מסע משפחתי

9 שנים בפסטיבלים בדרכים: "כעסתי על ההורים שלקחו אותנו למסע"

"הייתי צריך כל הזמן לעזוב את חבריי. היינו בחורים שאף אחד לא שמע עליהם". מגיל 10 ועד 19 בילה עדן במסע משפחתי בקרוואן. כיף או מעייף? תלוי מתי שואלים

גלי לויטה ליבוביץ

|

09.08.18 | 11:55

אלייה בקטיף אפרסקים במטע נטוש בקולורדו (צילום: אילני אילן)
אלייה בקטיף אפרסקים במטע נטוש בקולורדו (צילום: אילני אילן)
ניו יורק ביולי 2017. מתקרבים לסוף הטיול (צילום: אילני אילן)
ניו יורק ביולי 2017. מתקרבים לסוף הטיול (צילום: אילני אילן)
אורי ואילני על גדות נהר האנימס בדורגנו, קולורדו. גם הזוגיות עברה משברים בטיול האינטנסיבי (צילום: אילני אילן)
אורי ואילני על גדות נהר האנימס בדורגנו, קולורדו. גם הזוגיות עברה משברים בטיול האינטנסיבי (צילום: אילני אילן)
מבשלים בקרוואן: "המעבר למגורים בקרוואן הקטן בנה קירבה ואינטימיות שתלווה אותנו שנים" (צילום: אילני אילן)
מבשלים בקרוואן: "המעבר למגורים בקרוואן הקטן בנה קירבה ואינטימיות שתלווה אותנו שנים" (צילום: אילני אילן)
פארק סקויה אוקלהומה, מעבירים את הזמן בין פסטיבלים, ספטמבר 2010 (צילום: אילני אילן)
פארק סקויה אוקלהומה, מעבירים את הזמן בין פסטיבלים, ספטמבר 2010 (צילום: אילני אילן)
אורי, אילני ואלייה במסה ורדה, קולורדו (צילום: אילני אילן)
אורי, אילני ואלייה במסה ורדה, קולורדו (צילום: אילני אילן)
"אני באמת לא מבין מה עבר להורים שלי בראש! מאיפה הגיע הרעיון לעזוב את העיר באופן ספונטני ולחיות בפסטיבלים? לאורך שנים כעסתי עליהם. זה הרגיש לי לא פייר להיפרד מכל החברים שלי. בשנים הראשונות היו גם כל כך הרבה תקלות: היינו מגיעים לחורים באמריקה שאף אחד לא שמע עליהם, לפעמים בלי חשמל או אינטרנט. חום אימים שמגיע ל-50 מעלות צלזיוס. המקומיים שם חשבו שישראל זו מדינה בדרום אמריקה", מספר עדן אילן, שלקח חלק במסע משפחתי עם שלושת אחיו והוריו, שברגע אחד החליטו לעזוב את ביתם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ולצאת למסע שנמשך תשע שנים.

 

למעשה עברת את גיל ההתבגרות בדרכים

"נכון, והאשמתי את ההורים. רציתי חברים, שתהיה לי חברה, ולחיות חיי שגרה נורמליים. זה כל כך מבלבל להיות כל שבוע במקום אחר וללא חברת ילדים בגילי. עד היום כמעט כל החברים שלי מבוגרים ממני".

 

עדן, קיץ 2010, "לא מבין מה עבר להורים שלי בראש" (צילום: אילני אילן)
    עדן, קיץ 2010, "לא מבין מה עבר להורים שלי בראש"(צילום: אילני אילן)

     

    אילני, אורי, משהו להגנתכם?

    אילני: "זה קרה ברגע אחד. ישבתי באוטו ברמזור והרגשתי פיזית איך חוט אחד מהחוטים שמחברים אותי לפלורידה, שם חיינו אז, נפרם. רציתי לקום וללכת, אבל לא ידעתי לאן. הרגשתי שאני לא מנגישה לילדים את החיים כמו שאני מאמינה שהם צריכים בשביל להתפתח. אני אישית גם לא אהבתי את החיים בפלורידה".

     

    אורי: "הדלת נפתחה ואילני נכנסה ואמרה לי: 'אנחנו יוצאים לדרכים'. ניסיתי להבין על מה מדובר. אהבתי מאוד את החיים שלנו. היא ענתה: 'יצרתי קשר עם פסטיבלים, שם נוכל לבשל וכך להתקיים'. לשאלתי מי יכין את האוכל ענתה מיד: 'אתה, כמובן'. כמה ימים אחרי יצאנו למסע".

     

    איך הגיבו החברים בפלורידה השמרנית?

    "הפכנו לשיחת היום. חשבו שאנחנו מטורפים", צוחק אורי ומסביר: "היינו עוף מוזר בפלורידה מהרגע הראשון – עבדנו מהבית, הענקנו לילדים חינוך ביתי. כשהחלטנו לצאת למסע, זה היה צעד נוסף שזעזע את הסובבים. אני חושב שהאומץ שלנו שיקף להם את מה שהם היו רוצים ולא מסוגלים לעשות. אמרו לנו שאנחנו חסרי אחריות, במיוחד אחרי השנה הראשונה, בה קרסנו כלכלית".

     

    ההורים והמשפחה בארץ נעו בין תמיכה לבין החשש שמשפחת אילן ירדה מהפסים: "הם כבר הכירו את הדרך הלא שגרתית שלנו בחינוך וגידול הילדים. הפעם היה מדובר בצעד חריג יותר. אולי בגלל המרחק, או בזכות העובדה שהיינו כל כך שלמים עם ההחלטה, הקולות המתנגדים לא הגיעו אלינו", נזכרת אילני.

     

    כולם מחוץ לקמפר, טקסס, 2013 (צילום: אילני אילן)
      כולם מחוץ לקמפר, טקסס, 2013(צילום: אילני אילן)

       

      הכירו את משפחת אילן

      אורי זאפא (52), אילני (52), עדן (19), גל (18), נוגה (17) ואלייה מתן (11). אורי, איש עסקים ו'בשלן מהלב' כהגדרתו,

      פגש לפני 22 שנים את אילני - מעצבת ביתנים בתערוכות. הוא נדד בילדותו בישובים שונים בארץ ולבסוף עבר לגור בעיר ניו יורק. היא תל אביבית שגדלה בקיבוץ מסריק. מהדייט הראשון היא הבינה כי פגשה את אבי ילדיה, סגרה את העסק, מכרה הכל ועברה לגור איתו מעבר לים. כיום היא מגדירה את עצמה כאמא ('התואר הכי חשוב לי'), יזמית, יוצרת בכתיבה, מוזיקה ואמנות ואשת השראה וחזון. שנים רבות חיו על קו ישראל – קליפורניה, עד שהחליטו להשתקע בפלורידה.

       

      המסע שלנו

      המשפחה יצאה לדרך בינואר 2009 מפלורידה, מבלי לדעת לאן ומתי יחזרו. הילדים היו אז בגילאי שנה וחצי, 7, 9, 11: "טיילנו באוקלהומה, קנזס, קולורדו, איידהו, וגם בחוף המזרחי - מסצ'וסטס וקרוליינה, ב-MID WEST ובמערב קולורדו וניו מקסיקו. בחודש מאי השנה רכשנו קרקע בטקסס והתחלנו לבנות שם בית. זה סימל את סוף המסע שנמשך תשע שנים", מסבירה אילני.

       

      מאיפה הכסף למסע?

      אורי: "מהעסק שיצרנו במו ידינו - אוכל מזרח תיכוני בפסטיבלי רנסנס. את השנה הראשונה סיימנו בלי גרוש בכיס, מה שגרם לרבים להגיד: 'אמרנו לכם' ולנסות להוריד אותנו מהרעיון. המשפחה עזרה ברגעים הקשים רק כדי שנמשיך. חיינו בצמצום. באמריקה אין דבר כזה לחיות במינוס כמו בישראל. חיים ממה שיש או על קרדיט".

       

      כשהסלון הוא גם חדר העבודה של אבא (צילום: אילני אילן)
        כשהסלון הוא גם חדר העבודה של אבא(צילום: אילני אילן)

         

        ומה עם קריירה?

        אילני ואורי מספרים שתמיד היו עצמאיים ולכן מעולם לא יצאו משוק העבודה. הם ידעו שכך או כך הם פותחים עסק שלהם ולכן לא חששו.

         

        אילני: "בזמן המעבר הייתי אמא במשרה מלאה, מנחת מעגלי נשים ויוצרת. המשכתי לעשות את אותו הדבר גם בדרכים. אורי היה מנעולן. היה לנו קצת כסף אותו השקענו בקרוואן ואוטובוס שיגרור אותו ובציוד למסעדה שנפתח בפסטיבלים. לא היו לנו עודפים ולא הבטחת הכנסה, אלא חזון ואמונה. עם זה יצאנו. למרות שהשנה הראשונה הייתה מאוד קשה כלכלית, לא וויתרנו.

         

        הבנו שצריך לשנות כיוון קולינארי: הוספנו בשרים והתאמנו את האוכל לחיך האמריקאי, במקום אוכל צמחוני, כמו פלאפל, שלא תמיד התקבל בהבנה. אמריקאי שטעם את הפלאפל ירק לי אותו בפרצוף. אחר טען שמדובר בבשר כבש הכי טעים שאכל".

         

        כיום העסק שבנו מאפשר להם לחיות ברווחה ולצאת לדרכים רק פעם בשנה לפסטיבל באוהיו למשך שלושה חדשים. בנוסף, הם מספקים מזון לפסטיבל קרוב לבית החדש בטקסס: "נמשיך לפתח את השטח ולהקים בו מרכז של סדנאות ושלום. הרצון הוא עכשיו לטייל בעולם – מחוץ לאמריקה", מסביר אורי.

         

        ביתן האוכל שלנו בפלורידה (צילום: אילני אילן)
          ביתן האוכל שלנו בפלורידה(צילום: אילני אילן)

           

          החששות לפני

          אילני: "הלא נודע. שאלתי את עצמי כל הזמן האם אנחנו עושים את הדבר הנכון. הילדים שאלו המון שאלות והיה להם גם עצוב להיפרד. ניסינו לשדר שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים, בידיעה שזה ישפיע גם על הביטחון שלהם. אני חושבת שצריך לאמן את שריר הגמישות כדי להתאים את עצמך לעולם המשתנה. היו קשיים, אבל איפה אין? היינו יחד המון וזה מה שחשוב".

           

          אורי: "הפחד הכי גדול היה הפחד עצמו. זה יכול לשתק ולמנוע ממך לעשות דברים. פגשתי פעם הודי שאמר לי משפט שאימצתי כמוטו לחיים - 95% מהדברים מהם אנו דואגים – לא קורים, וה-5% האחרים, במידה ויקרו – נתמודד".

           

          ילו סטון, קיץ 2009 (צילום: אילני אילן)
            ילו סטון, קיץ 2009(צילום: אילני אילן)

             

            הבית הזמני שלנו

            השישה חיו בקרוואן מאוד קטן (34 מ"ר). עם הזמן רכשו יחידה גדולה יותר ועוד אחת נוספת, כדי שיהיה מקום גם לילדים הקטנים שהפכו למתבגרים. אורי טוען שהחיים בבית הכינו אותם לצפיפות שבקרוואן: "תמיד גרנו יחד כיחידה הומוגנית. זה מאפשר לך למצוא את הספייס האישי גם בחצי מטר, וגם כאשר כולכם ישובים על הספה. המעבר למגורים בקרוואן הקטן בנה קירבה ואינטימיות שתלווה אותנו שנים".

             

            נוגה וגל בקטיף אפרסקים במטע נטוש בקולורדו (צילום: אילני אילן)
              נוגה וגל בקטיף אפרסקים במטע נטוש בקולורדו(צילום: אילני אילן)

               

              הכי אהבנו במסע

              אילני: "את החופש והיצירתיות שהפסטיבלים אפשרו לנו. ההרגשה שאנחנו מגשימים את עצמנו בדרך שבחרנו, המפגשים עם אנשים מעניינים ומעוררי השראה, הנופים המהממים של ארה"ב, השגרה השנתית, וחוסר השיגרה היומי ההרפתקני והבלתי צפוי".

               

              אורי: "אחד הדברים המופלאים של המסע הזה הוא ההיכרות עם ארה"ב מבפנים והקשר עם המקומיים, בכל מקום אליו הגענו. למדנו על המנהגים המקומיים - מלעיסת טבק ועד יריקות על הדשא. למדנו לאהוב את אמריקה האמיתית".

               

              פארק ילווסטון (צילום: אילני אילן)
                פארק ילווסטון(צילום: אילני אילן)

                 

                הכי קשה במסע

                אורי מספר שהקושי הגדול במסע היה האתגר הפיזי: "עבדתי המון. הקמת אוהל, הפירוק שלו, הכנת הקרוואן לתזוזה, אבטחה של כל מה שיכול לזוז וניהול מסעדה, כולל הזנת כל המשפחה. כשהילדים התלוננו שאני עובד ללא הפסקה, אמרתי להם: 'תפסיקו לאכול כל היום ואני אפסיק לעבוד קשה'. האמת היא שכל המשפחה עבדה שעות רבות. לא הייתה לנו אפשרות לממן עובדים ולכן עשינו הכל בעצמנו".

                 

                אליני נזכרת ברגע בו חזרו לפלורידה, בסוף השנה הראשונה: "חזרנו מרוששים. הייתי שבורה. הרגשתי שהחלום שלי והמציאות שרציתי לבנות מתפרקים. הייתי מדוכאת מהמחשבה שאולי אצטרך לחזור לחיות חיים בסגנון שלא התאים לי. נקודת שבירה נוספת הייתה בשנה החמישית כשהיחסים בבית היו מאוד מתוחים. אורי ואני פועלים וחושבים בצורה שונה, מצב שמוביל לקונפליקטים כואבים. אבל התגברנו, המשכנו ועפנו עוד יותר גבוה. הרגשתי גם שאני מאבדת את עצמי באינטנסיביות של היחסים והמסע. יום אחד, אחרי ריב גדול, לקחתי את הטנדר וישבתי כל הלילה לצד נהר בדורנגו – קולורדו. בכיתי שעות וישנתי במשאית. זה הוביל אותי לעשייה והתנדבות במרכז של צמחי בר. כיום אני הרבליסטית".

                 

                חברות אחים בקרוואן (צילום: אילני אילן)
                  חברות אחים בקרוואן(צילום: אילני אילן)

                   

                  רגע מרגש שבאה איתו תובנה

                  אילני: "ערב ראש השנה בוורנטון צפון קרוליינה. היינו בחור באמצע שומקום ובלי כסף. הוזמנו לעבוד בקרנבל. לא הבנתי מה אני עושה שם ולמרות זאת, החלטתי להכין מאפינס דבש, צלחת של תפוחים בדבש, ולחלק לכל העובדים. רובם יצאו מהכלא. סיפרנו להם על משמעות החג ואיחלנו להם שנה טובה. ליצור קדושה בערב כזה עם אנשים שאין להם שום נגיעה לראש השנה שלנו, וסיפור חייהם שונה כל כך, הייתה חוויה מרוממת ביותר".

                   

                  המסע הוליד ספר שכתבה אילני הנקרא: 'כשמעיזים לעוף - תשע שנים, ארבעה ילדים וקרוואן - מסע ברחבי ארה"ב', ויוצא ממש בקרוב. "שאלו אותי איך מתחילים, איך מעזים לצאת מהקופסא ולצאת למסע? אני מסבירה שהמסע הוא לאו דווקא בקרוואן, אלא המוכנות לעמוד על הצוק שלנו, לפרוש כנפיים ולעוף. מה יש להפסיד חוץ מהסיכוי לחיות?"

                   

                  דוכן התכשיטים של עדן: "היום מנקודת מבט של בחור בן 19, אני מבין שהמסע עשה לי ולכל המשפחה בעיקר טוב" (צילום: אילני אילן)
                    דוכן התכשיטים של עדן: "היום מנקודת מבט של בחור בן 19, אני מבין שהמסע עשה לי ולכל המשפחה בעיקר טוב"(צילום: אילני אילן)

                     

                    מה למדנו במסע?

                    אורי: "שכשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים. למדתי לסמוך ולדאוג פחות".

                     

                    אילני: "למדתי לחיות את החיים מתוך אמונה עמוקה שיש לי את כל מה שאני צריכה כל הזמן. למדתי גמישות וקבלה. לא לשפוט. לעצב את חיי במו ידי. למדתי על צמחי מרפא ומאכל ועל ניהול עסק".

                     

                    נוגה: "למדתי להיות עצמאית, לחיות עם אנשים במקום צפוף וקטן ושהשמחה תבוא ממני ולא תהיה תלויה באחרים".

                     

                    אלייה: "מיומנויות כמו לחימה בחרבות עץ, קסמים, ריקודים איריים והופעה מול קהל".

                     

                    עדן: "היום מנקודת מבט של בחור בן 19, אני מבין שהמסע עשה לי ולכל המשפחה בעיקר טוב. בגיל 12 פתחתי דוכן של תכשיטים שיצרתי. הרווחתי בכמה ימים 500 דולר. בגיל 13 החלטתי להישאר בדירה של חבר ולחזור למסע המשפחתי רק אחרי כמה חודשים. בתקופה הזו גם נחשפתי ללימודים בבית הספר, דבר שלא הכרתי".

                     

                    אתה לא מרגיש שפספסת חלק מהילדות?

                    "לא. נכון שלא חוויתי ילדות סטנדרטית. אני בטוח שפספסתי פה ושם ועדיין הייתה לי ילדות מדהימה ומאושרת. עשיתי דברים שבאמת עניינו אותי, יחד עם האחים שלי: התנדבנו בפארק עם בעלי חיים, למדנו היסטוריה בשמורה של אינדיאנים וגם אומנות מבעלי מקצוע בפסטיבלים. גדלתי עם הידיעה שהכל אפשרי, כיצד להתגבר על משברים, על יחסי אנוש, יזמות וניהול עסק, בריאות וקבלת האחר. מבית הספר לא לקחתי דבר. גיל 13 סימל עבורי נקודת מפנה בה הבנתי שעלי לקחת אחריות על האושר שלי ולהפסיק להאשים אחרים. בנקודה הזו גם התחלתי ליהנות. יש לי היום רק אהבה והערכה למה שההורים שלנו עשו עבורנו, בעצם יציאתם למסע הזה. גדלנו כולנו יחד ובנינו אהבה וקרבה, שמלווים אותנו עד היום".

                     

                    אילני ואורי מספרים שכל אחד מהילדים לקח את מתנות המסע באופן אחר ובקצב אחר. גל שנהנה והפיק הרבה ברגעים גדולים במסע, מצא את עצמו גם מתוסכל ואובד בין כל בני המשפחה כדי למצוא את הקול המיוחד שלו. בשנים האחרונות הוא עושה צעדים ראשונים בעולם העסקים, חולם חלומות גדולים ולומד להגשים אותם בדרכו.

                     

                    סינסנטי אוהיו, קיץ 2016 (צילום: אילני אילן)
                      סינסנטי אוהיו, קיץ 2016(צילום: אילני אילן)

                       

                       

                       
                      הצג:
                      אזהרה:
                      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד