הפכה מאישה נזקקת למנהלת כספים בארגון החברתי שסייע לה

אילנית בירן היתה אישה קשת יום, פרודה ואם לילדה, שחיה בבית אביה ועבדה בעבודות מזדמנות. היום היא נשואה ואם לארבעה, ומנהלת מחלקת כספים של ארגון "בעצמי"

אילנית בירן: "מגיל 12 אני עושה ניהול תקציב. ב־300 השקלים שקיבלתי מניקוי מדרגות ידעתי לתכנן כמה יוקצב לפינוקים, לטיול שנתי ולמה שעוד צריך"  (צילום: אביגיל עוזי)
אילנית בירן: "מגיל 12 אני עושה ניהול תקציב. ב־300 השקלים שקיבלתי מניקוי מדרגות ידעתי לתכנן כמה יוקצב לפינוקים, לטיול שנתי ולמה שעוד צריך" (צילום: אביגיל עוזי)

בגיל 32 הייתה אילנית בירן אישה קשת יום, פרודה ואם לילדה, שעבדה בעבודות מזדמנות וחיה בבית אביה. היום, בגיל 45, היא נשואה ואם לארבעה, מנהלת מחלקת כספים ומנהל של ארגון "בעצמי", אחראית על תקציב שנתי של 30 מיליון שקל, משתתפת בישיבות הנהלה וזוכה להערכה מקצועית ואישית.

 

אבל נתחיל בהתחלה. בירן היא ילידת יפו, ילדה עשירית במשפחה בת 11 ילדים להורים ממוצא טורקי. אמה עבדה במשק בית, אביה נכה והפרנסה הייתה במשורה. "לבשנו בגדים מכוערים ממחסן יד שנייה, ושכן בעל בסטה בשוק הביא לנו כל ערב ארגז עם ירקות שלא נמכרו", היא נזכרת, "אבל היינו ילדים שמחים. שיחקנו קלאס וחמש אבנים, היינו כל היום ברחוב ולא הרגשנו קושי, היה לנו בית נעים", אומרת בירן שמגיל 12, כמו אחיותיה הבוגרות, עבדה בניקוי חדרי מדרגות "כדי שאוכל לקנות שמפו ומרכך שרציתי".

"אבא היה בהלם כשאמא נפטרה, פשוט לא הצליח לתפקד. כל יום בתום הלימודים רצתי הביתה לבישולים ולעבודות הבית, אבל המשכתי להיות תלמידה טובה. אהבתי מאוד את בית הספר"

כשהייתה בת 15 נפטרה אמה ממחלת כליות. "זה היה קשה מאוד", היא מספרת ועיניה מתלחלחות. "אמא הייתה אחראית על הבית, על חשבון הבנק, שכר הדירה והמכולת, ואבא, שהיה בהלם כשנפטרה, פשוט לא הצליח לתפקד. אחיותיי הגדולות כבר היו נשואות ואחותי הקטנה הייתה במשבר נוראי. כל יום בתום הלימודים רצתי הביתה לבישולים ולעבודות הבית, אבל המשכתי להיות תלמידה טובה. אהבתי מאוד את בית הספר".

 

בסיום התיכון התגייסה לצבא. "אף אחת מאחיותיי לא שירתה בצה"ל ואבא לקח אותי לרבנות כדי שאצהיר שאני דתייה, אבל מיד אחר כך נסעתי לבקו"ם וביקשתי שיגייסו אותי", היא צוחקת. "שירתי כפקידת מג"ד בגדוד חי"ר קרבי".

 

לאחר השחרור הכירה את דודי בירן, אז חייל בחופשת שחרור, וכעבור ארבע שנים נישאו. את הדירה הראשונה שלהם בלוד רכשו בעזרת משכנתה כבדה, ואז נולדה בתם הבכורה, אסתר, היום בת 17. "שנינו לא עבדנו בעבודות מסודרות והמצב היה על הפנים", היא נזכרת. "אמא שלו עזרה לנו בקניות, אבל החובות נערמו. לא עמדנו בתשלומי המשכנתה, פינו אותנו מהבית ולא היה לנו איפה לגור. הגענו לקצה. כשבתנו הייתה בת שנה וחצי, נפרדנו. הוא עבר לגור אצל סבתו, אני והילדה עברנו לאבא שלי, שחי עם בת זוגו בבית ילדותנו.

 

המצב הזה היה טוב לבתי וגם לאבי, שנכדתו הכניסה אור הביתה, אבל בשבילי זה היה מורכב. לא מצאתי עבודה מסודרת, לימדתי שיעורים פרטיים באנגלית, עבדתי כסייעת מחליפה בגן ילדים רק כדי שיהיה כסף למכולת. חיינו מהיד לפה".

 

כך במשך ארבע שנים. "בגיל 32, שבו או שאת בשיא הקריירה או שאת מרגישה שהרכבת כבר עברה את התחנה שלך, לא הרמתי את הראש להסתכל קדימה, לא ראיתי עתיד. הקשר עם בעלי בנפרד היה בעיקר סביב הילדה. לא היה לי בן זוג חדש וגם לא היה לי רצון לזה. הילדה הייתה פרויקט חיי ומעבר לזה - ממש כלום".

 

אילנית עם בתה הבכורה, אסתר. "הילדה הייתה פרויקט חיי ומעבר לזה - ממש כלום" (צילום: אלבום פרטי)
    אילנית עם בתה הבכורה, אסתר. "הילדה הייתה פרויקט חיי ומעבר לזה - ממש כלום"(צילום: אלבום פרטי)

     

     

    ההתחלה: פקידת קבלה

     

    ואז, לפני 12 שנים, הייתה נקודת המפנה. "כמטופלת של רשויות הרווחה בשכונה סיפרה לי העובדת הקהילתית על תוכנית תעסוקה שמופעלת על ידי עמותת 'בעצמי'. לא הכרתי את התוכנית והיא הציעה שאבוא לשמוע. כשהבעתי ספק, היא שאלה: 'מה יש לך להפסיד?' הלכתי למתנ"ס ומצאתי את עצמי עם עשר נשים מהשכונה, כולנו מטופלות של מחלקת הרווחה. שתי מאמנות אישיות ומנחת התוכנית מעמותת 'בעצמי' - שלוש נשים מטופחות שדיברו בשפה רהוטה - הציגו בפנינו תוכנית שפועלת על פי מודל מחו"ל, שמאפשר זינוק להצלחה. כשסיימו לדבר, אמרה אחת מהן: 'לא כל אחת מתקבלת לתוכנית. צריך לעבור ריאיון אישי'. בדיעבד, אני מבינה שהאתגר הזה הדליק אותי. נראה להם שלא יקבלו אותי? אני יכולה להתקבל לכל דבר, אמרתי לעצמי ופתאום התחשק לי להיות ממש כמותן.

     

    "זומנתי לריאיון, הגעתי למשרד מעוצב בתל־אביב, הרגשתי אווירה של צוות והתחשק לי להשתייך אליה. בהתחלה הקשו עליי. אולי כדי לעודד אותי לרצות יותר. אני התעקשתי שזה מתאים ונכון לי ושיש לי כוח ויכולת לעמוד במשימות ולהתמיד בתוכנית שדורשת תהליך ומחויבות - עליי להגיע לכל המפגשים הקבוצתיים ואם לא אתמיד, הקבוצה תמשיך ואני אשאר מאחור.

     

    "בסופו של דבר התקבלתי. התוכנית נמשכה כשנה והתחילה בסדנה אינטנסיבית של חודש, שבה מבררים מהו החלום התעסוקתי של כל אחד מהמשתתפים. אני דיברתי על צילום ועריכת וידיאו ואנימציה, אבל בהמשך היה טוויסט והגעתי למקום אחר לגמרי.

    "מצאתי את עצמי עם עשר נשים מהשכונה, כולנו מטופלות של מחלקת הרווחה. אמרו לנו: 'לא כל אחת מתקבלת לתוכנית'. האתגר הזה הדליק אותי. נראה להם שלא יקבלו אותי?"

     

    התייחסתי לסדנה ברצינות ונהניתי מאוד ללמוד. אחד הדברים החשובים שלמדתי שם היה לדבר. לפני כן הביטחון העצמי שלי היה ברצפה, כשדיברתי לא שמעו את הקול שלי. כבר עם סיום הסדנה, כשהתבקשתי להציג את התהליך שעברתי בפני הנהלת 'בעצמי', דיברתי בשפה רהוטה ובביטחון".

     

    מה סיפרת על עצמך?

    "אמרתי שכשלימדו אותנו בתוכנית לכתוב קורות חיים, התלבטתי. מה היה לי לכתוב? אני בת 32 והניסיון האחרון שלי בעבודה מסודרת היה בצבא. אין לי תארים אקדמיים או מקצוע, איך אוכל למכור את עצמי בשוק הזה? אבל הוספתי שבסדנה קיבלתי המון מוטיבציה, שרכשתי מיומנויות ושגם אם אין לי ניסיון מוכח להציע, אני מאמינה שיש לי המון מה לתרום למעסיק הבא שלי, שיש בי תשוקה ורצון לטרוף את עולם העבודה. אמרתי שאני רוצה להשתלב במקום שבו אוכל לתרום ולהיתרם, שאני רוצה לקום בבוקר, להתלבש בבגדים יפים, להתאפר, ללכת לעבודה ולהרגיש ערך עצמי. הרגשתי שהעבודה לגביי תהיה הרבה יותר ממקור הכנסה בלבד".

     

    בסוף המפגש ניגשה אליה טופז דגן, המנכ"לית לשעבר של הארגון, שלפה כרטיס ביקור ושאלה אם הייתה רוצה לעבוד בעמותה. "חיפשו שם פקידת קבלה, התפקיד הכי זוטר שהיה, ומיד אמרתי: 'כן, בטח'. בשבילי זה היה דבר עצום. זה ריגש אותי והייתי גאה בעצמי מאוד".

     

    עם שלושת הילדים שנולדו בזה אחר זה. מימין: יואב, שגיב ותומר (צילום: אביגיל עוזי)
      עם שלושת הילדים שנולדו בזה אחר זה. מימין: יואב, שגיב ותומר(צילום: אביגיל עוזי)

       

      ההמשך: מנהלת כספים

        

      גם החיים הפרטיים התחילו לעלות על הפסים הנכונים. כבר במהלך הסדנה השתתפה בירן יחד עם בעלה בנפרד בקבוצת הורים לקבלת מיומנויות תקשורת עם ילדיהם. "התחלנו להיפגש אחת לשבוע, לדבר על הילדה ולבדוק איך אפשר לעזור לה, וסביב הנושא הזה התקרבנו. בקבוצה ראו שיש בינינו אהבה ושקיימת עדיין משיכה, ועודדו אותנו לחזור זה לזה. אחרי ארבע שנים חזרנו להיות משפחה. שלושת הבנים שלנו נולדו בזה אחר זה: תומר היום בן 11, שגיב בן עשר ויואב בן שמונה וחצי, היא אומרת בחיוך ושולפת את הנייד כדי להראות את הרביעייה שלה.

       

      התרחבות העול המשפחתי לא ציננה את התלהבותה מהעבודה והיא החלה לעלות בסולם התפקידים. "בשנה הראשונה עניתי לטלפונים ולמיילים, עשיתי את העבודה הכי בסיסית. אחרי שחזרתי מחופשת הלידה הראשונה קיבלתי קידום לתפקיד רכזת הכספים".

      "הביטחון העצמי שלי היה ברצפה. אבל כבר עם סיום הסדנה, כשהתבקשתי להציג את התהליך שעברתי בפני הנהלת 'בעצמי', דיברתי בביטחון. המנכ"לית ניגשה אליי והציעה לי לעבוד שם"

       

      מה לך ולניהול כספים?

      "מגיל 12 אני עושה ניהול תקציב. ב־300 השקלים שקיבלתי מניקוי מדרגות ידעתי לתכנן כמה יוקצב לפינוקים, לטיול השנתי ולמה שעוד היה צריך. אבל ברצינות, באתי עם אוריינטציה והתפתחתי תוך כדי עבודה. בתפקיד הקודם עבדתי עם מנהלת הכספים והייתי ראש גדול".

       

      "כל הזמן רציתי לקבל עוד ועוד אחריות. כשהיא הייתה בלחץ עם הוראות התשלום והשכר, ביקשתי שתלמד אותי את העבודה. היא זיהתה את התשוקה ואת היכולות שלי, וכשרכזת הכספים עזבה את העבודה, תפקידה הוצע לי. אחרי שנה ילדתי שוב ובברכת הוועד המנהל חזרתי לקידום נוסף: מנהלת כספים וכוח אדם, שאחראית על כל ניהול התקציבים לעמותה, תשלומי השכר, כולל אחריות על תקבולים משותפים לפעילויות, הגשת דוחות כספיים ועוד. זה היה שנתיים בלבד אחרי שהשתתפתי בתוכנית ההעצמה כמי שנזקקה לעזרה".

       

      זו התקדמות מטאורית.

      "נכון. יו"ר ועדת הכספים, שמתווה את הפעילות הכלכלית והאסטרטגיה, החזיק לי את היד. עברנו אז לבניין פנורמה בדרום תל־אביב, שם אנחנו פועלים גם כיום, ואני הובלתי את השיפוצים עם התינוק בסלקל".

      "צמחתי עם הארגון. בשנת 2006, כשהתחלתי את העבודה היה לנו תקציב של 5.7 מיליון שקל, היום התקציב עומד על 30 מיליון שקל שהם באחריותי"

       

      איך התקבל התפקיד החדש במשפחה החדשה־ישנה שלך?

      "האמת היא שהתלבטתי אם לקבל את התפקיד, כי חששתי שלא אעמוד בהתחייבויותיי לעבודה או בציפיות שהיו לי לגבי הבית, אבל בעלי, שעדיין לא הייתה לו עבודה מסודרת, פרגן ועודד אותי והיה שותף פעיל ותומך. הוא היה התשתית שעליה יכולתי להתבסס כשקיבלתי על עצמי את הקידום הזה, שבא עם שעות עבודה ארוכות. בהמשך הוא הפך לקניין של חנות ירקות, מה שחייב עבודת לילה. היום יש לו עבודה לא פחות תובענית משלי ואולי יותר. הוא שותף בחנות ירקות ומתפעל מזנונים באצטדיונים. אנחנו מג'נגלים בין העבודה לילדים".

       

      לפני שבע שנים מונתה בירן לתפקידה הנוכחי כראש מחלקת כספים ומנהל, במקביל להכפלת היקף העבודה בעמותה. "צמחתי יחד עם הארגון וכיום אנחנו מונים 150 עובדים. בשנת 2006, כשהתחלתי את העבודה, היה לנו תקציב של 5.7 מיליון שקל, והיום התקציב עומד על 30 מיליון שקל".

       

      וכל המיליונים האלה הם תחת אחריותך. אין חשש?

      "לא, כי אני לא לבד. מ־2009 אני עובדת תחת המנכ"ל צביקה גולדברג, שמאתגר ומעודד אותי וגם דחף אותי ללימודים אקדמיים. ב־2011 התחלתי ללמוד כלכלה וניהול באוניברסיטה הפתוחה, עשיתי כבר יותר מ־50 אחוז מהתואר וזה תרם לי המון. פתאום הכרתי את המושגים שעומדים מאחורי הפרקטיקה. אצלי זה עבד הפוך", היא צוחקת.

       

      נכון לעכשיו היא עשתה פסק זמן מהלימודים כי העומס גבה מחיר משפחתי. "בעלי כבר לא יכול היה לתת את התשתית המלאה ואני לא הרשיתי לעצמי לפגוע בעבודה. אבל אני עוד אחזור ללימודים, אני לא מתכוונת לוותר".  

       

      אילנית ובעלה, דודי בירן. חזרו להיות משפחה (צילום: אלבום פרטי)
        אילנית ובעלה, דודי בירן. חזרו להיות משפחה(צילום: אלבום פרטי)

         

         

        9,000 אנשים בשנה מוכיחים שזה אפשרי

        =============================

        "בעצמי" הוא ארגון חברתי, הפועל יותר מ־20 שנה לשילוב ולקידום אוכלוסיות מעוטות הזדמנויות בתעסוקה, להעצמתן הכלכלית, האישית, המשפחתית והקהילתית. מדי שנה מסתייעים בו כ־9,000 נשים וגברים מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בישראל, במגוון מישורים, ובראשם פיתוח והפעלה של תוכניות לקידום תעסוקה, הפרושות בכ־100 מוקדי פעילות בכל רחבי הארץ.

         

        רוב התוכניות נמשכות כשנה, שבמהלכה מלוּוים המשתתפים באופן פרטני ובסדנאות קבוצתיות בתהליך עמוק וממושך, שבו הם זוכים לחיזוק הביטחון האישי, עידוד יכולת הבחירה ובחינת השאיפות והכישורים שלהם; הם מגדירים לעצמם מטרה תעסוקתית ובונים תוכנית תעסוקה אישית. בנוסף, מוקנות להם מיומנויות לחיפוש עבודה והם מקבלים ליווי בשלבי הקליטה בעבודה, הכל ללא תשלום.

         

        בסיום התוכניות, כ־70 אחוז מבוגריהן משתלבים בעבודה התואמת את כישוריהם ושאיפותיהם, ואף מתמידים בה. "בעצמי" מפעיל גם קו סיוע טלפוני ארצי למובטלים ולמחפשי עבודה: 2119*

         

        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום:  איתן טל, הפקה וסטיילינג: קרן נפתלי)
        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: איתן טל, הפקה וסטיילינג: קרן נפתלי)
         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד