע ארוך ומייגע, שתינו עברנו בדיקות DNA שהושוו עם ה־DNA של הגופות שנמצאו. הבדיקות אישרו את מה שחששנו ממנו - אמא שלי, גלעד וליאור נהרגו בפיגוע. לא הבנתי למה לא מצליחות לצאת לי דמעות. הייתי בהלם. כשהגענו הביתה, הדבר הראשון שעשיתי היה להוציא את כל הבגדים של אמא שלי מהארון. הנחתי אותם על המיטה והתפלשתי בהם כדי להריח אותה. היינו מאוד קשורות אחת לשנייה.
אבא שלי עבר תהליך שיקום של כמה חודשים, ואני ושרון הפכנו להיות כל עולמו. התמודדנו עם האובדן בעזרת השגרה. החלטנו להתגייס לצבא למרות שהיינו יכולות לקבל פטור, ושירתי בחטיבת קשרי חוץ. לאחר השחרור השלמתי תואר ראשון במשאבי אנוש ותואר שני בתקשורת. בהמשך החלטתי לעשות הסבה להוראה, וכיום אני מחנכת בכיתה ט׳ בבית ספר בחיפה.
לפני חמש שנים התחלתי לצאת עם איתי, שמבוגר ממני בשלוש שנים. אמא שלי הייתה המורה שלו בבית הספר, והוא הכיר את הסיפור שלי. אחרי שנתיים התחתנו. ההתרגשות מהחתונה הייתה מלווה בבכי. יום לפני האירוע נסעתי לבית העלמין בחולון ושמתי לאמא ולאחים על הקבר הזמנה לחתונה. דמיינתי בלי סוף מה היה קורה אם הם היו שם, אבל איתי הרים אותי ולא נתן לי ליפול. בני המשפחה אמרו לי שאמא הייתה אוהבת אותו מאוד והייתה שמחה שהוא החתן שבחרתי. בסופו של דבר, הייתה לי חתונה שמחה מאוד.
כשנפגשתי עם הרב שיחתן אותנו, גיליתי שמדובר באותו רב שניהל את ההלוויה והספיד את אמי ואחיי. הופתעתי ושמחתי שהוא יהיה זה שיחתן אותי. ראיתי בזה סגירת מעגל. הוא ליווה את אמא והאחים שלי בדרכם האחרונה, והוא פותח בפניי התחלה חדשה ואופטימית. הרב הזכיר אותם בחופה, ולא השאיר אף עין יבשה. בקרוב הוא יחתן גם את אחותי התאומה.
כמה חודשים לאחר החתונה, גיליתי שאני בהיריון. כשהייתי בחודש החמישי, התגלה שלבן שנשאתי ברחם יש תסמונת דאון. החלטתי לא להמשיך את ההיריון ועברתי לידה שקטה. כעסתי על אלוהים ולא הבנתי למה זה מגיע לי אחרי כל מה שעברתי. עם כמה אני יכולה להתמודד? זה היה אובדן לכל דבר, וישבתי שבעה על העובר.
כעבור זמן קצר נכנסתי שוב להיריון, והייתי בהכחשה מוחלטת. לא הסכמתי לדבר על ההיריון, לקנות ציוד לתינוקת. כל מה שעניין אותי הוא שהיא תצא בריאה. לפני תשעה חודשים הבאתי לעולם את רוני.
אחרי הלידה הכתה בי ההבנה שאני הופכת להיות אמא בלי אמא. לכל החברות שלי שילדו הייתה אמא שעזרה ותמכה, ומה אני אעשה? מי ילמד אותי איך לטפל בתינוקת? הרגשתי בודדה. היו לי רגעים שהייתי בתחתית וימים שבהם היה לי קשה מאוד לתפקד. במהלך השבוע לא יצאתי בכלל מהבית. הייתי בדיכאון, מדוכדכת, בכיתי מגעגועים לאמא שלי.
אחרי חודשיים הגעתי לנקודת שבירה. היה יום שבו פשוט לא הפסקתי לבכות. למחרת החלטתי שאני יוצאת מזה. התלבשתי יפה, התאפרתי ועשיתי גוונים בשיער, עשיתי קעקוע עם המילה 'משפחה' באנגלית ויצאתי מהבית לטייל עם התינוקת. בפברואר האחרון, בעקבות המלצה של חברה, נרשמתי לחוג עיסוי תינוקות של מכבי שירותי בריאות. במהלך הקורס למדתי להתחבר לרוני ולהכיר אותה, וגם התחברתי לנשים אחרות, שגם הן התמודדו עם קשיים. זה עזר לי להבין שאני לא לבד, שיש עוד נשים כמוני, וסייע לי לצאת מהדיכאון. מאז אני מרגישה הרבה יותר טוב. כשאני נזכרת באמא ובאחים שלי, אני מסוגלת לחייך ולצחוק.
בשורה התחתונה: לא משנה מה אתה עובר בחיים, שגרה היא הפסיכולוג הכי טוב".
- יעל ניב היא בת 31, מורה, נשואה ואמא לתינוקת, מתגוררת בקריית־מוצקין. אמה, צילה ז"ל, ואחיה, גלעד וליאור ז"ל, נהרגו בפיצוץ של מכונית תופת במלון הילטון טאבה ב־2004
