מירב בן נון עשתה מהלך לא שגרתי: היא נולדה כחירשת, הפכה לשומעת וחזרה להיות חירשת. המהפך הראשון התרחש לפני שבע שנים, כשהייתה בת 38 ושתל הוכנס לאוזנה הימנית. "זה עשה שינוי גדול בחיים שלי", היא משחזרת. פתאום שמעתי מוזיקה, הקשבתי לרדיו, הכרתי צלילים שלא הייתי מודעת אליהם בעבר. ארבע שנים וחצי נהניתי מאוד. אבל אז עברתי תאונת דרכים. אוטו נכנס במכונית שלי מאחור ונפגעתי מ'צליפת שוט' (Whiplash, כתוצאה מתנועה מהירה של הצוואר קדימה ואחורה, צ"ר). אחרי שבוע התחילו לי רעשים וסחרחורות. חצי שנה לא הייתי מסוגלת לתפקד, נכנסתי לדיכאון. אחרי התלבטות גדולה הגיע הרגע שבו אמרתי: 'זהו, אני לא מסוגלת להתמודד', והחלטתי להוציא את השתל. מאז שקט ורגוע לי. יותר קשה לי לתקשר עם הסביבה, אבל אני שלמה עם הבחירה". כיום היא נעזרת במכשיר שמיעה חיצוני באוזנה השמאלית.
רינה יבלונקה, בת זוגה השומעת, מציינת: "כשמירב התלבטה לגבי השתל, אמרתי לה: 'תעשי מה שאת מרגישה, אני מקבלת אותך איך שאת. לא משנה לי אם לא תשמעי בכלל'. מה שהיא תבחר, אני איתה. שום דבר לא יפריע ליחד שלנו".
הפגישה איתן מתקיימת בדירה שרכשו השתיים לפני כארבע שנים בבית דירות בראש־העין, ובה הן מתגוררות בצוותא עם שלושה חתולים – אהבתה הגדולה של רינה. מי שפוגש במירב לראשונה, אינו מבחין מיד בעובדה שהיא אינה שומעת. היא דברנית וצחקנית ושפתה רהוטה ושוטפת. עם זאת, רינה עומדת על המשמר, וכשנדמה לה שמירב לא קלטה מילה מסוימת בשיחה, היא אומרת לה אותה בשפת הסימנים, שאותה למדה בחייהן המשותפים.
נישואים בגיל 19, גירושים קשים
מירב (45), גרושה ואם לבן 25 ובת 23, נולדה כבת בכורה משלושה להורים שומעים. "היום אני יודעת שהייתה אז מגיפת אדמת, ואם אישה בהיריון נדבקת בשליש הראשון, השמיעה של העובר עלולה להיפגע. אמא שלי לא חלתה בפועל, אבל בדמה התגלו נוגדנים של אדמת. ההורים שלי גילו שאני לא שומעת כשלא הגבתי לאירועים סביבתיים ולא נבהלתי מרעשים. כשאמא סיפרה על זה לאחיות בטיפת חלב ולרופא הילדים, אמרו לה שהכל בסדר, אולי כי הייתי תינוקת מאוד סקרנית וערנית".
רינה: "עד היום היא כזאת. העיניים שלה קולטות הכל".
בגיל שמונה חודשים אישר רופא אף אוזן גרון את חששות ההורים וקבע שהילדה חירשת. "קנו לי מכשירים לאוזניים, הם היו מחוברים לסוללה גדולה שנתלתה בחוט על הצוואר. אמא אמרה שמאוד אהבתי אותם, אבל הילדים הציקו לי והיו מושכים את החוט. רק בכיתה ג' החליפו לי את המכשירים בסוג חדש שלא רואים מתחת לתלתלים. המכשירים עלו המון כסף וההורים יכלו לקנות רק מכשיר אחד, כי המצב הכלכלי בבית לא היה טוב, אז גדלתי עם מכשיר רק באוזן שמאל".
בניגוד לאישה החברותית והמוחצנת שהיא כיום, בסרטונים שלה מהילדות רואים ילדה שקטה שלא השתתפה בשירים, אבל מחאה כפיים. "עשיתי את זה כמו קוף אחרי בן אדם, כי לא הבנתי כלום", היא אומרת. אביה לימד אותה לדוג, לבנות עפיפונים ואוהלים ולהחליף גלגל במכונית, אך בבית היא חייתה במעין בועה. "ההורים הגנו עליי כל הזמן, אבל התקשורת בינינו הייתה מעטה. לא סיפרו לי כל מה שהם מדברים עליו עם האחים שלי, לא דיווחו לי על כל מה שמתרחש. הרגשתי בחוץ. רק בימי שישי, מול הסרט הערבי, היינו יושבים כולנו יחד, אני עקבתי אחרי ההתרחשויות לפי התנועות ובכיתי ושמחתי עם כולם".
בבית הספר היסודי למדה בכיתה לכבדי שמיעה. "בהוראת חירשים יש שתי גישות מנוגדות", מסבירה רינה. "אחת דוגלת בשפת סימנים במקביל לקריאת שפתיים, והאחרת – רק בקריאת שפתיים ובעבודה על הדיבור, בלי ללמוד שפת סימנים".
מירב: "למדתי לקרוא שפתיים ולדבר בלי שפת סימנים. אישית, הייתי מעדיפה לקבל עוד כלים, כדי שהשפה שלי תהיה יותר עשירה. כשהגעתי לחטיבה בתיכון עירוני ט"ז בתל־אביב, ואחר כך לתיכון מקיף יהוד, היו לי קשיי תקשורת. לא התחברתי עם שומעים ולא עם כבדי שמיעה, לא הבנתי את המורים שדיברו עם הגב לכיתה כשכתבו על הלוח, היה לי אוצר מילים דל מאוד וסיימתי בלי תעודת בגרות".
בגיל 17, במועדון חברתי לחירשים בתל־אביב, הכירה את מי שהפך לבעלה וכיום הגרוש שלה, חירש מלידה כמוה. "באתי לשם לחוג טניס שולחן, שמאוד אהבתי, וגם הגעתי בו להישגים ("היא הייתה אלופת הארץ בתחרויות של מועדוני החירשים", מעירה רינה). תמיד פחדתי להתקרב לאנשים שם, כי הם דיברו בשפת הסימנים ולא הרגשתי שייכת. כשחירשים רצו לדבר איתי בסימנים, חשבתי שמדובר במשוגעים שמניעים את הידיים בצורה מוזרה. אבל הוא לא ויתר. ביום ההולדת שלי הזמנתי גם אותו, והתחלנו להיות חברים. דרכו היכרתי את עולם החירשים ואת שפת הסימנים. התאהבתי בשפה והחלטתי להוריד את מכשיר השמיעה כדי להשתייך לעולם החירשים. דווקא בזכות שפת הסימנים רכשתי אוצר מילים והשתפרתי בדיבור. בהמשך, השפה שלי השתפרה בזכות הילדים שלי, שניהם שומעים, אגב, כי הייתי צריכה לתקשר עם הגננות ועם ההורים האחרים".
נישאת בגיל 19, הפכת לאמא בגיל 20. מתי הבנת שאת מעדיפה נשים?
"האמת היא שהרגשתי את זה מוקדם מאוד. בגיל 14 התאהבתי במורה ואחר כך בשכנה, אבל לא הייתי בטוחה. זה היה בשלב שלא מצאתי את הזהות שלי. מי אני בכלל? חירשת? שומעת? אוהבת בנים? בנות? הכל היה ערבוב אחד גדול. בגיל 17 הייתה לי התנסות עם אישה חירשת, נשואה, אבל כבר היה לי חבר. הייתי מבולבלת. לא ידעתי אם זה בסדר, האם אני נורמלית.
"החלטתי להתחתן וחשבתי שאם אביא לעולם ילדים ואהיה עסוקה בטיפול בהם, אשכח את המחשבות על נשים. אבל זה לא היה פתרון.
"עם השנים היה לי מאוד קשה עם השקר לעצמי ולבעלי. היו זמנים שבכיתי בלילות. שאלתי את עצמי, למה אני צריכה לשים מסכות בשביל כולם? חשבתי לעזוב, אבל נשארתי. ואז היכרתי מישהי חירשת, צעירה, רווקה, וזה היה הקש ששבר את גב הגמל. יותר משנה רקדתי על שתי החתונות, נשארתי בבית, עד שהתפוצצתי והחלטתי לפרק את החבילה. הגירושים היו קשים, אבל אני גידלתי לי עור של פיל כדי להילחם על הזכות שלי. גם לא עבדתי, גם אין לי מקצוע, אבל החלטתי שסוף־סוף אני יודעת מי אני, שאני אוהבת נשים ושאני הולכת עם זה. נלחמתי וניצחתי ואני מאוד שלמה עם זה. המאבק היה שווה".
בנה היה בן תשע ובתה בת שבע כשהתגרשה. "זה לא היה פשוט. הילדים ניצלו את זה שאני לא שומעת ועשו מאחורי הגב דברים שלא ידעתי. לא היו להם גבולות", היא אומרת, ומוסיפה: "היום הילדים כבר עצמאיים, יש להם חיים משל עצמם, והקשר שלי איתם הרבה יותר טוב מאשר מבעבר. הם גם שלמים עם הבחירה שלי".
שמונה שנים הייתה בזוגיות עם "האקסית" – "זוגיות לא טובה", כהגדרתה. כדי לפרנס את ילדיה עבדה בעבודות מזדמנות, מניקוי בתים ועד חלוקת עיתונים, וכל הזמן שאפה ללמוד מקצוע. "באבחון מצאו שמתאים לי ללמוד אופטיקה, אבל מאחר שאני מדברת היטב, החליטו שלא מגיעה לי סייעת לתרגום לשפת הסימנים. לא רציתי שוב לחוות את החוויה שלא אבין את מה שהמורים אומרים, כמו בבית הספר, וויתרתי על הלימודים".
"רקדנו בלי הפסקה"
את רינה יבלונקה (54) הכירה מירב לפני כעשור. "הייתי אז כשנה בלי בת זוג וחברה אמרה לי: 'יש לי מישהי שומעת להכיר לך, אבל צריך הרבה סבלנות, כי היא לא מעוניינת בזוגיות'", משחזרת מירב. "לא נבהלתי, להפך. נראה לי מאתגר להתחבר דווקא לבת זוג שומעת, כי רציתי להיפתח ולפרוץ גבולות, להכיר אנשים מעבר לקהילה החירשת, שהיא די סגורה. אין הרבה זוגות של חירשת ושומעת, כי מדובר בשני עולמות שונים. כשהחירשת נמצאת עם שומעים, היא נאלצת להתאמץ לקרוא שפתיים, וזה מעייף. כשהשומעת מבלה עם חירשים, גם היא צריכה להתאמץ כדי לתקשר, זה המחסום העיקרי".
הן נפגשו במסיבה. מירב ידעה שהיא עומדת להכיר מישהי שומעת ואילו רינה הובאה למקום בלי שיידעו אותה מראש. "היה לי חום, לא רציתי לבוא, אבל חברה שיגעה אותי והחלטתי לבוא לחצי שעה וללכת", היא משחזרת. "הבנות היו עליזות, דיברו וצחקו, ואני ישבתי בצד ואמרתי לעצמי שעוד מעט אתחמק משם, ופתאום אני מרגישה משהו מושך אותי. זו הייתה מירב. הרגשתי ממש זרם ביד, ומאותו רגע החיוך לא ירד לי מהשפתיים. רקדנו בלי הפסקה וכבר לא רציתי ללכת הביתה. התאהבתי ממבט ראשון".
מירב: "גם אני. אותו זרם עבר בינינו".
רינה, מתי גילית שמירב חירשת?
"אחרי יום־יומיים היא אמרה לי, אבל לא היה אכפת לי שום דבר. הייתי מאוהבת. פשוט, ככה".
פיברומיאלגיה וטיפולי פוריות כושלים
רינה יבלונקה, ילידת יפו, היא בת חמישית בין שישה. היא מספרת שהייתה ילדה שובבה, מנהיגה באופייה. בתיכון למדה במגמת סייעות לרופא שיניים ושירתה במקצועה בבסיס מצפה רמון. בהמשך עבדה בעבודות שונות ומזה כ־25 שנה היא עובדת בעיריית תל־אביב. בעבר הייתה נהגת בפיקוח העירוני, כבעלת רישיון לאופנוע כבד עבדה גם ביחידת האופנוענים, ולפני שלוש שנים עברה למשרד הפיקוח העירוני משום שלקתה בפיברומיאלגיה, מחלה הגורמת כאבים ברקמות שונות של הגוף.
את אהבתה לנשים גילתה בהדרגה. "ההתנסות הראשונה שלי עם אישה וגם עם גבר הייתה בצבא. מצד אחד לא הסתרתי את הנטייה שלי לנשים, ומצד שני יצאתי גם עם גברים, כדי שאחרים יראו אותי כ'נורמלית'. ניסיתי ללכת באמצע וזה התקבל פחות או יותר על ידי החברה. עם השנים למדתי לקבל את עצמי ולהבין שלא צריך להראות לחברה שאת 'בסדר'."
מגיל 19, במשך חמש שנים, הייתה לה בת זוג. אחר כך הייתה לה חברה אחרת, במשך עשר שנים. "בשלב מסוים גם אחותה הצטרפה והיינו שלישייה. כשצעירים, עושים הרבה דברים מטורפים", היא אומרת. "אחר כך הכרתי מישהי שבגללה עזבתי את האחיות, והיינו יחד ארבע שנים, בזוגיות אלימה. בגלל מה שעברתי איתה לא רציתי להמשיך להיות עם נשים".
בגיל 37, נטולת זוגיות, התחילה רינה יבלונקה בטיפולי פוריות. "מאוד רציתי להיות אמא", היא מספרת. "הייתי עשר שנים בטיפולים. עברתי יותר מ־30 טיפולי הפריה חוץ גופית, מהם חמישה עם תרומת ביצית. היו ארבעה הריונות שלא התפתחו. חוויתי אכזבה אחרי אכזבה. בפעם הראשונה שנקלטתי, מאוד שמחתי, אבל כשהתברר שההיריון לא בסדר, היה לי מאוד קשה, לא הייתה לי הרבה תמיכה משפחתית, לא דיברתי עם אמא שלי שנים כי היא לא הסכימה לדרך שלי עם נשים. עם אבא שלי כן הייתי בקשר, והיו חברות שליוו אותי וחלקו איתי את האכזבות שמורידות לתהומות, כדי שאוכל לאסוף את עצמי ולהתחיל שוב ושוב ושוב".
בטיפול האחרון, שגם הוא היה עם תרומת ביצית, מירב כבר הייתה חלק מחייה. "בהתחלה נקלטה שלישייה, אחר כך נשארו שני עוברים, אחר כך אחד ובסוף אפס, כרגיל. ואז הרמתי ידיים. הבנתי את המסר, לא יהיו לי ילדים משלי".
הצעת הנישואים בדרך
כשרינה נשאלת איך מגיבה הסביבה לעובדה שבת זוגה חירשת, היא אומרת: "אין מי שלא אוהב את מירב. בערך חודש אחרי שהתחלנו לצאת, אמא שלי, שלא הייתי איתה בקשר שנים, הציעה לחדש את הקשר איתי, ומירב באה איתי למפגש. איך שאמא שלי ראתה אותה, שנים אחרי שלא דיברנו - גם היא התאהבה בה. היא קוראת לה 'הבת שלי'. יש למירב קסם שקשה לעמוד בפניו".
תשע שנים עבדה מירב כסייעת בגן הילדים של מיח"א. "בכל שנה ביקשתי ללמוד מקצוע שקשור לטיפול בילדים וענו לי שאני טובה מאוד במה שאני עושה, אבל אין לי תעודה. החלטתי לצאת ללימודים. העובדת הסוציאלית של המוסד לביטוח לאומי בפתח־תקווה קראה את תעודות ההערכה שקיבלתי וראתה את הרצון והמוטיבציה שלי ואת העובדה שאני יציבה כבר שנים בעבודה, והפנתה אותי לאבחון. שם המליצו שאלמד משהו שקשור לאמנות. פניתי למדרשה לאמנות במכללת בית ברל, וכשאמרתי להם שאין לי תעודת בגרות, ענו לי: 'אנחנו לא מסתכלים על העבר ונותנים הזדמנות לכל אדם'. הרגשתי שנפתחת לי דלת. קיבלתי מביטוח לאומי ליווי בשפת הסימנים כדי שאוכל ללמוד ממש ביסודיות, ולפני שנתיים הורדתי חלק מהמשרה בגן והתחלתי את הלימודים. בהתחלה חששתי שחוסר ההשכלה שלי יפריע. לא היה קל, אבל לא ויתרתי. השקעתי את כולי בלימודים".
את שתי שנות הלימוד סיימה בהצטיינות, וכיום היא מדריכה לאמנות לאוכלוסייה עם צרכים מיוחדים. את הסטאז' עשתה במועדון לילדים חירשים בכפר קאסם. "שפת הסימנים בערבית אחרת והתרבות אחרת, אבל הילדים אהבו אותי והתוצאות היו מצוינות. אני אוהבת אתגרים קשים. בדברים קלים אני משתעממת".
רינה: "מירב לא מפסיקה ליצור. עכשיו היא יזמה משחק זיכרון לחירשים, שיוצא לדרך עוד מעט, ובהמשך יֵצא לאור ספר ילדים שכתבה על ההתמודדות בעולם החירשים וייקרא 'דומים אבל שונים'".
רינה, קורה שיש ביניכן קשיי תקשורת?
"לא. מירב מדברת ברור וקוראת שפתיים, ומהרגע הראשון יש בינינו כימיה כזאת שאפילו בלי לדבר אנחנו יודעות מה כל אחת חושבת ורוצה. מירב לימדה אותי את שפת הסימנים, וכשאנחנו עם חברים שלה אני לומדת עוד. בימים אלה אני אמורה לסיים שני סמינריונים לקבלת תואר ראשון בלימודי מגדר בבית ברל, וכשאתפנה אני מתכוונת ללמוד את השפה בצורה יסודית. ההבדל בינינו הוא שאני יכולה להשתכלל בשפת הסימנים והיא לא יכולה לסדר את זה שתשמע בצורה טבעית. הקושי שלה גדול יותר, ולפעמים זה כואב".
אתן מתכוונות למסד את הקשר?
"כל הזמן אנחנו מדברות על זה".
מי תציע למי נישואים?
מירב: "אני כבר הצעתי לה".
רינה: "ואני הסכמתי, היא אהבת חיי. עכשיו רק צריך לרוץ עם זה".
