טו מאץ' מי טו: איך דוחסים מחאה חברתית לשמלת מיני?

השידוך בין תנועת Me too לאופנה היה צפוי כמו גשם בסוכות. מלכתחילה לא היה ספק שעולם הסטייל, שמושתת על דיבור בקול כפול (ואפשר פשוט לקרוא לזה צביעות), יאמץ לחזהו את ההשטאג הפופולארי של השנה. לא היה גם ספק שבדרך אל המטרה הראויה ביותר - הוקעת ההטרדות, התוקפנות והאלימות המינית - ירמסו באופנה את כל מה שלא מתיישר עם אם כל המטרות, קידום מכירות. עזבו אתכם מניואנסים, אבחנות זה לחלשים, ואג'נדה שאי אפשר למכור היא מותרות שאנחנו לא צריכים. כשמדובר בציניות, עולם האופנה לוקח את כולם בסיבוב – משטור הנראות הנשית, מתברר, מצטלם ממש טוב על רקע סיסמאות של העצמה נשית. זה רק עניין של זווית הצילום והתאורה הנכונה, וכן, גם אם נושאת המסר היא דוגמנית בת ארבע עשרה ששוקלת ארבעים קילו.

אני יודע שאני מניח כאן את רגליי הכבדות והגסות בשדה מוקשים, וברגע זה ממש מנסח מישהו תגובה שמוקיעה אותי כמיזוגן ו"מסגבירן", אבל לטעמי (החשוד מראש) השימוש העודף שעושה עולם האופנה ב"מי טו" לא ממש תורם למאבק. למעשה, אם אני הייתי ממובילי התנועה, הייתי מסמן לעולם האופנה, "עזבו, אל תעזרו לי, אפילו אל תעמדו לידי, שאף אחד לא יחשוב, חלילה, שאנחנו מכירים".

למה? פשוט כי התעשייה הזו, שנשלטת על ידי גברים ומרוויחה את לחמה וחמאתה על גבן של נשים וילדות שרוצות להיראות כמו ג'יג'י חדיד, היא לא פרטנר אמיתי למלחמה במיגור האלימות המינית. גם העובדה שאותה תעשייה משמשת מדגרה לניצול מיני והתנהלות שוביניסטית, לא תורמת הרבה.

קחו לדוגמה את תצוגת האופנה שהפיקה מרים צ'אלק במסגרת שבוע האופנה בניו יורק, שם הצעידה על המסלול דוגמניות שהן קורבנות של אלימות מינית, שלכתפיהן נתפרו כנפי מלאכים, ולצדן צעדו גברים במסכות של חזירים. אז בסדר, הבנו את האלגוריה המתוחכמת, אבל קשה שלא לראות את השידוך הזה לאופנה כמאולץ מדי, פשטני מדי, והכי לא משרת את המטרה שלשמה התכנסנו - לתת במה לסיפוריהן של הקורבנות.

מהצד השני של האוקיינוס, קריזמה קאסבייה, המעצבת והבעלים של המותג האוסטרלי בוהמייני Kholo, החליטה לשווק את הקולקציה שלה כקולקציית "מי טו", והקדישה אותה ל"לוחמות" ול"קורבנות". כי איכשהו, כשהבגדים לא מוצלחים, מוזעקת האידיאולוגיה לייפות אותם, וגם כאן, כמו ברוב המקרים, זה פשוט לא עובד.

הפריטים עצמם התהדרו בשמות כמו take me off slip dress ו-sex on legs in night - שמות פרובוקטיביים חפים מכל הקשר, וכל העסק מזכיר נשכחות מקומיות שמוטב היה להן להישכח, באדיבות המותג קום איל פו, שחתום על הגרסה הישראלית של שיטת הפרובוקציות בשירות תג המחיר.

מסרים חברתיים שפוגשים את עולם האופנה הופכים בשלב כלשהו למוגזמים או שיווקיים מדי. הריצה המבוהלת אחרי טרנדים והניסיון למנף כל אידיאולוגיה בולטת לטובת מקסום הרווחים, איך לומר, קצת מוציאה את הרוח ממפרשי המאבק, ומרדדת אותו (או מצרה את היקפיו) לטובת דחיסתו לתוך שמלת מיני יפה יותר או פחות.

באותה אווירה החליטו לאחרונה מארגני תחרות "מיס אמריקה" לוותר על שלב בגדי הים בתחרות, כאקט של כבוד לתנועת מי טו. כמה מוזר שאיש לא העלה על דעתו לבטל כליל את התחרות האנכרוניסטית-שוביניסטית הזו, שמנפקת מדי שנה עשרות בובות מכל קצוות תבל, כדי להביא שלום עולמי באמצעות ספריי לשיער. ככה זה כשמנסים לערבב בכוח בין שמן ומים, בלי לקחת בחשבון שהמניפולציה תצוף למעלה.

התרגילים השיווקיים האלה, שנעשים תוך דהירה צינית על מאבקים חברתיים מוצדקים, הפכו זה מכבר לכה נפוצים בעולם האופנה, עד שנדמה שקהל היעד הולך ומאבד את סבלנותו (וגם את חוש ההומור שלו) כלפי מסרים חברתיים המוגשים ארוזים בבגדים. אז כשהגולש עומר סמדר העלה לרשת צילום של חלון הראווה של "שילב", בו מככב בגד גוף לפעוטות עם הכיתוב Me Too, מיד התנפלנו עליהם עם מיטב הציפורניים השלופות והתגובות על "כמה עלוב, ואיך אתם מעיזים ותתביישו...", בצירוף כל סימני הקריאה שהמקלדת יכולה לגייס.

לא עזרו ההתנצלות הדי מיידית של הרשת, ההבטחה להסיר את בגד המריבה מהמדפים, וההסבר התמים שהפריט המושמץ הוא בסך הכול חלק מקולקציה בה הילד הגדול מכריז על הבגד I'm Here, ואחיו הקטן מגיב ב"גם אני" – רכבת הטוקבקיסטים כבר יצאה לדרך, והיא לא מתכוונת לבלום.

אחרי שבלענו כל כך הרבה מניפולציות מצד מעצבים ומותגים, קשה להאשים אותנו, הצרכנים, בצדקנות יתרה או בלוחמנות שלא לצורך. מה שמוביל אותי להציע פשרה מאוד פשוטה: יחזרו מותגי האופנה לעסוק במה שהם יודעים לעשות, כלומר, בגדים, ויואילו נא להשאיר את המהפכות החברתיות והסיסמאות למהפכנים.