הן מגיעות אלי פצועות. מאוכזבות מעצמן, מגופן ומהמערכת הרפואית.
"ההריון היה נפלא", נזכרת אמילי. "הרגשתי נשית, יפיפייה ונחשקת. כולם החמיאו לי. אחת התקופות היפות של חיי. גם הלידה החלה בטוב. למרות שזו הייתה לידה ראשונה, איכשהו סמכתי על עצמי ועל הגוף שלי ומשכתי בבית כמה שיכולתי. כאב, אבל ממש לא נורא. נעזרתי בכדור, במקלחת, זזתי, עברתי מהכורסא לספה, למיטה ובחזרה ובעיקר, נשמתי. חלפו שעות והייתי ממש בסדר, אך ככל שהלידה התקדמה והצירים נהיו צפופים וארוכים יותר, ניר נלחץ. פחד שאלד בבית. ביקש וביקש. הסכמתי. נסענו לבית החולים. כאן התחיל הסיוט. הבדיקות החוזרות, הרעש, המוניטור. איבדתי שליטה לגמרי על מה שקרה. למרות שהגעתי עם פתיחה מכובדת, הצירים נחלשו והלידה נתקעה. יוגב נולד בסוף בניתוח קיסרי".
"את הבת שלי ילדתי בשבוע 38", סיפרה ליאורה. "חבל הטבור היה כרוך סביב צווארה, הרופא דאג והמליץ על זירוז. לידה ראשונה. לא ידעתי מה זה אומר. הוא המליץ ונראה מודאג, אז כמובן שהסכמנו. הצירים היו בלתי נסבלים. לא יכולתי לנשום. ציר רדף ציר ואני מתכווצת ומתכווצת. זה היה נורא. וזה לא נגמר. בסוף משכו אותה עם וואקום. ההחלמה הייתה קשה. לא יכולתי לשבת שבועות. הכאבים רדפו אותי".
תעשיית הלידות
אלה שני סיפורי-לידה מתוך רבים רבים ששמעתי לאורך השנים. רובם שזורים סביב תסריט קבוע: יולדת מגיעה לבית החולים בריאה בגופה ובנפשה; מסיבות שונות הלידה לא מתקדמת על פי הפרוטוקול הרפואי; מתחילים עם התערבות "מינורית" כדוגמת סטריפינג, פקיעת מי שפיר או פיטוצין. הלידה או הכאב שנוצרו מההתערבות הראשונה יוצאים משליטה ודי מהר היולדת ותינוקה מוצאים עצמם מותקפים ב"מפל של התערבויות". בסופו של דבר יוצאים הביתה כשאחד מהם או כולם (כולל האב המלווה) חבולים בגופם ובנפשם.
איך זה קורה? "מתוך השקפה לפיה הלידה איננה, ביסודה, אירוע רפואי או מחלה, אלא אירוע אישי מכונן עבור זהותה של היולדת כאישה וכאם", טוען ארגון המיילדות הישראלי בנייר עמדה שפרסם במאי 2015. "יש (לפיכך) לכבד את זכותה של כל אישה לבחור את האופן בו תלד, ולספק לה את האמצעים הדרושים למימוש בחירתה זו - לרבות בכל הנוגע לבחירה ללדת בלידה טבעית".
הטורים הקודמים של חגית:
- "את מדברת על טראומת לידה? תגידי תודה שיצאת עם תינוקת בריאה"
- "מאז הניתוח הקיסרי אני לא מרגישה אמא טובה. אישה אמיתית יולדת"
- זיכרונות של עוּבָּרים: מה אנחנו זוכרים מתקופתנו בתוך הרחם?
במדינות רבות בעולם המערבי מכירים בזכותן של היולדות לבחור איך והיכן הן מעוניינות ללדת. מערכות הרפואה הציבוריות מעמידות לרשותן, מזה שנים, את האמצעים הנדרשים לממש זכות זו, כולל הבטחת טיפול רציף על ידי מיילדת לנשים הבוחרות ללדת בלידה טבעית. בישראל, מעידות המיילדות, מצב הדברים שונה. לפי ארגון המיילדות הישראלי, "נשים היולדות בבית חולים ציבורי, ונמצאות בתהליך לידה פעילה, מטופלות על ידי מיילדת (אחת), המחלקת את זמנה בין 2-3 יולדות בו זמנית. מצב זה אינו מאפשר לאישה המעוניינת בלידה טבעית לקבל את הטיפול והתמיכה הנאותים לצורך מימוש רצונה".
זאת ועוד, הלידה הישראלית הופכת ליותר ויותר טכנולוגית ומתועשת. או כפי שמכנה זאת ד"ר אומי לייסנר, משפטנית וחוקרת זכויות נשים, "תעשיית הלידות".
חדרים מפנקים ומתערבים
למרות שהחוק הישראלי מעדיף ומנווט את הנשים, כבר משנות החמישים, ללדת בבתי חולים, בתי החולים עצמם אינם ערוכים לקלוט את כל היולדות המתדפקות על דלתותיהם. הן מבחינת מספר המיטות והן מבחינת המחסור המשווע בכוח אדם. מחסורים אלו אינם מאפשרים תמיכה רציפה ועקבית ליולדת. לאורך השנים היו נשים שנאלצו ללדת במסדרונות. אחרות שכבו בהם בחלק מזמן הלידה, והיו שאושפזו במסדרונות המחלקות או שוחררו הביתה מוקדם. חסכים אלה, טוענת לייסנר, מאלצים את חדרי הלידה להשתמש בהתערבויות רפואיות רבות.
בנוסף, המדיקליזציה (ההתערבויות הרפואיות) של הלידה בישראל מאמירה לשיאים עולמיים ובמקביל, הרפואה כאן הפכה יותר מתגוננת בשל עליה בתביעות משפטיות נגדה. אלה גם אלה גורמים מצדם לשכיחות גוברת בהתערבויות הרפואיות בחדרי הלידה. החל מחתך חיץ, השראה וזירוז לידה, אפידורל, וואקום, ועד ניתוחים שונים.
ממש לאחרונה (8.7.2018) התבשרנו על חניכת 51 חדרים פרטיים ומפנקים למופת ביולדות א' של אחד מבתי החולים במרכז הארץ. עלות השיפוץ הרקיע לכדי 90 מיליון שקלים. חלק מהסכום גויס מתרומות של נדבנים רחבי לב ויד, חלקים נוספים כוסו מתקציב משרד הבריאות וגופים נוספים. חשוב ומבורך, לא?
לא ממש. חשוב ומבורך שיולדות ומלוויהן יתאוששו מהלידה במעטפת מאפשרת, אך זה לא העניין. ליווי סובלני, קשוב ומקצועי במהלך הלידה חשוב לטעמי הרבה יותר, אך בארצנו הקטנטונת מעדיפים את הדרך הקלה והשטחית. מעדיפים להכביר ממון בחיזור אגרסיבי אחרי היולדות בעזרת נראות מפונפנת, מאשר לגלות אחריות אמיתית, לרדת לעומקו של עניין ולהמעיט ב"אלימות המיילדותית" כלפי הזוגות, התינוקות והצוותים הרפואיים.
"הפעם אני רוצה ללדת אחרת"
"תיעוש הלידה" הנפוץ כל כך בישראל משאיר חותמו על היולדות, העוברים, האבות וצוותי חדרי הלידה. נשים וזוגות שמגיעים ללידה, בעיקר בלידה הראשונה, לא ממש מודעים לתהליך הצפוי להם. חמושים בידיעה "בסופו של דבר כולן יולדות", ובאמונה נאיבית שהצוותים הרפואיים ישמרו עליהם, הם נותרים פעמים רבות בודדים וחסרי אונים מול דרישות הסרט-הנע של הלידה הציבורית בארץ.
חשוב לומר שהרפואה בישראל מצילה חיים, אך רוב הלידות, בהן הסיכונים נמוכים, אינן זקוקות להצלה או להתערבויות מזרזות. רוב הלידות בארץ ישמחו לליווי אישי ולסבלנות. עד מתי יגיעו אלי לטיפול נשים בטראומת לידה שגרמה להם מערכת הבריאות שלנו?
רוב הנשים שאני פוגשת מגיעות חסרות תמיכה מותאמת לפני, במהלך ולאחר הלידה. במשך שנים הן הגיעו בגפן. "אני בהריון. והפעם אני רוצה ללדת אחרת!" כך נפתחות שיחות שלי עם נשים רבות רבות שמגיעות אלי.
לאט לאט הבנתי שגם בן או בת זוגן הם חלק מהתהליך ונכון יותר לעבד את האובדן או הטראומה המשותפת בטיפול זוגי. יחד אנחנו מעבדים את אירועי ההיווצרות, ההריון, הלידה ותקופת ההחלמה מלידת ילדם. מתעכבים על המצבים הפוצעים, משלבים גרסאות, מכבדים נקודות מבט שונות, מקשיבים לרגשות ומחשבות שלא קיבלו ביטוי ביניהם עד כה. הווים בכאב ובסליחה.
אחד העיבודים שהותירו בי חותם עמוק היה עיבוד לידה של אם ובנה. הבן בגיל העשרה, סבל מחרדות ופחדים. קשייו פגעו בעצמאותו וגבו ממנו, מאמו וממשפחתם מחירים. במהלך המפגשים שיתפה האם את בנה שלב אחר שלב בסיפור הלידה המורכב שלו. הם בכו יחד, ניחמו זו את זה, צחקו, התאבלו והיו שם זו עם זה. הם עיבדו את ההתחלה המשותפת שלהם מחדש. לתהליך היו ביטויים מעודדים גם בחייהם. עצוב שכחלק מהכנה מקיפה ללידה, יש להכין את הזוג לשמור על עצמם מול המערכת הרפואית.
אנטומיה ופיזיולוגיה של הלידה היא רק חלק קטן מההכנה לקראת האתגר. רוב העבודה מתייחסת לקשר שביניהם, ליכולת שלהם לגייס אסרטיביות מול סמכות, להתמודד עם כאב ומצבי לחץ, להבין שאנשי הרפואה בארץ הם אנשים ראויים וטובים, אך האילוצים והלחצים איתם הם מתמודדים יוצרים סיטואציות מורכבות לכולם. ואנחנו יודעים שאפשר אחרת. במדינות העולם הפועלות מתוך ראיית אזרחיהם, שיקולי התקציב וסדרי העדיפות שונים. ואצלנו ממשיכים לקשט ולהתעלם.
מקורות
- אומי לייסנר, (2009). תעשיית הלידה בישראל.
- לידה טבעית: טיפול ותמיכה - נייר עמדה , ארגון המיילדות בישראל, מאי 2015.
- ראיון עם אומי לייסנר מטעם זכותי ללדת
, (2018).
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
חגית בן שחר, מטפלת בתנועה ומומחית לטיפול ממוקד גוף בטראומה. מדריכה קבוצות לזוגות שחוו לידה טראומטית ומעוניינים לעבד אותה וקבוצות ליווי והכנה להיריון, לידה והורות טריה. כמו כן, מעשירה מטפלים בטיפול ומניעה של טראומת לידה.
למרות שעולם הלידה נחקר היום ברחבי העולם יותר מתמיד ומתחילה להיווצר מגמה מעודדת בנושא יש עוד מקום רב לשינוי ולשיפור. הצבתי לעצמי יעד לפעול לכך שילדי העתיד, הילדים שלנו, ייוולדו מתוך הקשבה ואהבה וההורים הטריים יכנסו להורות שלמים ומועצמים. לשם כך אני כותבת, חוקרת ומרצה באקדמיה ומחוצה לה. ייסדתי את 'צפרא' – מרחב להעצמה הדדית מההפריה ועד 120 ותחת חסותו מתגבשות יוזמות לתמיכה בהורים טריים. ספר ביכורים שכתבתי "השחר של העידן השלישי, מיניות פוריות ושליטה, תולדות הקשר בין נשים וגברים" יצא לאור בקיץ 2016. מאמרים פרי עטי מתפרסמים בארץ ובעולם.
