לא הסכימה להרדים את הכלב האהוב שלה, וקנתה גם לו כיסא גלגלים

כנרת וואלך מרותקת לכיסא גלגלים מגיל 16 בעקבות תאונת דרכים. כשלכלבה היו בעיות הליכה, היא ידעה היטב מה מרגיש מי שהופך פתאום לנכה, וסירבה לוותר עליו

הסיפור של כנרת וואלך. לחצו PLAY לצפייה. כתבת: נועה לביא
כתבת: נועה לביא, צילום תומר שונם-הלוי, רותם דוזטס
כנרת וואלך והכלב שלה קרוזו. "נשבעתי לעצמי שנעשה הכל, כל מה שנצטרך, אבל לא נרדים אותו" (צילום: רותם דוזטס)
כנרת וואלך והכלב שלה קרוזו. "נשבעתי לעצמי שנעשה הכל, כל מה שנצטרך, אבל לא נרדים אותו" (צילום: רותם דוזטס)

יום אחד, לפני תשע שנים, הוא הופיע בפתח ביתה בכפר־מנחם, כלב זאב פצוע שבא מן השדות עם רגל שבורה ואוזן גזורה, התיישב בכניסה וסירב לזוז משם.

 

כנרת וואלך (45), אם לשני בנים ובת (14, 11 ותשע), גרושה פעמיים וכיום בזוגיות, לא נבהלה. "היה ברור שהכלב עבר התעללות, הוא היה במצב לא טוב ומפוחד מאוד", היא משחזרת. "אנחנו משפחה של כלבים, אצלנו קודם כל אוספים את הכלב, מאכילים אותו, מטפלים בו ורק אז מתחילים לחשוב מה נעשה איתו. וזה היה אתגר רציני, כי בדיוק עברנו בית וזמן קצר לפני כן הכלב שלנו, לברדור בשם וינסנט, מת אחרי שחלה בסוכרת. כשגילו לו את המחלה, וטרינר המליץ להרדים אותו כדי לחסוך לכולם את הסבל. מובן שסירבתי. אם יש אדם סוכרתי – לא מרדימים אותו, מטפלים בו והוא יכול לחיות עוד הרבה זמן, אז למה שלא נטפל בכלב? במשך שנתיים הזרקנו לו אינסולין פעמיים ביום, כל בוקר עשינו לו בדיקת שתן עם הסטיק כדי לדעת מה מצב הסוכר בדם, בדיקות דם ומה לא. הוא היה כמו תינוק, אי־אפשר היה לעזוב אותו. אחרי שהוא מת, חשבנו לעשות הפסקה ולחכות קצת עם בחירת הכלב הבא. רק שקרוזו לא השאיר לנו ברירה".

 

ייתכן שכנרת, המתניידת בכיסא גלגלים, מוכרת לכם: בספטמבר האחרון היא התראיינה ל"לאשה" וסיפרה את סיפורה האישי הכואב: סבא שלה פגע בה מינית בילדותה במשך שנים. ההתעללות נפסקה רק בגיל 16, כשעברה תאונת דרכים קשה במהלך נסיעה משפחתית לטבריה. "הילדות שלי נגמרה בגיל שלוש, ומה שהציל אותי הייתה התאונה", סיפרה אז לכתבת שרון רופא אופיר. "מאז שהתיישבתי על כיסא גלגלים, המפלצת הפסיקה לפגוע בי". כשגדלה ואזרה עוז לספר על כך לאמה, התברר שהסב פגע גם באחותה דורית. השתיים מעבירות כיום הרצאה שנקראת "כשסבא הוא מפלצת ואף אחד לא רואה", במטרה לעורר מודעות לנושא.

 

 

"אנחנו עושים מרוצים עם הכיסאות" (צילום: רותם דוזטס)
    "אנחנו עושים מרוצים עם הכיסאות"(צילום: רותם דוזטס)

     

    ניסינו אפילו דיקור

     

    קרוזו, רועה גרמני מעורב, צירף את עצמו למשפחה. בהתחלה פחד מהמטאטא והיה בורח בזמן הניקיון, וגם היה שומר על הבית בצורה מוגזמת: מבריח אורחים שחלפו ליד החלון, חושד במכוניות שנוסעות בכביש הסמוך ומלווה אותן כדי שלא יעצרו בשטח שלו. לאט־לאט התחיל לצבור ביטחון. וטרינר מקומי סירב לטפל בו משום שהיה תוקפני מדי והציע לנסות למסור אותו למשטרה, אבל גם שם לא רצו את הכלב שעבר את הגיל הנדרש להכשרה מקצועית. "החלטנו להשאיר אותו אצלנו. כלב לא נוטשים, גם אם זה היה מאוד לא פשוט. אבל אז קרה אירוע ששינה את כל המצב: כלב של השכנים פרץ לנו הביתה, תקף את קרוזו ונשך אותו. זה קרה לא פעם אחת, אלא תשע פעמים. בכל פעם היו אשפוזים וניתוחים בעקבות הנשיכות, והתברר שבנוסף לכל הצרות, יש בעיה עם כדוריות הדם הלבנות שלו. הוא אפילו עבר כימותרפיה שלא עזרה לו".

     

    שקלת לוותר עליו?

    "אני לא מחפשת דרכים פשוטות בחיים. לפעמים לוקח זמן למצוא פתרון, אבל אני לא אוותר עד הסוף. למזלנו, גם בבית החולים לחיות שדמה לא ויתרו עליו, ובזכותם קרוזו עדיין איתנו".

     

    טיפולים ואשפוזים לכלב זה דבר יקר מאוד, לא?

    "ולבן אדם? במה זה שונה בדיוק? האחריות היא אותה האחריות".

    "כל מה ששמעתי מסביב זו ביקורת עליי. איך אני גורמת לקרוזו כזה סבל, איזה רוע זה. אני מבינה, לאנשים קשה לראות כלב סובל ככה, אבל לי, כמשותקת היה נורא קשה לשמוע את זה"

     

    אחרי שהחלים, מספרת כנרת, קרוזו עבר שינוי התנהגותי גדול ונהפך מכלב תוקפני ואגרסיבי למלך הבית. הוא התמסר, השתחרר מפחדיו ונהנה מחיי החופש במושב, עד שלפני שנה הותקף פעם נוספת על ידי כלב אחר, ושוב הגיע לווטרינר, ואז אובחנה אצלו פריצת דיסק. "בהתחלה חשבנו שזה הגיל, קרוזו הגיע אלינו כשהיה בן שנתיים או שלוש, אז היום הוא אמור להיות בן 12. הוא התחיל לגרור את הרגליים האחוריות, זה הקשה עליו לצאת מהבית ולחזור באופן עצמאי, והמצב התחיל להחמיר. כדי שיעשה צרכים, הילדים היו צריכים להוליך אותו החוצה, כשהוא עומד על הרגליים הקדמיות והם מחזיקים את החלק האחורי של גופו. הרופאים ניסו הכל – טיפולים חדשניים, תרופות, אפילו הבאנו מדקרת הביתה שעשתה לו טיפולים".

     

    איך הילדים התמודדו עם המצב?

    "הם כמוני, לא מוותרים. מה שכן הפריע לי זה שכל מה ששמעתי מסביב, מהחברים ואפילו מהמשפחה הקרובה, חוץ מהילדים, זו ביקורת עליי. איך אני גורמת לקרוזו כזה סבל, למה אני לא מרדימה אותו, איזה רוע זה. אני מבינה, לאנשים קשה לראות כלב סובל ככה, אבל לי, בתור משותקת היה נורא קשה לשמוע את זה".

     

    הזדהית עם הכאב שלו?

    "כן, אני לא יכולה אחרת. עשינו לו בדיקות מקיפות ואמרו לנו שמצב בריאותו, חוץ מהפגיעה ברגליים כתוצאה מפריצת הדיסק, מעולה, יותר טוב מאי פעם. אז מה, צריך להרדים אותו רק כיוון שהוא לא יכול ללכת? אני בכיסא גלגלים רוב החיים שלי, גם אצלי הרגליים אינן זזות. אבל אני חיה, מתניידת, עובדת, מטפלת בילדים ואפילו מתכננת לחזור לספורט שאני כל כך אוהבת. נשבעתי לעצמי שנעשה הכל, כל מה שנצטרך, אבל לא נרדים אותו. או שאשיג לו כיסא גלגלים כדי שיוכל ללכת או שיקבל מאיתנו טיפול כנכה".

     

    "אף פעם לא התייחסתי לעצמי כאל מוגבלת" (צילום: רותם דוזטס)
      "אף פעם לא התייחסתי לעצמי כאל מוגבלת"(צילום: רותם דוזטס)

       

      2,000 שקל באמזון

       

      ב־20 השנים האחרונות עוסקת כנרת במתן ייעוץ לנכים ומתמקדת באופן ההושבה הנכונה בכיסאות גלגלים ובמתקני ספורט מונגשים. בן זוגה, ירון דוזטס, מתמחה בפרוטזות ובפתרונות לנכים. ואפילו עבורם, שעוסקים בתחום, החיפוש אחרי כיסא מתאים לכלב היה ארוך ומתיש. בהתחלה חיפשו בארץ, ואף הגיעו למישהו שמציע מוצרים כאלה, אבל גלגלי הכיסא היו קטנים מדי. הם יכלו, אולי, להתאים לכלב עירוני, אבל קרוזו, שמתגורר במושב בבית על קרקע, לא היה מסתדר איתם.

       

      "אנשים בריאים, שהולכים על שתיים, לא מודעים לעובדה שכיסא גלגלים דורש התאמה אישית, ספציפית. אין נכות אחת שדומה לשנייה. זה ממש תהליך שדורש תשומת לב להמון דברים. וזה משותף לבני אדם וגם לכלבים: גודל הגלגל, סוג הצמיג, החומר של הכיסא עצמו, איזה ברגים ורצועות יש שם – כל זה חשוב מאוד. כשלא מצאתי את המוצר המתאים בארץ, עברנו לחיפושים בחו"ל דרך האינטרנט. חיפשנו משהו איכותי עם גלגלי שטח, שיאפשר לקרוזו ללכת וגם לרוץ". הישועה הגיעה מארצות־הברית. "מצאנו באמזון כיסא שעלה כ־2,000 שקל והזמנו אותו".

       

      ואז צצה בעיה חדשה: קרוזו כלל לא התלהב מהרעיון. שני אנשים היו צריכים להחזיק אותו, והשלישי להלביש עליו את הקונסטרוקציה ואחר כך להוריד אותה. את ההושבה בהתקן יש לעשות שלוש פעמים ביום לפחות, כי המתקן אינו מאפשר שכיבה. זה היה קשה, אבל בהדרגה קרוזו הבין שכך תהיה לו אפשרות לצאת ואפילו לטפס על הגבעה ממול - וחייו השתנו. "לפני כן הוא היה גורר את עצמו ברגליים הקדמיות שהיו חלשות, והוא התעייף מהר. מהרגע שהתרגל לכיסא – הוא מאוד התחזק, ועכשיו הוא יכול לרוץ. אנחנו עושים מרוצים עם הכיסאות, והוא מנצח בקלות. אני אפילו קצת מקנאה בגלגלים שלו, הם נוחים וגדולים, הכיסא קל והוא מצליח לרוץ די מהר. אבל לקח לו זמן ללמוד להיות נכה".

      "אני לא נוסעת בכיסא ממונע, כי אז הידיים שלי יהיו חלשות. אני מעדיפה להתאמץ ולהישאר כמה שאפשר בכושר. גם לקרוזו לא הייתי קונה כיסא ממונע. עכשיו הוא מתאמץ לזוז, והוא התחזק"

       

      את זוכרת איך את למדת להיות נכה?

      "בטח. בעיקר את תחושת חוסר האונים כשהגלגל הקטן נתקע פתאום, או כשהייתי מגלה שירדתי מהכביש, אבל אין לי איפה לעלות, או שאין לי רמפה בכניסה למבנה כלשהו – זה פתאום מכה בך, כמה שהכל נהיה מסובך פתאום, לא נגיש. במציאות של הנכים יש הרבה דברים שאתה בכלל לא מעלה בדעתך כשאתה בריא. למשל, יש לי ואן גדול שמותאם לנכים. הוא מן הסתם יקר מאוד, צורך הרבה יותר דלק מרכב רגיל, שלא לדבר על החניות. נכון, אני יכולה לחנות בחניית הנכים, אבל בגלל שהאכיפה בעניין כמעט לא מתפקדת ויש אנשים שמנצלים תעודת נכות של קרובי משפחתם לצורכיהם האישיים, הרבה פעמים אני פשוט לא יכולה לחנות. הרי ברכב יש מעלית שצריכה להיפתח החוצה, זה דורש עוד מקום – ואת זה הנהגים שמחנים בצפיפות לא מבינים".

       

      את מתניידת בכיסא רגיל, לא ממונע. למה שלא תקלי על עצמך לפחות קצת?

      "כי אז הידיים שלי יהיו חלשות, רק זה חסר לי. אני מעדיפה להתאמץ, גם אם זה קשה, אבל להישאר כמה שאפשר בכושר. גם לקרוזו לא הייתי קונה כיסא ממונע. עכשיו הוא מתאמץ לזוז, והוא התחזק מאז שלמד ללכת עם זה".

       

      איך אנשים מגיבים כשרואים אתכם ביחד - אותך ואת קרוזו על הגלגלים?

      "אנשי המושב מכירים אותנו, ומי שלא - תמיד מחייך. אנחנו גם אופנתיים ומתואמים מבחינת הצבעים: שלדה שחורה, גלגלים אדומים. זה לא היה בכוונה, אבל כשהכיסא הגיע, צחקנו שעכשיו אנחנו צוות והתגובה הראשונית היא תמיד 'איזה מדליק!'"

       

      את מרגישה יחס שונה כלפייך או כלפיו בגלל שאתם נכים?

      "אף פעם לא התייחסתי לעצמי כאל מוגבלת. שיחקתי כדורסל וטניס בכיסא שלי, עשיתי את 'מלכת המדבר' על הגלגלים, סיימתי לימודים בבית הספר לקולינריה גבוהה 'בישולים', עשיתי סנפלינג, צללתי, ניסיתי גם את הטרקטורון המעופף, טיילתי עם חבריי בג'ונגל והם לקחו אותי על גבם, ילדתי וגידלתי ילדים ועוד ועוד. אני מאמינה שכשאנשים מכירים אותי, הכיסא נעלם ונשארת האישיות. לפחות זה מה שאומרים לי תמיד. וגם לקרוזו אנחנו לא מתייחסים כמו לנכה. הוא הכלב שלנו, חבר נאמן שעכשיו קיבל שני גלגלים, זה אפילו שדרוג".

       

      לפני שנה אספו לביתם כלבה נוספת. חברה של כנרת מצאה בתחנת דלק ליד המושב כלבה שחורה, נטושה ורעבה, מלאת קרציות ומיובשת. כנרת, שמתנדבת בפרויקט "עמותת הסורקים", המסייעת בהשבת כלבים אובדים לבעליהם, לקחה אותה לביתה - להאכיל, לנקות ולמצוא לה בעלים חדשים. רק שלא נמצאו כאלה - לא באינטרנט ולא דרך חברים. כך הפכה ניקי, כלבה מעורבת ואנרגטית, לחלק מהמשפחה. 

       

       תגידי, את תמיד צריכה אותם נטושים ומסכנים?

      "אני לא בוחרת בהם, זה הם שבוחרים בי, מה אני אעשה. אי־אפשר לעזוב ככה חיה במצוקה".

       

      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: אלכס ליפקין, סגנון: מזל חסון ל"סולו")
      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: אלכס ליפקין, סגנון: מזל חסון ל"סולו")
       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד