בשלהי האביב האחרון פתחתי את עונת הכנרת בחתירה ארוכה בקיאק. הכנרת קרובה ללבי משחר ביקורי הילדות בדגניה א', אצל המשפחה מהצד של אבא. מלבד הקיאק, אני משתדל להשתתף מדי שנה בצליחת הכנרת, שמסתיימת בחוף צמח. כך שבשבילי, חוף צמח הפך במרוצת השנים למקום משמעותי – אבל לא רק בשבילי: צמח הוא לא עוד חוף בכנרת. החוף עצמו וכל מה שבו וסביבו - נופש, ספורט ומוזיקה, הופעות ליליות, ט"ו באב ומטבע הלשון "צמחַ בצמח" - ידועים ואהובים על ישראלים רבים.
שיט הקיאק האחרון הביא אותי לחקור את האי שנוצר מול חופי קיבוץ מעגן, עקב ירידת מפלס הכנרת. עד מהרה תפס את תשומת לבי, מרחוק, מראה מוזר של חוף צמח. הוא נראה עירום מדי. התקרבתי לחוף, וכאשר נחתתי בו הופתעתי לגלות שמגלשות המים הגדולות התפוגגו מהנוף, וכך גם חלק גדול ממתקני ההצללה. הצמחייה גדלה פרא, המשרדים נפרצו ושערי הכניסה היו נעולים. חוף צמח נטוש.
על הקיר במשרדים העזובים היה תלוי מכתב "תודה רבה על עבודה מקצועית ונתינה מעבר...", שהופנה ל"אילן, סמדר, וכל הצוות בחוף צמח". אילן כהן, מפעיל החוף האחרון, היה שיחת הטלפון הראשונה שעשיתי כדי לברר מה קרה. לא הופתעתי לשמוע אדם מיואש שאיבד מקור פרנסה, אבל שמעתי בקולו ביטוי למשהו גדול יותר מסיפורו האישי: תוצאה של שרשרת מזון ביורוקרטית לא מרחמת, שבחשה בחוף צמח במשך 30 שנה ובסופו של דבר רחצה את דינו למוות.
הקיבוץ שלא הצליח להתקיים
כדי להבין את סיפורו של החוף, צריך לחזור עשרות שנים אחורה. הרזומה של חוף צמח מתחיל בכלל בקיבוץ אלומות, שלא ממוקם על החוף. ב-1937 ייסד גרעין של ילידי הארץ את קבוצת ההתיישבות אלומות, וזו התמקמה ב-1946 על גבעה מדרום לפוריה, הצופה על הכנרת ועמק הירדן. למרות המיקום הפסטורלי, סבל אלומות מקשיים כלכליים וחברתיים. ניסיונות להפיח חיים חברתיים ביישוב עלו בתוהו, עד שב-1968 הוחלט באיחוד הקבוצות והקיבוצים לפרק את הניסוי, ולאלץ את תושביו לעזוב את בתיהם.
זה היה משבר משמעותי בתולדות הקיבוצים, משבר שבמידה מסוימת רמז על העתיד לבוא כעבור שני עשורים. קיבוצי עמק הירדן נמנעו מגילויי סולידריות חברתית כלפי הקיבוץ הכושל וסירבו לקלוט את פליטיו, והמוסדות הקיבוציים נכשלו בפתרון המשבר.
אך בחלוף שנה אחת בלבד, ב-1969, יושב אלומות מחדש. הפעם היו אלה עולים מארגנטינה, שאליהם הצטרפו בני הארץ. בניגוד להתיישבות הכפרית המשגשגת והוותיקה בעמק הירדן, שהתבססה על חקלאות לצד תעשייה כעוגן כלכלי, לאלומות לא היה משען כזה. לימים, בשנות ה-80, הרהרו במועצה האזורית עמק הירדן כיצד ניתן לסייע למשק הצעיר. כשהציצו מבעד לחלונות בניין המועצה, שמהם נשקף חוף מוכרז של הכנרת, עלה בראשו של מישהו רעיון: רצועת חוף צמח תופקד בידיהם של אנשי אלומות, בתנאי שכל תושבי עמק הירדן יקבלו כניסה חופשית.
למי שייכת המתנה הזו, בעצם
אבל למי היה שייך חוף צמח? גורמים המעורבים בסיפור טוענים, שקיבוץ אלומות קיבל בפועל חוף שיש בו שתי ישויות שונות: החוף המוכרז שנמסר לקיבוץ – והעורף של החוף שנשאר בבעלותו של מינהל מקרקעי ישראל (כיום, רשות מקרקעי ישראל).
חיפוש אחר עדות רשמית להפרדת הרשויות הזו עלה בתוהו. באתר המיפוי הממשלתי מופיע קו שחור בולט באזור החוף, בכיוון כללי מזרח-מערב. זהו גבול בין גושים, המשורטט על פי מצב הרום של מי הכנרת – מפלס 208.80- (הידוע גם כקו האדום העליון). מצפון לו גושי הכנרת וחופיהם, ומדרום לו גושי עורף החוף. האם הקו השחור הוא הגבול בין הישויות של חוף צמח? הגורמים הנוגעים בדבר העדיפו להימנע מתשובה חותכת, ובכך רק העצימו את התהיות.
אבל אם זה אכן הגבול, נוצר מצב אבסורדי: מבני השירות לנופשים ורוב שטחי המדשאה היו בכלל בשטח ששייך למדינה, ואילו אתר מגלשות המים הוקם "רגל פה רגל שם". בישראל, כמו בישראל, אם זה עובד – אסור לגעת. וכך זה עבד כ-20 שנה: מים רבים זרמו בכנרת, המפלס עלה וירד חליפות, סוכת המציל הוזזה דרומה וצפונה בהתאמה, המתרחצים עלו במדרגות המתכת וגלשו להנאתם במגלשות, וצולחי הכנרת פינטזו במשך שעתיים של שחייה על השוקו והלחמנייה שיטעינו בהם את קיבותיהם לכשיכבשו את אדמת חוף צמח. אבל זה היה יכול לעבוד הרבה יותר טוב. אילן כהן מספר, שבהעדר תוכנית בניין ערים לחוף, הוא הוגבל ביכולת לשדרג את המתקנים, למשל להקים אוהלים ממוזגים לרווחת הנופשים.
החוק שבא לעשות סדר
לפני עשר שנים נפל דבר. ב-2008 אושר "חוק הסדרת הטיפול בחופי הכנרת". מטרתו הייתה לשים קץ לניהול החופים המבוזר, תחת כמה וכמה רשויות מוניציפליות, כדי לייעל את התיאום ולהבטיח סטנדרט שירות אחיד וראוי לציבור הנופשים. כדי ליישם את החוק הוקם "איגוד ערים כנרת", שמופקד על תכנון, תפעול, פיקוח וניהול החופים שבאחריותו. מועצת האיגוד מונה 12 חברים, בהם עובדי רשויות ממשלתיות, נציגי הרשויות המקומיות הסובבות את הכנרת (מועצה אזורית עמק הירדן, המועצה האזורית גולן ועיריית טבריה), ונציגי ציבור מתחום השמירה על הטבע.
אחת התועלות המשמעותיות לציבור בעקבות החלת החוק, הייתה פתיחת קטעי חוף סביב האגם המתוק הלאומי, אחרי שנחסמו במשך שנים על ידי אנשים פרטיים. במקביל יצא לדרך "שביל סובב כנרת", כדי לעודד שוטטות רגלית סביב האגם הנסוג. מנעולים ותיקים נשברו, גדרות הוסרו, והישראלים יכלו סוף סוף להתרווח בחינם בחופים בתוליים.
האכיפה הגיעה במהרה גם לחוף צמח. אך בשונה ממקומות כמו חוף גולן (לונה גל), שם חוף הכנרת מופרד לגמרי מפארק המים, הרי שבחוף צמח היה כל המתחם בכרטיס כניסה אחד.
בעיה נוספת של המפעיל הייתה, שבניגוד לחופים אחרים שרשאים לגבות דמי חניה ובכך מכסים את עלויות התפעול, לחוף צמח אין חניה משלו. באי החוף חנו בחניון ציבורי פתוח.
הפתרון המתבקש שלא עלה על הפרק
אפשר היה לצפות, שכדי לדאוג לציבור המתרחצים בחוף כה מרכזי, הנוגעים בדבר יטרחו לדון במצב החדש ולמצוא לו פתרון. אפשר היה להסדיר סטטוטורית את השימוש בחוף, לקדם תב"ע, למצוא פתרונות פשוטים (כמו לגדר את מתחם המגלשות בלבד) ולאפשר כניסה עם צמיד המעיד על תשלום, כמו בחוף זבולון בהרצליה פעם, כמו בבריכת גורדון בתל אביב היום, או בבתי מלון בשיטת "הכל כלול". הסדרה כזו הייתה מאפשרת רציפות תפעולית של החוף הפופולרי, כדי לא לפגוע בציבור שאוהב אותו.
אלא שיותר מדי טבחים מקדיחים את התבשיל, או כמו שאומר איש שמעורה בנעשה בעמק הירדן, "ככל שמפלס הכנרת יורד, כך כמות הידיים שבוחשות בה ובחופים שלה עולה". הבסיס הכלכלי של תפעול החוף נשמט בהדרגה, ולרשות מקרקעי ישראל נמאס מהאנומליה הסטטוטורית שתקעה להם את קיבוץ אלומות עם מפעיל פרטי במרחב.
בשלב מסוים דרשה הרשות כמה מיליוני שקלים, כתנאי להסדרה רטרואקטיבית של הזכויות במקום, אבל כיוון הפעולה הזה ירד מהפרק ואנשי אלומות נדחקו לוויתור על אחזקתם בשטח. במסגרת ההסכם שהתגבש עם הרשות, דרש הקיבוץ וקיבל פיצוי כספי על ההשקעה שעשה בחוף; בתמורה, הוא נדרש לפרק את כל המתקנים ולהשאיר את החוף עירום. בימים אלה מועבר החוף לרשות המועצה האזורית.
ואז המועצה מוותרת על החוף
כאן לא תם הסיפור. מליאת המועצה האזורית עמק הירדן החליטה לוותר על אחזקתה בחוף, ולהעביר אותו לידי איגוד ערים כנרת. הליך כזה דורש אישור שינוי בחוק איגוד ערים כנרת, כך שיכלול את חוף צמח בתחומו, בכפוף לחתימתו של שר הפנים – שטרם נכתבה על הנייר.
יש בעמק הירדן מי שמרים גבה, לנוכח הוויתור הנדיב של המועצה על נכס תיירותי והיסטורי, רק משום שאין לה תקציב לתפעל אותו. ראש המועצה, עידן גרינבאום, שולל מכל וכל את הביקורת, וטוען כי העברת החוף לידי איגוד ערים כנרת היא המעשה הראוי לציבור, שכן האיגוד הוא בעל הסמכות, הידע והיכולת להביא תקציבים לפיתוח ולהפעיל חופים בצורה נאותה. לדבריו, המועצה רק תרוויח מכך והציבור ייהנה מחוף שיחזור לימי הזוהר שלו, בשאיפה כבר בקיץ הבא. בהכירנו את קצב תהליכי התכנון והביצוע בישראל, מותר לתהות אם לוח הזמנים האופטימי הזה מחובר למציאות.
המצב בשטח מלמד, כי 15 החופים שנמצאים כרגע באחריותו של איגוד ערים כנרת, אכן זוכים בהדרגה לשיפורים. מניסיוני האישי ב"חוף הירוק" (חוקוק הצפוני) זה גם עובד כראוי. כמו כן ניכרים שיפורי נגישות כמו התאמת חוף שקמים לנכים, או יציאתו לדרך של שדרוג "חוף דוגה" לקמפינג. אבל הדרך עוד ארוכה.
בינתיים, גרינבאום מזהיר את הציבור לא להיכנס לחוף צמח. אין מפעיל אחראי, בורות וברזלים מתחבאים בצמחייה שגדלה פרא, וכמובן שאין מציל – סכנה בטיחותית של ממש.
אז מה היה לנו שם? לצד הצורך המבורך בהסדרה ובניהול ציבורי, הרי שהישראלים נאלצו לשלם פעמיים על חוף צמח: בפעם הראשונה בעבור הפיצוי שהוענק לקיבוץ אלומות על המתקנים שהוסרו, ובפעם השנייה על בנייתם של מתקני החוף העתידיים. כל יום נטוש שעובר על "חוף שאין לו אבא" מדרדר עוד יותר את מצבם של המבנים שנשארו, וספק אם אפשר יהיה להשתמש בהם.
ישראל מתמודדת עם מצבי מבוי סתום בשיטות יצירתיות במיוחד: או שמניחים למצב "להתנהל" איכשהו, או שמפרקים את הבסטה כדי לבנות אותה מחדש, כפי שראינו גם בפירוק רשות השידור לטובת תאגיד השידור הנוכחי. מעניין שכמעט תמיד, ההיבט הטריטוריאלי-נדל"ני משתרבב לסיפורים האלה.
לפתוח את האתגר לשיתוף ציבור ולאדריכלים
בינתיים, הכנרת המתייבשת מציבה בשנים האחרונות אתגרים משלה. לטענת ד"ר עמיר גבעתי מרשות המים, צופים שבשנים הבאות עוד תפחת כמות המים שנכנסים לכנרת, והמפלס עלול לרדת עד כדי מטר נוסף – לקו של 214.87- מ׳. רשות המים מתכוונת לבלום את המגמה באמצעות צמצום שאיבה והזרמת מים, כדי שהמפלס יתייצב בין 211- ל-213- מ' (הקו האדום התחתון) ברוב השנים.
התנודות הקיצוניות במפלס הכנרת משפיעות מאוד על החופים. התכנון החדש לחוף צמח, לצד שדרוג החופים מצד איגוד ערים כנרת, הם הזדמנות לפתרונות שימושיים ויצירתיים. אחת הבעיות המרכזיות היא התרחקות קו המים ממתקני החוף. האיגוד מתהדר בסוכות מציל ניידות וברמפת גישה למים שהותקנה בחוף שקמים למען נכים, אך נדרשים פתרונות מקיפים יותר: אמצעי הצללה מלאים שאפשר לנייד לשפת המים, או רמפות גישה ניידות שאפשר להאריכן כדי להקל את הגישה למים; כזכור, חופי הכנרת מתאפיינים באבנים ולא בחול זך.
יש כאן הזדמנות לשיתוף ציבור אמיתי, בעזרת בתי הספר לאדריכלות ולאדריכלות נוף, ולתת לקהל הזדמנות להציג את ציפיותיו מהחופים. חותרי הקיאקים, למשל, זקוקים למקומות לאחסון קיאקים במחירים שפויים, וגם לעגלות זמינות ולנתיב נוח להורדת הקיאקים למים.
עשר שנים לחוק: כמה חופים באמת פתוחים?
לסיום, הבה נחזור לטריגר של כל המהומה: חוק הסדרת הטיפול בחופי הכנרת. האקסיומה, שלפיה חוק ישראלי מוכרח לכלול סעיפים שיאפשרו לפוליטיקאים לקלקל את תועלתו, מוכחת גם כאן. יש מספיק סעיפים בחוק המתנים פעולות שונות באישור שרים, כולל המשפט ש"השרים רשאים, בצו, באישור ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, לשנות את תחום האיגוד". בכך נפתח הפתח לאפשר לפוליטיקה לשלוט היכן מלכתחילה יחול תוקפו של החוק. והנה, עשר שנים לאחר שהחוק נכנס לתוקף, רק 15 חופים מנוהלים על ידי איגוד ערים כנרת, ובסך הכל כ-20 קילומטרים מתוך כ-60 קילומטרים של היקף הכנרת.
והאם כל חופי הכנרת פתוחים ובטוחים לציבור? נכון לינואר 2017, המצב רחוק מכך: ממסמך של אגף חופי רחצה במינהל לשלטון מקומי במשרד הפנים עולה, שלאורך הכנרת יש רק 2,434 מטרים ב-29 חופים מוכרזים לרחצה; הנתח הגדול (30,260 מטרים) נמצא ב-44 חופים אסורים לרחצה; ועוד 24,306 מטרים נמצאים בחופים "חסרי סטטוס". הדרך להנאה חופשית מחופי הכנרת עדיין ארוכה.
