איך בכל זאת הצליחו לשכנע את שחר? "החלטנו שהיא תהיה איתנו חודשיים, במהלכם היא תקבל מדי שבוע משקה מ'סטרבאקס' (תנאי שלה ליציאה לטיול)", טל צוחקת. "במידה והיא תרצה לחזור בסוף התקופה נאפשר לה. והיא נשארה. גם אופיר התגבר על החשש מטיסות".
גל מספר שגם ההורים משני הצדדים לא התלהבו: "הם לא הבינו איך אנחנו מתנתקים לשנה ולוקחים ארבעה ילדים, מתוכם שתי ילדות אלרגיות, למקום ללא מערכת בריאות טובה. אצל ההורים של טל היה טוויסט בעלילה כשהבינו שאנחנו רציניים: בשלב מסוים הם הפתיעו אותנו והצטרפו לטיול בווייטנאם. ההורים שלי עדיין חושבים שאנחנו משוגעים ושמדובר בצעד לא פרקטי ולא נכון".
הכירו את משפחת מרגלית
גל (46), טל (45), שחר (13), רותם (10), אופיר (7), ומעיין (4). מתגוררים בכמון. גל מהנדס מחשבים וטל מהנדסת מחשבים במיל' ובשנים האחרונות עקרת בית. לפני שש שנים החליטו טל וגל שמגדירים את עצמם כזוג חנונים עם נטייה נוודית, לעבור מהיישוב מזור במרכז לצפון הארץ. מבחינתם הייתה זו תחילת המסע המשפחתי ששיאו הטיול בחו"ל.
המסע שלנו
טל: "לטיול יצאנו באוגוסט לפני שנה. חזרנו לאחרונה. ביקרנו במזרח אסיה: תאילנד, וייטנאם, נפאל וסין. אם היינו יכולים, המסע היה ממשיך כמה שנים. בעתיד הקרוב-רחוק נצא שוב לטיול משפחתי – כולנו בעניין".
מאיפה הכסף למסע?
טל: "חסכונות של שנים, השכרת הבית במרכז ומכירת הרכבים. השארנו קצת בצד כדי שתהיה לנו נקודת פתיחה כשנחזור. חשוב להבין גם שעצם המעבר לצפון לימד אותנו להסתפק בפחות. ההוצאות קטנו מבלי לפגוע באיכות החיים. למדנו שלא חייבים לקנות מותגים או לנסוע ברכב הכי חדש ושאפשר לארגן יום הולדת מדהימה ב-150 שקל ולא ב-1500".
ומה עם הקריירה?
בזכות / בגלל הטיול החליט גל להתפטר ממקום עבודתו ב-15 השנים האחרונות: "מאוד אהבתי את מקום עבודתי ואת מה שאני עושה. חשבתי אולי לנסות לעבוד מחו"ל, אבל בפועל, זה לא עבד. אין ספק שלקחתי סיכון וזה לא היה פשוט בכלל".
טל חושבת שהטיול הוא ההזדמנות של גל לשינוי: "כשעברנו לצפון, גל עבד מהבית ופעם בשבוע נסע למרכז. זה עצר לו את הקידום. אני חושבת שהטיול מדרבן אותו כעת למצוא עבודה באזור, וכך גם להשתדרג מבחינה מקצועית".
החששות לפני
גל: "חששתי מהיציאה משוק העבודה. כיום, חודש אחרי החזרה, אני עדיין מחפש עבודה וזה מאוד מאתגר, ויחד עם זאת, החוויה המשפחתית שווה את זה. לפני היציאה לטיול חששתי מאוד מהאופרציה – למכור את הרכבים, לארוז את כל הבית, לארגן את הטיסות, לאתר מקומות לינה – מדובר בתקופה מאוד ארוכה. היה לי גם ברור שטל ואני מאוד נהנה, השאלה הייתה – מה יהיה עם הילדים והאם נסתדר כמשפחה, במיוחד כשהבכורה מאוד מתנגדת".
טל: "אני הכי פחדתי מסיכון בריאותן של הבנות. רותם, מעיין ואני אלרגים למזונות מסוימים ברמה מסכנת חיים. לקחנו איתנו מזרקים, ועדיין, מערכת הבריאות במזרח אסיה לא מתקרבת למה שיש פה בארץ. בתחילת הדרך היינו מטיילים רק בקרבת בתי חולים. עם הזמן שחררנו והרשינו לעצמו להתרחק. חשוב לי להעביר לילדות את המסר שהן יכולות, גם אם הן סובלות מאלרגיה".
גל מספר על התכנון הראשוני של מסלול הטיול: "רצינו להיות קרובים למשפחה, ולכן חשבנו על גיאורגיה וגם – לחזור ברגע אחד במידה ונשתפן".
טל לעומתו הייתה חד משמעית לגבי היציאה למסע: "אני רוצה ליהנות מהחיים. תמיד תהיה סיבה להגיד לא. אם היינו מחכים, זה לא היה קורה".
הבית הזמני שלנו
המסע הארוך לא מנע מהזוג להמשיך עם חיבתם לבישול. בכל מקום אליו הגיעו מצאו בית עם מטבח: "ריחות הבישולים והעבודה במטבח, כשגרנו בבית משלנו, עזרו לנו לשמור על המשפחתיות והאווירה הביתית והחמה", מסבירה טל.
"בישלנו מאכלים מערביים, בשילוב קולינריה מקומית. הבחירה בבית ולא בבתי הארחה איפשרה לנו לארח משפחות מטיילות, תרמילאים, ואת בני המקום, כולל חברה שרותם פגשה בגי'מבורי ומכרה שאני פגשתי בחנות".
גל נזכר בבית הפתוח שהיה בנפאל: "הבית שלנו הפך למקום מפגש של כל הישראלים. ראינו 'ארץ נהדרת', חגגנו יחד את יום העצמאות, ואכלנו במסעדה סמוכה, כולנו, ממש כמו חדר אוכל של קיבוץ. זה היה מאוד חשוב לילדים, שלא הצליחו ממש להתחבר למקומיים, בגלל מגבלות השפה. במקומות בהם פגשנו משפחות מטיילות נוספות נוצרו חברויות וקשרים נפלאים".
הכי אהבנו במסע
גל: "טרק הפון היל בנפאל. שלוש משפחות – חמישה ימים בגובה של 3,100 מטר, עם זריחות יפות ונוף מדהים".
טל: "השייט במפרץ האלונג ביי בוייטנאם, עם ההורים שלי, שבאו לבקר".
שחר: "יום עם פילים בצ'אנג מאי, תאילנד, כולל רחיצה והאכלה, וגם את השיט בנהר המאקונג בוייטנאם, כולל השוק הצף, את הסיור בכפרים מקומיים ומפעלים ביתיים קטנים ואת סדנת הבישול בוייטנאם".
רותם: "את הטיפוס והירידה במפלים ה"דביקים" ליד צ'אנג מאי, תאילנד".
אופיר: "טיול בספארי בצ'יטוואן, נפאל - שם פגשנו מקרוב קרנפים, תנינים והמון חיות".
מעיין: "את קורס השחייה בבנגקוק".
הכי קשה במסע
גל: "היה לי הכי קשה בתחילת המסע. לאור קשיי ההסתגלות של הילדים עלו ספקות אם זה היה הצעד הנכון. גם היום בו היינו אמורים לטוס מנפאל לסין היה יום קשה רגשית מבחינתנו – השארנו בנפאל שגרה נהדרת וחברים קרובים. הגענו לשדה התעופה, שנראה כמו תחנה מרכזית לפני ארבעים שנה, והמתנו לטיסה שנדחתה ונדחתה. בשלב מסוים הודיעו לנו שהטיסה בוטלה ונטוס למחרת היום. כמובן שעלה חשש לגבי המזוודות ואיפה נישן בלילה. לבסוף שוכנו במלון מפואר בעיר, בתנאים שלא חשבנו שקיימים בנפאל. בחדר לידנו שהתה נסיכת תאילנד ואפילו זכינו לראותה. סעדנו את לבנו בארוחות פאר וברופים האחרונים שנותרו לנו בילו טל, שחר ורותם בספא של המלון".
טל: "בטרק פון היל לא היו תנאים מינימליים למקלחת וישנו כולנו בשקי שינה. הסתכלתי על מעיין, שרעדה מקור, למרות שהייתה איתי בשק שינה, מכוסה בשתי שמיכות, ותהיתי אם זה היה צעד נכון מבחינתה. בדקתי אותה כל הלילה. זה היה הטרק האחרון שלנו".
מה יש לילדים לומר?
שחר: "למדתי איך באמת נראה עוני, ושהאושר לא תלוי במותרות. בנפאל, שזו מדינה מאד ענייה, בלי קניונים, ובלי המון דברים שחשבתי שלא אוכל בלעדיהם, שם הכי נהניתי. למדתי סינית, יצירת מנדלות ובישול וייטנאמי ותאילנדי. אהבתי מאוד לשוט בסירות קוקוס בגשם סוחף, ולחגוג את ליל הסדר עם משפחות מטיילות ותרמילאים ישראליים".
רותם: "למדתי סינית וגם להכיר את עצמי יותר טוב, לדעת להעסיק את עצמי, להיפתח ולהסתגל לשינויים. אהבתי את פעילות מצנחי הרחיפה בפוקהרה".
אופיר: "כשיצאנו לטיול התעניינתי רק בחיות. במהלך הטיול נפתחתי לנושאים חדשים, גיאוגרפיה והיסטוריה שאבא לימד אותי. נפתחתי גם מאוד חברתית".
מעיין: "למדתי אנגלית, שחייה ויוגה. אהבתי ללמוד בגן חב"ד בסין".
אבל כולם מסכימים שהרגע הכי מרגש היה הפגישה עם ממי ופפי (סבא וסבתא), שבאו לבקר בויאטנם לרגל יום הולדתה של טל.
הרגעים שלנו
המשפחה הקפידה במהלך כל הטיול לציין את חגי ישראל, כפי שמתארת טל: "בסוף השבוע האחרון שלנו בעיר דאלאת - וייטנאם, הזמנו את כל הישראלים לארוחת שישי. הגיעו כעשרים תרמילאים והיה ערב מדהים ומרגש. ביום השואה היינו בטרק הפון היל בנפאל. בשעה היעודה התחברנו לרדיו בארץ ועמדנו דום במהלך הצפירה בגסטהאוס באמצע שום מקום. את ליל הסדר חגגנו במסעדת or2k הישראלית בפוקהרה עם משפחות ישראליות מטיילות ותרמילאים. האווירה הייתה מדהימה ומרגשת".
גל: "סין הפתיעה אותנו. היא פשוט ענקית. כל עיר מייצגת משהו אחר מבחינת יוקר המחייה, סוג האוכלוסייה ומגוון הניבים והשפות. מצד אחד, הסינים מלאי רצון טוב ומקסימים. מצד שני, הם לא מדברים או מנסים לדבר אנגלית ומשדרים לתיירים שאין להם צורך בקשר עם העולם שמחוץ למדינה. מליארד סינים לא טועים ולכן החלטנו ללמוד כולנו את השפה הסינית – מה שהפך את החוויה למדהימה".
לגבי האירוע בו נקעה שחר את האצבע הקטנה ברגלה, הדעות חלוקות. היא טוענת שזה קרה במהלך קפיצת בנג'י וזו גם הגירסה הרשמית. ההורים טוענים שזה קרה בבריכת הכדורים בג'ימבורי, "אבל אם תשאלו, נכחיש", הם צוחקים.
רגע של תובנות חשובות לחיים
גל: "להצליח לחצות כביש בווייטנאם, וארוחות שבת בבית חב"ד צ'נגדו של הרבי דובי הניג, עם תחושת הביחד של כולם, איתה הגיעה התובנה שהדברים שמפרידים בין השבטים השונים בארץ ממש לא מחוייבי המציאות".
טל: "ארוחת התרמילאים שערכנו בדאלאת וליל הסדר שאורגן ע"י התרמילאים בפוקהרה הראו לי שיש לנו דור מקסים שגדל בארץ, שיודע מאין הוא בא ולא פחות חשוב, לאן הוא רוצה ללכת. וגם... שבריכות כדורים יכולות להיות מסוכנות".
מה למדנו במסע?
גל: "למדתי ששווה לפעמים לאתגר את עצמנו ושאפשר ליצור תחושה חזקה של בית גם במקומות זרים ורחוקים".
טל: "שאפשר להסתדר שנה שלמה כשכל רכושך מסתכם במזוודה אחת. אנחנו משפחה נוודית באופי (או כמו שהגדיר אדם שפגשנו בדרך: 'צוענים'), ואין ספק כי בעתיד נצא למסעות נוספים. למדתי גם שבית זה מה שיש לך בלב ולא ארבעה קירות".
שחר: "למדתי שאפשר לעשות הכל אם אתה מספיק רוצה".
רותם: "ש-or2k (מסעדה פופולארית בקרב ישראלים בנפאל) זה החיים, ושאפשר להסתפק במועט".
אופיר: "למדתי שאני יכול להיפתח לדברים חדשים"
מתי חוזרים?
אחרי אינספור התלבטויות החליטה המשפחה לחזור לארץ. הגעגועים של כל הצדדים התגברו על הרצון להמשיך לטייל, וגם הידיעה שההורים זקוקים להם. "הדבר העיקרי שהרווחנו כולנו בטיול הוא גמישות ויכולת הסתגלות. אני מאושרת שיצאנו לטיול. עברנו חוויות מדהימות. גם הילדים עברו דברים שהעשירו את הארסנל הפרטי שלהם. נשארנו עם טעם של עוד. כולנו מחכים לטיול הבא", מסכמת טל.
