"מגיל צעיר הייתי שונה, ילדה קירחת ולא מקובלת. אבל יש בזה יתרונות"

בגיל שבע, בעקבות מחלה אוטואימונית, איבדה חדוה קלינהנדלר את שיערה ונעשתה קירחת. מאותו רגע החלה במסע חיים מופלא שבו היא לא נותנת לשום קושי לעצור אותה. הילדה שגדלה במשפחה חרדית פורצת גבולות של חברה וטכנולוגיה אבל נשארת תמיד נאמנה לעצמה ולדת היהודית שעליה חונכה.

מי את?

"חדוה, בת 32, נשואה למאיר ואמא של חנוך (11 וחצי). גרה בבני ברק".

ומה את עושה?

"אני מנכ"לית ומייסדת שותפה ב-Emerj – סטארט-אפ שמאפשר שיתוף של ידע והזדמנויות בעולם העבודה. בעבר עסקתי בתרגום ובשיווק".

הכירו אותה:

שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?

"אמי נולדה בירושלים והיגרה בילדותה לניו יורק עם הוריה. אבי יליד בני ברק, בן למשפחת פרדסנים. שניהם באו ממשפחות חרדיות מיוחסות והכירו באמצעות שידוך. ב-1985 נישאו וגרו בניו יורק, שם נולדתי אני. אחריי באו לעולם עוד שני בנים ושתי בנות. כשהייתי בת שלוש, חזרנו לארץ, לבני ברק. בעוד אבי עובד בעסק המשפחתי, אמי הייתה עקרת בית. בהמשך, כשכבר הייתה אמא לחמישה ילדים, עשתה תארים בחשבונאות ובעבודה סוציאלית והקימה בבני ברק את מרכז 'בנפשנו' לחרדים נפגעי טראומה מינית, שאותו היא מנהלת עד היום. הבית שלנו התנהל מתוך הכרה שזכינו לייחוס בעולם החרדי, והמעמד הזה מהווה זכות גדולה, שבצידה גם אחריות. כל פעולה שלנו נבחנה תחת השאלה: האם אנחנו נוהגים כשורה? האם אנחנו ראויים? אבל זה גם היה בית אינטלקטואלי, פתוח, לא מבוהל מהעולם שבחוץ. ביקרתי בהרבה חוגים: אמנות, בלט, התעמלות. מגיל חמש גם קיבלתי שיעורים פרטיים באנגלית, וכילדה קראתי את כל הקלאסיקות: 'סוד הגן הנעלם', 'האסופית', 'הקלברי פין' וגם 'חסמב"ה', 'דני דין' ו'צ'יפופו'. הספרים חשפו בפניי עולם חדש ועשיר, שלא הייתה בו סתירה לבית ולמציאות שבתוכה גדלתי.

בילדותה, עם אמה. "זה היה בית אינטלקטואלי, פתוח, לא מבוהל מהעולם שבחוץ"

"כשהייתי בת שבע, החל לפתע שיערי לנשור, ולאחר זמן מה נעשיתי קירחת לחלוטין. התופעה עוררה דאגה גדולה והולידה התרוצצות בין רופאים רבים. לאחר בירור מעמיק התברר שחליתי באלופציה, מחלה אוטואימונית שבה הגוף תוקף את זקיקי השערה, ושמדובר במצב בלתי הפיך: השערות שלי לא יצמחו מחדש. התחלתי להתמודד עם המציאות החדשה, וזה לא היה קל. ילדים יכולים להיות אכזריים מאוד כלפי השונה מהם, ואכן, חוויתי תקופה קשה של לעג והצקות בגלל הקרחת שלי. בגיל תשע כבר חבשתי פיאה. הייתי ילדה מאוד לא מקובלת, וחשבתי שזה בגלל השיער שלי. כשהתבגרתי, הבנתי שהייתי שונה מבפנים, לא רק מבחוץ: משחקי הילדות סביבי נראו לי מטופשים, והעדפתי להעביר את זמני בקריאה. היה חסר לי ידע על התנהלות חברתית ונכשלתי בתחום הזה באופן קבוע. למזלי, גדלתי להורים אוהבים, חמים ורגישים. בתוך הבית איש לא פקפק ביכולות שלי וגם לא ביופי שלי - הפנימי והחיצוני".

עם הסבא והסבתא רבא שלה. "זכינו לייחוס בעולם החרדי"

בתיכון המצב השתפר. "השנים האלה היו בשבילי תקופה נהדרת של גילויים חדשים. פתאום הבנתי שאנשים רוצים בחברתי. אחת המורות הפכה עבורי למנטורית, מודל לחיקוי וללמידה, ונתנה לי משימות שונות שאפשרו לי להתרכז בחיובי ולעצב את השקפת העולם שלי. וכך, ממצב של המון רעש פנימי פתאום היה לי סדר בראש. הדרכתי בתנועת הנוער החרדית בתיה, עשיתי דברים שאני אוהבת והכרתי אנשים חדשים שהעשירו אותי".

החתונה עם מאיר. "התארסנו בתוך פחות משבוע"(צילום: אריאל רבינסקי)

זמן קצר לאחר סיום התיכון הכירה באמצעות שידוך את מאיר, ומהרגע הראשון מצאה איתו שפה משותפת. "בתוך פחות משבוע התארסנו, ואחרי ארבעה חודשים וחצי נישאנו. את המסלול המקצועי עיצבתי עוד לפני שנולד בננו. בהתחלה רציתי ללמוד עבודה סוציאלית, אבל גילי הצעיר מנע ממני קבלה ללימודים בתחום בריאות הנפש, אז בגלל אהבתי לשפה האנגלית בחרתי לימודי תרגום בבית ברל. בהמשך עבדתי בתרגום מאמרים וסרטים וכלקטורית בהוצאת ספרים. בעקבות המשבר הכלכלי של 2008-9 חלה ירידה בהזמנה של עבודות תרגום, והתחלתי לחפש את דרכי הלאה. באותה תקופה עמדנו לעבור דירה, התעניינתי בתחום עיצוב הבית ופתחתי בלוג באנגלית שבו עסקתי בעיצוב ובתפירה. בשלב הבא בניתי שני אתרים שעסקו בעיצוב, האחד באנגלית והאחר בעברית - שניהם תחת המותג Rooms and Words. התוכן שהעליתי יצר לי קשרים עם פלטפורמות בינלאומיות לשיווק ועם עסקים עצמאיים בארץ, שניהלתי את השיווק שלהם ברשתות החברתיות. במקביל הרציתי על שיווק באמצעות תוכן במסגרות עצמאיות ובמכללת רופין.

"הפתיחות שלי לחדשנות העירה אצלי צורך חדש-ישן. עוד כתלמידת תיכון נחשפתי לחשיבות הרבה של מנטורינג כמקור לבניית הביטחון העצמי ולצמיחה אישית ומקצועית. עם השנים הבנתי שמנטורינג הוא צורך כללי של נשים, ויש לתת עליו את הדעת. ב-2015 החלטתי להפיץ סקר בינלאומי של 30 שאלות לנשים. אמרתי לעצמי שבטח אף אחת לא תענה עליו, אבל בתוך שבוע קיבלתי 500 תשובות מנשים ב-56 מדינות. הבנתי שעליתי על משהו והתחלתי לפתח אפליקציה שהיא הבסיס לזו שיש לנו היום - מערכת המוטמעת במקום העבודה ומאפשרת לכל עובד לקבל ייעוץ ומנטורינג מעובדים אחרים באופן פרטי ודיסקרטי. התוצאה: עובדים מרוצים ואפקטיביים יותר, בעלי זיקה לארגון ונאמנות לטווח ארוך. לאחר שהשותפה שלי, חנית כהן, הצטרפה למיזם והתחילה להוביל את הפן הטכנולוגי, גייסנו לקוח גדול ראשון, ואחריו באו עוד – כולם ארגונים בינלאומיים מובילים".

קלינהנדלר (משמאל) עם אמה בכנס בברלין. "עושים המון טעויות בדרך וחוטפים המון מכות"

מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לחדוה של היום?

"מגיל צעיר הייתי שונה - ילדה קירחת ולא מקובלת חברתית - אבל דווקא השוני הזה הקנה לי גמישות מחשבתית ויכולת להיות נוכחת. מצד שני, זה אפשר לי לראות דברים בפרספקטיבה. בזכות זה אני מסוגלת לחוות קונפליקטים בלי להתפרק בגללם, להסיק מסקנות בצורה רציונלית ולהתקדם הלאה. כך אני נעה בין העולם החרדי לחילוני, בין ישראל לחו"ל, בין אורח חיים אורתודוכסי לחדשנות טכנולוגית – וכל זה בלי לאבד את זהותי האישית. הקמתי סטארט-אפ לא כדי לעסוק בטכנולוגיה אלא בגלל בעיה אנושית שבער בי צורך לתת לה פתרון. בילדותי נחשפתי לדמויות משמעותיות - סבי, סבתי והוריי - שבני קהילתם היו משחרים לפתחם על מנת להתייעץ וללמוד מחוכמת החיים שלהם. משם למדתי את הצורך לאפשר לאנשים מקום שבו הם לא יהיו לבד אלא יוכלו להתחבר לאנשים אחרים ולצמוח באמצעותם. מהבית גם לקחתי את האמונה - הכלי החשוב ביותר ליזם. הרי עושים המון טעויות בדרך, וחוטפים המון מכות, ולכאורה אין בכלל היגיון לעשות את זה לולא האמונה שבזכותה כל זה אפשרי".

מסר לאומה?

"מעולם לא ראיתי את עצמי כאדם טכנולוגי או כמישהי שיכולה לעבוד מול עסקים בינלאומיים, אבל מגיל צעיר מצאתי את עצמי חולמת בגדול, ומצד שני נאלצתי להתמודד עם האמונות המגבילות שלי לגבי עצמי. אני חושבת שאנחנו רגילים לראות הטיות וסטיגמות כמשהו שמגיע מבחוץ, אבל בעצם הרבה מהסטיגמות מגיעות מתוכנו. הייתי שמחה אם היינו לוקחות לעצמנו זמן ומרחב כדי למחוק את הדברים שאנחנו חושבות על עצמנו, כי בעיניי אין דבר שנשים לא יכולות לעשות".

______________________________________________________

דורון זאוברמן רוצה לתת תקווה לנשים מוכות. הקליקו על התמונה:

"האלימות נעשתה חלק קבוע בחיי". הקליקו על התמונה (צילום: אורית ענבל)