ערב אחד, כשהייתה בת 34, האזינה ימית הגר ל"חיים של אחרים", תוכניתו של ערן סבג בגלי צה"ל, והחיים שלה השתנו. היא הייתה אז אשת הייטק מוערכת ומתוגמלת, כשהתאהבה בבלוז הקורע ששידר סבג וניסר לה את הנשמה. למחרת רצתה ללכת למופע בלוז ולא מצאה, אז היא החליטה לייבא מופע כזה. היא בחרה ברוברט בלפור, האמן שהכי אהבה באותה תקופה, השיגה את הטלפון של הסוכן שלו וסגרה לו הופעה במועדון בארבי בתל־אביב.
כל זה בגלל ששמעת במקרה שיר שריגש אותך ברדיו?
"זה לא ששמעתי ואמרתי 'אמממ, נחמד'. זה השפיע עליי פיזית. מעולם לא שמעתי מוזיקה שהשפיעה עליי בצורה הזאת. לא כל כך הכרתי בלוז לפני כן, ותוך כדי חיפוש הופעת בלוז טובה הכרתי את כל הסצנה בארץ, שהייתה קטנה ולא כל כך מורגשת, רחוקה ממה שהיא היום".
מאיפה היה לך כסף להביא את רוברט בלפור?
"אני אשת הייטק, אני יודעת לעשות חשבון. ידעתי ש־300 איש סוגרים לי את הפינה ושאת זה לא יהיה קשה להביא. ואז באו אלף. עשרה ימים לפני ההופעה מכרנו את כל הכרטיסים, צלצלו אליי מהבארבי בהיסטריה, אמרו לי: 'תסגרי מהר עוד הופעה, מתקשרים אלינו כל היום', אבל הוא כבר לא יכול היה להישאר לעוד לילה. באותו יום יצרתי קשר עם קיי־אם ויליאמס, כומר ואמן בלוז אמריקאי ידוע, הזמנתי אותו לארץ, ובהופעה של רוברט בלפור חילקתי פליירים להופעה של ויליאמס. כבר אז היו לי חושים".
היום, שש שנים אחרי, שמה של הגר הולך לפניה כמי שהפריחה את שממת הבלוז בישראל וכמי שעומדת בראש הסצנה בארץ. היא הביאה לארץ את חגיגות "יום הבלוז הבינלאומי", שיצוין בתחילת אוגוסט בסדרת מופעי בלוז בכל רחבי המדינה, והפיקה את "פסטיבל הבלוז של תל־אביב" במשך חמש שנים ללא תמיכה או גב כלכלי. עכשיו היא עובדת על מיזם חדש: פסטיבל הבלוז הראשון בשדרות, שיתקיים השבוע (26-25 ביולי) ויהיה פתוח לקהל הרחב ללא תשלום. הגר רתמה את פסטיבל מיסיסיפי, שנחשב לפסטיבל הבלוז הגדול והטוב בעולם, לתת חסות לפסטיבל שלה ולהכריז עליו "פסטיבל תאום". כל זאת, ואפילו משרד אין לה. את הכל היא עושה לבדה מדירתה הקטנה שבשכונת עג'מי ביפו, ו"בימים בוערים אני מפעילה פרילאנסרים, כי אין לי כסף לשלם משכורות", היא אומרת.
איך מהפקת מופע בלוז פה ושם נהיה פסטיבל?
"אחרי ההופעה הרביעית הרגשתי שהבאזז יורד, הגיע פחות קהל, אז אמרתי: 'נמציא פסטיבל'. זה היה פסטיבל הבלוז הראשון של תל־אביב. פתחתי את האיוונט בפייסבוק, ובדיוק באותו יום הייתי צריכה להיכנס לניתוח קטן בבטן. כשיצאתי מהניתוח כמה שעות אחרי, כבר היו 12 אלף איש שסימנו שהם מתכוונים להגיע".
ערן סבג יודע שהוא שינה את חייך?
"בטח, אנחנו בקשר. הוא יודע שממנו הכל התחיל. אם לא הייתי שומעת אותו ברדיו, לא היה לנו היום פסטיבל בלוז ישראלי".
נויה סול מבצעת שני שירים של בטי סמית' לרגל פסטיבל הבלוז בשדרות
לא רציתי להיות דוסית
הפסטיבל בשדרות, שיארח אמני בלוז ישראלים ובינלאומיים מהשורה הראשונה, יהיה פסטיבל המוזיקה המונגש הראשון בארץ. זאת, כדי שגם הוריה של הגר (40) יוכלו לפקוד אותו וליהנות מכל הטוב הזה שארגנה בתם.
היא נולדה בימית, ומכאן שמה. כשהייתה בת שלוש נאלצה המשפחה להתפנות מהעיר, לזכרון־יעקב ומשם לחולון. אביה, רוז'ה, נפצע קשה בגיל 17 כשעבד בפתיחת צירים באמצעות חומרי נפץ בדרך לירושלים. "הוא נשאר משותק בחצי הגוף השמאלי. הרופאים אמרו שהוא יוכל לעבוד אולי שעתיים־שלוש ביום וגם לא בטוח שיהיו לו חיים ארוכים. טפו טפו, הוא כבר כמעט בן 80, התחתן שלוש פעמים, עשה שישה ילדים ועבד כל חייו. הוא ניצח את המערכת".
אמה, ג'יזל, הייתה אשתו השנייה, והיא ילדה לו שלושה ילדים, ימית האמצעית שבהם. בשנים האחרונות עברה האם כמה אירועים מוחיים, "שכל אחד מהם היה יותר גרוע מקודמו", אומרת הגר. "באירוע האחרון היא איבדה את היכולת לראות את צד שמאל. אם תשימי לפניה צלחת, היא תאכל רק את מה שיש בצד ימין, אם היא תחצה כביש, היא תראה רק רכבים שמגיעים מימין. בגלל זה היא לא יכולה לצאת מהבית לבד. היא בת 75 וצריכה ללמוד מחדש איך להתנהל פיזית בעולם. בשבילה ובשביל כל בעלי המוגבלויות האחרים אנחנו שמים בפסטיבל את הנגישות בפרונט, ולא רק עבור הנכים, אלא גם ללקויי ראייה ושמיעה".
על השאלה אם יש לה בן זוג, היא עונה ב"נו קומנט". בגיל 22, בעת שעשתה את הטיול הגדול שלה אחרי צבא בהודו, הכירה את ז'אן מרי אנדראה מסימילאנו טורי, סופר איטלקי נוצרי קתולי המבוגר ממנה בעשר שנים, ונישאה לו. הוא בא לגור איתה בארץ, וכאן התאהב ביהדות. "הוא התחיל ללמוד קבלה והחליט להתגייר ולחזור בתשובה", היא מספרת. "גרנו אפילו שנה בבני־ברק, הוא למד בישיבה, וזה כבר היה יותר מדי בשבילי. לא רציתי להיות דוסית, זה לא דיבר אליי אף פעם. חשבתי שזה יעבור לו, אבל זה לא עבר, אז התגרשתי. הוא נסע מכאן לפני שהשלים את הגיור, וחי כיום ביוון כקתולי עם אהובת נעוריו ובנם".
מצטערת שלא עשית איתו ילדים?
"ממש לא. הוא מאוד רצה ילדים, אבל הוא ידע שאין עם מי לדבר. מהיום שהכרנו אמרתי לו שיביא את זה בחשבון. מגיל חמש אמרתי שאני לא רוצה ילדים, ובגיל 40 דעתי לא השתנתה, עכשיו פשוט מפסיקים להעיר לי על זה. זה לא משהו שחסר לי בחיים, תמיד רציתי לחיות בהרגשה של חופש. השנה, למשל, נסעתי לארבעה חודשים ללונדון, סתם כי בא לי".
את בקשר עם בעלך לשעבר?
"כן, אני נוסעת אליו כל שנה ליוון ואנחנו מטיילים. אבא שלי חינך אותנו להתגרש טוב. רוב האחים שלי גרושים, יש לי כבר אחיינים שהתגרשו וכולם גרושים טוב. אבא שלי תמיד אמר לנו שמערכת היחסים הכי חשובה במשפחה היא בין הורים גרושים, כי היא מאפשרת קשר בין אחים שחיים בבתים אחרים".
לא עושים מזה כסף
לפני שהפכה למפיקה ויחצנית, הגר עבדה 18 שנה בחברות הייטק שונות בבדיקת תוכנה של משחקי מחשב, "עבודה מאוד כיפית, אבל ברגע שראיתי כמה זה כיף להפיק הופעות וכמה תענוג בשבילי להכיר את המוזיקאים שאני הכי מעריצה, הורדתי הילוך מההייטק ולאט־לאט הבלוז שאב אותי לגמרי", היא מספרת. "הבנתי שאם לא אלך על הבלוז בכל הכוח, זה יהיה חסר משמעות. יש בי תחושה נעימה של שליחות, הרגשה שאם אני לא אעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה, ואולי הבלוז הישראלי ייעלם מהעולם".
מה רצית להיות כשהיית קטנה?
"פסיכולוגית. למדתי פסיכולוגיה, אבל כשסיימתי 80 אחוז מהתואר והתנדבתי לעבוד בגהה עם נערים אובדניים, הכל התהפך לחלוטין. זה היה קשה מדי. שנה שלמה את מלווה ילדים, חושבת שתכף הם יוצאים מזה, ואז הם מתאבדים לך אחד אחרי השני. היה תסכול גדול, זה שבר אותי. מצאתי נחמה בבלוז. המוזיקה הזאת עוזרת לצאת ממצב רוח אחד וזורקת למצב רוח אחר לגמרי. אחרי שאני שומעת בלוז, אני מרגישה כמו אחרי שיחת עידוד עם חברה טובה. הבלוז הוא סוג של סולידריות חברתית".
את גם מתפרנסת מזה?
"מה פתאום. לצערי בחרתי בז'אנר שלא עושים ממנו כסף. לפרנסתי אני נותנת ייעוץ עסקי למוזיקאים, ובנוסף אני מלמדת הפקת אירועים ברימון ומרצה בכל מיני מסגרות בנושא קידום וניהול מוזיקאים. נכון, לא מתעשרים מזה, אבל אני הכי שמחה בעולם. אני קמה בבוקר ומדלגת מהמיטה, לא מרגישה שאני עובדת בכלל".
למה אין נשים בבלוז?
"יש נשים, אבל פחות. ברוב הפסטיבלים בארץ, לא משנה מאיזה ז'אנר, יש רוב גברי. גם בתחום ההפקה. איזו שטות. נשים הרבה יותר מתאימות לזה, הן יודעות לעבוד ביותר ערוצים במקביל מגברים. אבל לנשים זה פחות נוח, בגלל שהמקצוע הזה דורש התמסרות טוטאלית".
היו אמנים שרצית להביא ונחסמו על ידי ה־BDS?
"בשנה שעברה צ'ארלי פר לא הגיע בגלל זה, וביטלנו את שלוש ההופעות שלו אחרי שעבדנו ופרסמנו. הפסדנו על זה כסף, אבל ברגע שהם הגיעו אליו לא היה מה לעשות יותר".
את לא חוששת מהמצב הביטחוני בדרום?
"על אחת כמה וכמה, זה הכי בלוזי לשיר כשרע. אני מציעה לכולם לבוא ולחזק את הדרום".
ואם המשטרה לא תאשר את קיום הפסטיבל?
"נכון לעכשיו יש אישור. אבל אני על החדשות כל שעה, ואני מקווה לטוב".
