"לא אוהבת את הילדים שלו. כשהם באים לסופ"ש אני בורחת מהבית"

הם מתעלמים ממנה, לא מחונכים לדעתה ואביהם "כל הזמן מכרכר סביבם". מה עושים כשהילדים של בן הזוג הם סיוט עבורך? סיגל קפלן מנסה לעזור

סיגל קפלןפורסם: 07.08.18 09:18
לפעמים הסביבה מקשה, "אני לא מבינה מה את רוצה. היא ילדה חמודה" (צילום: Shutterstock)
לפעמים הסביבה מקשה, "אני לא מבינה מה את רוצה. היא ילדה חמודה" (צילום: Shutterstock)

"תגידי, מה עושים עם ימי שישי, איך מתמודדים עם זה?" היא יורה לעברי ומבלי להמתין לתשובה פורצת במונולוג שוטף. "הילדים שלו גרים רחוק. תודה לאל באמצע שבוע הוא נוסע אליהם, אבל פעם בשבועיים, כשהם באים לפה, אני משתדלת ללכת מהבית. לא מסוגלת להיות פה כשהם באים. לפעמים אני לוקחת את הקטנצ'יק, נוסעת להורים שלי, ומשאירה להם את הבית. לפעמים אני מסתגרת בחדר רוב הזמן.

 

אני לא מתה על הפתרון הזה, אבל ככה אני שורדת את זה. אני יודעת שזה לא יפה להגיד, אבל משהו בנוכחות שלהם מעצבן אותי. קודם כל, הם ממש לא מחונכים.
הם נכנסים לא אומרים שלום, כל הזמן במסכים, גם ליד השולחן, אוכלים ג'אנק ומשגע אותי שהוא לא אומר להם כלום. עם הילדה שלו עוד איכשהו אני מסתדרת, אבל הילד הגדול עם התפרצויות זעם ומקלל. לא רוצה שהקטנצ'יק ילמד מהם. גם מטריף אותי איך הוא כל הזמן מכרכר סביבם. מה אני אעשה? אני יודעת שזה מגעיל להגיד, אבל אני לא אוהבת אותם", היא לרגע משתתקת ואז היא אומרת "זה נשמע רע, נכון?"

 

הרבה "אמהות שותפות" (לא ביולוגיות), חשות רגשות אשם על כך שהן לא אוהבות את הילדים של בני הזוג. וסלחו לי גברים, אבל זה הרבה יותר שכיח אצל נשים שאת הסיבות לכך אפשר לקרוא פה. התפיסה הרווחת היא כי גדלות ומחונכות נשים ש'אמהות' זה תפקיד שהן מאוד יהנו להגשים. וכשהציפייה הזו נפגשת עם ילדי בן הזוג והיא לא מתממשת, משהו נשבר. נוצר בלבול. משם הדרך לטיפוח ייסורי מצפון ולצדה ביקורת עצמית - קצרה ביותר: "למה אני לא אוהבת אותם?", "מה לא בסדר איתי?", "אני רעה?". לפעמים הסביבה מקשה - "אני לא מבינה מה את רוצה. היא ילדה חמודה", "אבל את ידעת שיש לו ילדים", "את סתם מגזימה". ובטח החיים לא נהיים יותר קלים כשבן הזוג, אביהם, מטיח בך - "את לא אוהבת אותם", "את כל הזמן נגדם".

 

הפרדוקס הוא שייסורי מצפון ורגשות אשם הם רגשות טבעיים שמגנים עלינו מפני עצמנו. "אם אני מרגישה רע עם זה, כנראה שאני לא כזאת רעה", אבל מאידך, מייצרים כל כך הרבה תופעות לוואי, כמו – כעס, מרירות, תסכול ופוגמים בשלבי ההסתגלות של בני הבית אחד לשני. ואני לא צריכה לומר, פוגמים במערכת הזוגית ובתקווה שאפשר בכלל לגשר על הקשיים. ברור. אם המטרה שלך לאהוב את ילדיו והמטרה של בן זוגך היא שתאהבי אותם כאילו היו ילדייך - אתם ממש לא על המסלול הנכון. יותר חשוב שתעבדו יחד כזוג ותקבלו את העובדה שמה שמרגישים זה מה שמרגישים, ולא לאהוב ילד שאינו שלך לא עושה אותך אדם רע.

 

אז מה כן?

לכבד. אהבה היא רגש שאין לנו שליטה עליו. או שאנחנו אוהבים או שלא. 'לכבד' זו לגמרי פעולה בה אנו שולטים. הפעולה של לכבד מישהו אחר באה לידי ביטוי קודם כל בהבנת הסובייקטיביות, בקבלת העובדה שמה שאני מרגיש/ה זה לא בהכרח מה שהוא מרגיש/ה. הבנה אינה אומרת הסכמה, אבל היא כן אומרת הקשבה, התחשבות, שיתוף והתייעצות. כבוד הדדי הוא יסוד חשוב, המייצר פוטנציאל גבוה למערכת יחסים טובה.

 

"אבל גם כשאני נחמדה אליהם הם מתייחסים אלי לא יפה"

קצב ההתקדמות וההסתגלות שלך ושל הילדים שונה. אחד הדברים שמקשים על ההסתגלות הוא קונפליקט הנאמנות. הרבה פעמים ילדי בן הזוג מערימים קשיים כביטוי נאמנות להורה הביולוגי השני. "אם יהיה לי כיף ואני אוהב את החברה של אבא, אז אני אבגוד באמא". גם המהמורה הזו תתפוגג עם הזמן, ככל שהדמויות הסמכותיות (הורים ביולוגיים ובני הזוג) ישמרו על כבודו של כל אחד בפני הילדים ויעבירו מסר שהם תומכים בקשר שלהם עם כל אחד מהם.

 

"אני יודעת שאמא שלהם אומרת להם כל מיני דברים עלי"

זה בהחלט לא עוזר, אבל עדיין אפשר לייצר מערכת יחסים טובה עם ילדים, גם ללא התמיכה של הבית השני. זה קורה ברגע שאת ואביהם מאפשרים להם את החופש לדבר על ההורה השני מבלי לחשוש מתגובה לא אוהדת, לא במילים, לא במימיקה, לא בטון, אלא מתוך מקום ש'מפרגן' לקשר השני. אלו יפנו אותם רגשית ויאפשרו קרקע בטוחה יותר להצמיח עליה את מערכת היחסים. לצד זה, לא מן הנמנע לייצר שיחה של אחד על אחד, כדי להבהיר שמקומה של אמא נשמר ואת לא מחליפה אותה.

 

"גם אבא שלהם לא שם להם גבולות. הם לא מחונכים"

"לא מחונכים" זו תלונה שכיחה. הם לא מחונכים בדרך שאת היית מחנכת אותם. ואת לא חינכת אותם. הם נולדו לבית אחד, עם דפוסי חינוך מסוימים, התפצלו לשני בתים שסיגלו לעצמם דפוסי חינוך שונים וכל דמות חדשה שנכנסת לחייהם מגיעה גם היא עם דפוסי החינוך שלה. הרבה התאמות נדרשות לילדים בבניית בית שני. להתרגל למשהו חדש, יותר פשוט מלשנות הרגל שטבוע בנו מאז ומתמיד.

 

אחת השאלות שאני שואלת זוגות היא האם הם תיאמו ציפיות לפני שעברו לגור יחד? תתפלאו כמה פעמים עולה התשובה 'לא' בחדר. הרי לא יעלה על דעתכם לא לתאם ציפיות לפני כניסה למקום עבודה חדש, או סגירת קבלן לשיפוץ בבית, או אפילו הרשמה למנוי לבריכה. למה? כי במקומות שהרגשות שלנו לא משתלטים, אנחנו פועלים ברציונליות. בכניסה לחיים במשפחה משולבת, משהו במערכת השיקולים שלנו סומך על האהבה הזוגית כיסוד שיגבר על כל הקשיים.

 

"אני מעירה לו על הטלפונים ליד השולחן, למשל. זה מטריף אותי שזה לא מפריע לו"

חשוב מאוד שתגידי לבן זוגך מה הדברים שמפריעים לך בהתנהגות של הילדים, אבל יותר חשוב ממה שתגידי, הדרך בה את אומרת. לטפטף, לבקר, לכעוס - הם חסמים לתקשורת אפקטיבית המחליפה הקשבה בהתגוננות. שינויים מתרחשים בהדרגה, ודרושה התגייסות משותפת, סבלנות וזמן. אל תניחי שבן זוגך יוכל לשנות את כל דפוסי ההתנהגות שמפריעים לך לשביעות רצונך. אם הוא יוכל לשנות חלק, זה כבר טוב. בכל מה שקשור לחינוך, תני לאביהם להוביל. עם זאת, במה שקשור ביחסים, כגון התייחסות חסרת כבוד אלייך, עדיף שתציבי מולם גבול, בדיוק כפי שהיית מציבה בפני כל אדם שהיה נוהג בך בחוסר כבוד.

 

ועוד משהו - אל תאמצו דפוס של בריחה מהבית בכל פעם שהילדים מגיעים. אפשר ללכת מפעם לפעם לשאוף אוויר, אבל הימנעות ממפגשים כדפוס קבוע לא תייצר חיבור. כדי להתקרב, צריך לייצר הזדמנויות. גם אם הן מתוכננות ולא זורמות בהתחלה. דרך אחת היא למצוא מכנה משותף. לא משהו גדול מדי. למשל, תוכנית טלוויזיה אהודה משותפת, זמר או סוג של אוכל שתאהבו לצאת לאכול יחד, פעילות אקסטרים, כל דבר. רק אל תגידו "אין". 'אין' זה רק כי לא חיפשתם מספיק.

 

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
יועצת משפחתית ומדריכת הורים במשפחות משולבות (משפחה בה לפחות לאחד מבני הזוג יש ילד/ים ממערכת יחסים קודמת); מייסדת ומנהלת שותפה במיזם "ילדים לפני הכל" - תמיכה, הדרכה, ידע וסיוע לילדים ומשפחות במעברי גירושים ומשפחות בפרק ב' ולאנשי מקצוע. בעלת עמוד הפייסבוק "משפחה משולבת"; עיתונאית ומיצרת תוכן למשחקים שוברי שיגרה בתוך המשפחה בחברת happy days והכי חשוב, כי מכאן הכל התחיל - אמא במשפחה משולבת עם ארבעה ילדים, כלב וחתול.