מיהי הגברת שעליה כתב פנחס שדה, והאם היה לו רומן איתה, שנגמר רע

באביב 1973 פרסמה העיתונאית זיוה יריב בכתב העת הספרותי "סימן קריאה" סדרת מכתבים פרודיים, שאחד מהם נפתח כך: "רקפת נחמדה, קראתי בתימהון רב את מכתבך הראשון אליי. האמנם גילית בי רק עיניים של קדוש וליטוף טוב? וכי זאת בלבד מצאת באישיותי לאחר אותו לילה סוער שהענקתי לך? ואני לתומי האמנתי כי יש לך צינורות אל הנפש! מדוע לא הזכרת במכתבך את גופי החטוב לתפארת אלא ברמז בלבד?"

לקוראים היה ברור במה הדברים אמורים. זמן קצר קודם לכן התפרסם בארץ ספר בשם "התמסרות" - אוסף מכתבים של אישה צעירה, חבצלת שמה, אל גבר שהיא התייחסה אליו כאל קדוש. במכתביה תיארה חבצלת את התפתחות הקשר שהיה ביניהם, את המשגלים הסוערים, את הסבל שחוותה ואת ההשפלה הנפשית שעברה בתוך הקשר. דוגמאות: "אני מרגישה שהייתי זונה, יכולתי לבוא ולומר לך, אני הייתי זונה, יש אחת של אהבה ויש אחרת שהיא כמו זונה, ויש אישה אחרת שהיא כולה, הרגשתי כמו אישה קבורה, הרגשתי כמו אישה אחת שמתה"; "מה שנורא עכשיו בבוקר, העיניים והראש כואבים לי מבכי, מה שנורא זה לא מתי שבוכים, זה מתי שלחוץ, מעונה, לחוץ עד העצם, כמה דלות יש, כמה עלבון"; "אני מנשקת את האדמה ומשתחווה לך". מכתביה של חבצלת הביעו התמסרות טוטאלית לגבר, ששמו נחשף במכתב החמישי - פנחס.

לא חלף זמן רב עד שנודע ברבים ששמה המלא של כותבת המכתבים הוא חבצלת חבשוש, ושהנמען שלה הוא פנחס שדה. חבשוש הייתה בת 21; שדה – בן 41, גרוש, יוצר ידוע ומבוסס. ספרו הראשון, "החיים כמשל", שכלל הגיגים ומחשבות פילוסופיות, נחשב בעיני רבים ליצירה פורצת דרך ועיצב את השקפת העולם של צעירים רבים בני זמנו. התברר גם ששדה עודד את חבשוש להוציא ספר עם המכתבים שכתבה לו, ואף עזר לה בכך.

הרוחות סערו. דורון רוזנבלום, לדוגמה, כתב ב"דבר": "במדינת הגמדים רעש, מהומה: עוד מישהו עשה צחוק מעצמו, כביכול - הוציא לאור ספר לא טוב, לא ספרותי, בעל יומרות". הספר העפיל בתוך זמן קצר לצמרת רשימת רבי המכר, אבל שדה זכה לקיתונות של לעג; למשל, לסדרת המכתבים כביכול שכתבה זיוה יריב. את הראשון שבהם חתמה בשם "פינחסון בונפרטה": עיוות שנון ומרושע של שמו של שדה, בתוספת שם המשפחה של נפוליאון - רמז לשיגעון הגדלות של הסופר, כפי שהצטייר בעיניה.

צפו במשורר משה גנן קורא קטע מתוך "התמסרות":

מתי תשוב הגברת

ארבע שנים אחרי שהספר "התמסרות" ראה אור, הוציא שדה ספר שירים שלו – "אל שתי נערות נכבדות". אחד השירים שנכללו בו היה "צהריים":

הַדֶּלֶת קוֹבֶלֶת וְשׁוֹאֶלֶת. הִיא אוֹמֶרֶת:

מָתַי תָּשׁוּב הַגְּבֶרֶת?

דֶלֶת שְׁקוּפָה.

כְּמוֹ נֶפֶשׁ לְאַחַר מוֹת הַגוּפָה.

אַךְ שֵׁם הַגְבֶרֶת מַהוּ?

הַדֶּלֶת אֵינָהּ זוֹכֶרֶת אֶת הַשֵׁם.

הָאָרוֹן אוֹמֵר: בָּרוּךְ הַשֵּם. בָּרוּךְ הַשֵּם.

חָסִיד וְעָנָו וּמָלֵא סְפָרִים זַכִּים.

אַךְ בְּבִטְנוֹ לַחַץ רַב. דְּבָרִים חֲנוּקִים.

הַגְבֶרֶת מִן הַתְּכֵלֶת מָתַי תָּשׁוּב?

מיהי הגברת שעליה כתב שדה? למי חיכו הדלת והארון? למי התגעגעו? באותה עת שדה כבר לא הייתה בקשר עם חבשוש. עם זאת, בהערות שהוסיף בסוף הספר, הוא שילח אל קוראיו רמז לא דק בדמותה של הערה, ומתחתיה שיר. בהערה כתב: "צהריים - עשר שורות אלה נכתבו בצהרי יום קיץ, כאשר בשבתי בחדרי נפל מבטי על דלת הזכוכית הפונה אל המרפסת. מקץ ימים, בעת ריחוק מידידה נערצת, עלתה בדעתי כעין פרודיה על השיר הקצר. כשקראתי את החרוזים באוזני ידידתי, צחקה".

ואלה החרוזים הנוספים, שלא נכללים בקובץ עצמו:

הַדֶלֶת קוֹבֶלֶת וְשׁוֹאֶלֶת:

מַדּוּעַ לֹא בָּאָה חֲבַצֶלֶת?

דֶלֶת שְׁקוּפָה.

עוֹמֶדֶת כִּנְזוּפָה.

וּבַמִּטְבָּח מְמַלְמֵל הַמַּגָש:

מֵאָז שֶׁחֲבַצֶלֶת לֹא רוֹאָה אוֹתִי, אֲנִי חָשׁ כְּזָקֵן אַף־עַל־פִּי שֶׁאֲנִי חָדָשׁ.

תַּחַת שֶׁאֶהְיֶה כָּאן עֲרִירִי

מוּטָב הָיָה לִי לְהִשָּׁאֵר בַּחֲנוּת בְּמֶרְכָּז מִסְחָרִי.

הֵגִירָנְיוּם חוֹשֵׁב: מַה בֶּצַע שֶׁאֲנִי פּוֹרֵחַ עַכְשָׁו?

אִם חֲבַצֶלֶת אֵינָה רוֹאָה אוֹתִי, זוֹ פְּרִיחָה לַשָּׁוְא.

הַקַקְטוּסִים שְׁרוּיִים בְּאֵבֶל:

הֵיכָן הַגְבָרֶת שֶׁהָיְתָה מַשְׁקָה אוֹתָנוּ וּמְדַבֶּרֶת אֵלֵינוּ?

בְּאֱמֶת שֶׁהָיִינוּ תּוֹלִים עַצְמְנוּ אִלוּ הָיָה לָנוּ חֶבֶל.

וּבְעַל־הַבַּיִת עַצְמוֹ אוֹמֵר: נַעֲרָה כֹּה מְתוּקָה

לֹא תָּשׁוּב לִרְאוֹת בְּעֵינֶיךָ עַד יוֹם מוֹתְך.

אֲבָל כָּל עוֹד אַתָּה נוֹשָׁם

תְּבָרֵךְ אוֹתָהּ שֶׁיְבָרֵךְ אוֹתָהּ הַשֵּם.

צפו בכתבה של ערוץ 1 על פנחס שדה:

ספר, זגוגית ודם

השיר הזה, כפי שהעיד המשורר, הוא "כעין פרודיה", ונכלל בו שמה של חבצלת. שדה כתב אותו כדי לשעשע ידידה כלשהי (אולי את חבצלת עצמה?), שאכן צחקה כששמעה אותו.

חבצלת חבשוש הגיעה אל שדה לראשונה כשהייתה בת 17, אחרי שקראה את "החיים כמשל". בסוף שנות ה-70, אחרי שהקשר ביניהם נותק, היא אושפזה בבית חולים לחולי נפש. חברה לחיים באותה עת סיפר שניסה לגונן עליה מפני עצמה. יום אחד, סיפר ל"מעריב", כשאחזה בידיה בספרה "התמסרות", נפצעה מזגוגית שנופצה. הספר הוכתם בדמה, והיא ניסתה לתלוש את דפיו. לאחר אותו אירוע אושפזה. כששבה מבית החולים ומצאה את הספר, החליטה לזרוק אותו לפח האשפה. בנובמבר 1984 היא התאבדה בקפיצה מגג ביתה בתל אביב.

______________________________________________________

האם גם היא קפצה אל מותה מרצון, או שנפלה בטעות? הקליקו על התמונה:

במרכז: תרצה אתר. "ולמרות הכל, הכל נגמר". הקליקו על התמונה