גדלתי במושב רמת־צבי. ארבע שנים לפני שנולדתי, דדה, אחיה של אמא שלי, טבע בסיני. הוא היה אז כמעט בן 18, שבועיים לפני גיוס. שנתיים לפני שנולדתי, אחותי הגדולה ענבל נפטרה כתוצאה מדלקת ריאות, בגיל שמונה חודשים. כשהייתי בת חמש, סבא שלי, אבא של אמא, נפטר כתוצאה ממחלת הזאבת, שהתפתחה אצלו בעקבות טביעת בנו. הוא היה בן 50.
אמי לא לקחה את הזמן לעבד את האבל. בתוך שש שנים היא ילדה אותי ואת שני אחיי הקטנים והייתה עסוקה בהישרדות יומיומית. ההורים שלי עשו הכל כדי לשמור על הנורמליות של הבית. אם דיברו על ענבל בבית, זה היה בצורה מאופקת, ללא בכי. אבא שלי הוא איש מופנם, ואמא שלי לא הניחה לרגשות שלה לצוף. רק שנים לאחר מכן, כשאני עצמי הפכתי לאמא, היא סיפרה לי שכשענבל נפטרה, היא רצתה למות. שהיא לא הייתה מסוגלת לחזור הביתה כשהתינוקת שלה לא שם.
הייתי ילדה שקטה ומהורהרת. לא שיתפתי בדברים שקרו לי בגן או בבית הספר, לא אמרתי מה מפריע לי. לא סיפרתי כשקיבלתי מחזור או כשהמורה לסוציולוגיה הוציאה אותי מהכיתה למשך חצי שנה. היו דברים שרציתי לספר לאמא שלי, אבל לא יצא לי כלום מהפה, כמו מישהו שרוצה לצעוק בחלום ולא מצליח. אמא לא ראתה אותי או את מה שעובר עליי.
בצבא שירתי כפקידה בגבעתי. המפקדים העבידו אותי קשה, התפתחה אצלי דלקת חמורה בדרכי השתן והתמוטטתי. כשסיפרתי על זה לאמא, היא התקשרה למפקד שלי ושטפה אותו כהוגן. כשראיתי אותה זה המם אותי: זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי אותה מתלוננת על משהו ומגינה עליי כמו לביאה.
אחרי הצבא למדתי קולנוע ועבדתי ארבע שנים בתחום ההפקה. כשחיפשתי קליניקה לצילומים יצא לי להתייעץ עם מטפלת, שהציעה לי ללמוד פוטותרפיה - העצמה אישית ורגשית באמצעות דימויים ויזואליים. הרגשתי שזה זה. התחלתי ללמוד פוטותרפיה במוסררה, ירושלים.
באחד השיעורים בשנה א' המורה ביקשה שנביא תמונת ילדות. היה לי ברור איזו תמונה אביא מהאלבום המשפחתי. זו תמונה שצולמה בגיל שש, שבה אני עומדת על כיסא ומסביבי אמא, אבא, סבתא (אמא של אבא) ואחי הקטן. בכיתה סיפרתי שהתמונה צולמה זמן קצר אחרי שסבי נפטר, בעקבות אובדן בנו שטבע. סיימתי בזה שכמה שנים לפני כן נפטרה גם בתה הבכורה של אמא שלי. פתאום פרצתי בבכי בכיתה. תמיד ידעתי את הכרונולוגיה של הדברים, אבל זה פשוט לא היה לי במודעוּת. רק בכיתה הבנתי באיזו סיטואציה משפחתית הייתי: אמא שלי התמודדה עם שלוש טראומות בזו אחר זו והעובדה שלא נתנה לאֵבֶל להשתלט עליה, הגנה עליה מבחינה רגשית.
בשנייה אחת הבנתי שפשוט לא רציתי להעמיס על אמא שלי ולכן לא סיפרתי לה כלום. מאותה נקודה הבנתי אותה הרבה יותר והערכתי אותה על החופש שנתנה לי. אחרי התגלית הזו התקשורת בינינו ממש השתפרה.
גם החיפוש אחר זוגיות, שהיה מייאש עד גיל 30, הפך קל יותר, כי הבנתי את עצמי טוב יותר והייתי פנויה רגשית. בתחילת שנה ב' הכרתי את אלכס, בן זוגי. בזכות התהליך שעברתי הגעתי להורות ממקום יותר מוּדע. נאלצתי להפסיק את ההיריון הראשון שלי בשבוע 19, בגלל מום שהתגלה בעוּבּר. רק כשבני נולד, כשנה מאוחר יותר, הבנתי באמת מה זה אומר לאבד ילד בגיל שמונה חודשים ומה עבר על אמא שלי.
כפרויקט גמר בלימודים, שילבתי תמונות ילדות שלי עם תמונות שהן שִחזור שלהן, שצילמתי במשק של הוריי. זה שבע שנים אני עוסקת בפוטותרפיה, בעיקר מעבירה סדנאות, ויש לי צוות של שמונה מנחים. לאחרונה הפכתי לראש התוכנית לפוטותרפיה בשילוב וידיאו של החטיבה ללימודי חוץ של מכללת תל־חי במודיעין.
מאז שאני עוסקת בפוטותרפיה, השתנה כל אספקט בהוויה שלי. התחום הזה מאפשר לנו לשלוח את עצמנו כמו במנהרת זמן לתקופות חיים אחרות, לעבר או לעתיד. בעזרת תמונות, המשתתפים בסדנאות מצליחים להבין דברים על עצמם ועל החיים שלהם.
שורה תחתונה: בגלל שאף פעם לא חפרנו בטראומה המשפחתית, זה היכה בי רק בגיל 30. תמונה אחת עזרה לי להבין את כל הילדות שלי".
- דנה בירן (39) היא מטפלת בפוטותרפיה ומנחת קבוצות, נשואה ואם לשניים, מתגוררת בבאר־יעקב
