"בכל פעם שהכיתי את ילדיי, בכיתי על זה בלילה. לא רציתי להיות כזה"

עינת גולדמן הייתה ילדה מוכה. רק אחרי שנים של נתק מאביה, גילתה: הוא סובל מפוסט־טראומה וגם ספג מכות כילד. כעת היא מרצה על כך, והוא יושב בקהל ומפרגן

עינת עם אביה חיים כהן, ביום חתונתה. " הלוואי שזה יהיה ME TOO הבא. שאנשים יקומו ויגידו: 'חטפנו, החטפנו, בואו נעצור את זה'" (צילום: צמצם)
עינת עם אביה חיים כהן, ביום חתונתה. " הלוואי שזה יהיה ME TOO הבא. שאנשים יקומו ויגידו: 'חטפנו, החטפנו, בואו נעצור את זה'" (צילום: צמצם)
עינת גולדמן. "אחרי שגם אבא בעצמו עבר טיפול, חזרו והצטלבו דרכינו" (צילום: גיל נחושתן)
עינת גולדמן. "אחרי שגם אבא בעצמו עבר טיפול, חזרו והצטלבו דרכינו" (צילום: גיל נחושתן)

לפני חצי שנה ציינו בני משפחתו של חיים כהן מהקריות את יום הולדתו ה־66. האירוע, שנחגג בצימר ששכרו, הסתיים בהחלטה משפחתית יוצאת דופן. "בילינו כולנו יחד", מספרת הבת עינת גולדמן, "וכששאר בני המשפחה יצאו, ואבא ואני נשארנו לבד ושטפנו כלים, אזרתי אומץ סוף־סוף. אמרתי לו שהגיע הזמן שנעמוד יחד על במה ונספר את הסיפור המשותף שלנו".

 

ומה הוא ענה לך?

"עניתי לה: 'אם לא ניגע בכאב, איך ניגע בשמחה?'" משיב האב חיים כהן.

עינת: "המילה 'סליחה' היא מילה שאני לא אוהבת להשתמש בה. אני, בחמלה, לקחתי אחריות על החיים שלי, ואז זה קרה מעצמו - השנאה והכעס כלפיו התפוגגו"

 

עינת (38), נשואה ואם לשלוש בנות מחיפה, ספגה במשך שנים מכות קשות מאביה. "הוא השליט בבית אווירה של טרור ופחד, וכשנגמרו המכות זה התחלף באלימות מילולית. כשהתבגרתי, הפסקתי לדבר איתו, אבל עם הזמן, אחרי שעברתי טיפולים וגם למדתי לטפל באחרים, הרגשתי שאני מספיק חזקה לפתוח את זה מולו. אחרי שגם אבא בעצמו עבר טיפול, חזרו והצטלבו דרכינו".

 

השיחה הפתוחה בבילוי המשפחתי הולידה את ההרצאה "ילדה מוכה", "שבה אני אעמוד על הבמה, חשופה ואותנטית, כואבת אבל מלאה באופטימיות ויודעת שאפשר לתקן".

 

ומה אתה תרגיש, חיים?

"אני אשב בקהל ואסתכל עליה באהבה גדולה. אני נותן לה את ברכת הדרך, ומקווה שאם נצליח לשנות חיים של משפחה אחת באמצעות הסיפור שלנו, עשינו את שלנו".

 

סלחת לו, עינת?

"המילה 'סליחה' היא מילה שאני לא אוהבת להשתמש בה. אני, בחמלה, לקחתי אחריות על החיים שלי, ואז זה קרה מעצמו - השנאה והכעס כלפיו התפוגגו. אני רוצה שאנשים ידעו שאפשר לטפל ואפשר לרפא, ומה שמנחה אותי זו הידיעה שצריך להתעמת עם האמת. משם ניתן לצמוח".

 

 

עינת וחיים. "אם לא ניגע בכאב, איך ניגע בשמחה'" (צילום: אלבום פרטי)
    עינת וחיים. "אם לא ניגע בכאב, איך ניגע בשמחה'"(צילום: אלבום פרטי)

     

    הפתיל שלי היה קצר

     

    עד שהגיעו למקום הזה עברו שניהם דרך חתחתים ארוכה. עינת נולדה בקריית־ים, ילדה שנייה במשפחה של שלושה ילדים. כשהייתה בת שנתיים וחצי נפצע אביה במלחמת לבנון הראשונה.

     

    "נפצעתי בעיניים, הלב נפגע, ואיבדתי כמעט לגמרי את השמיעה בשתי האוזניים. במשך שנה שהיתי בבית חולים, וכשחזרתי הביתה כבר לא הייתי אותו אדם. נהייתי אדם כעוס, עצבני, אגרסיבי, לא שמעתי את הסביבה והתחלתי להרים את הטון. חזרתי לעבודה שלי בבנק וקיבלתי אישור לא לעבוד עם קהל, ובמקביל הוכרתי כנכה צה"ל מעל 30 אחוז. מאבא דואג, סבלני, כזה שמספר סיפורים, הפכתי לחסר סבלנות. לא הרגשתי מחובר, הייתי תלוי באוויר".

    חיים: "כילד חטפתי מכות, והדבר האחרון שרציתי היה להיות הורה כזה לילדיי. שאלתי את עצמי המון איך יכול להיות שאני נמצא במקום שאני לא רוצה להיות בו"

     

    אתה זוכר את הפעם הראשונה שהרמת יד?

    "לא, אבל זה יכול היה לקרות אחרי כל אירוע שהרתיח אותי. בן רגע הייתי משנה את ההתנהגות שלי מאפס למאה. הפתיל שלי היה קצר. אני זוכר שאשתי ואני חזרנו פעם מחו"ל. בלובי של הבניין פגשתי שכן שהטיח בי שהילדים שלי עושים רעש, מפריעים, פוגעים בשכנים. רתחתי. נכנסתי הביתה כרוח סערה והחטפתי להם. זו הייתה ברכת השלום שלי".

     

    ואיך הרגשת אחרי זה?

    "בכל פעם שהכיתי אותם הרגשתי חרא. הייתי נכנס לחדר השינה ובוכה כל הלילה. לא רציתי להיות כזה. כילד חטפתי מכות, והדבר האחרון שרציתי היה להיות הורה כזה לילדיי. שאלתי את עצמי המון איך יכול להיות שאני נמצא במקום שאני לא רוצה להיות בו".

    עינת: "אני לא זוכרת הכל, אבל יש סיטואציות שלא אשכח. למשל, בכיתה ב' לא עשיתי שיעורים או שכחתי חוברת, וקיבלתי מכתב הביתה מהמורה. לא ידעתי איך אגש להחתים אותם. ידעתי שאם אראה להם את המכתב, הלך עליי. החלטתי לזייף את החתימה של אמא. זה היה עניין הישרדותי אצלי. למחרת המורה ראתה ושאלה מי חתם. השבתי שאני היא זו שחתמה, וכשבאתי הביתה תקעתי את המכתב מאחורי קופסה גדולה של שואב אבק. חשבתי שהסיפור כבר מאחוריי, אבל כמה ימים אחרי זה אמא ניקתה את הבית, מצאה את המכתב והראתה אותו לאבא. חטפתי באבי אבי".

     

    היו סימנים חיצוניים?

    "המכות היו בעיקר על הידיים, הישבן והירכיים, ואני התביישתי ללכת במכנסים קצרים. יום אחד חטפתי מכות כל כך קשות, שלא יכולתי לשבת. היו ימים שהייתי מחזיקה את עצמי בידיים באוויר כדי שהגוף לא ייגע בכיסא, והיו פעמים שחטפתי הצלפות שבקושי יכולתי ללכת, להתלבש או לשכב במיטה. לפעמים אפילו לפשוט את הבגדים ולהיכנס להתקלח לא יכולתי, זו הייתה משימה כואבת שכרוכה בסבל נוראי. לילות ארוכים ביליתי במיטה בבכי, לקח שעות על גבי שעות עד שהייתי נרדמת.

    "התביישתי גם להביא חברות הביתה כי לא ידעתי מה יקרה. הן היו באות, ואני הייתי דרוכה ומפוחדת. חששתי ממה שיתרחש אם פתאום אעשה משהו שלא ימצא חן בעיניו ואז הוא יצעק ויכה".

     

    "התביישתי גם להביא חברות הביתה כי לא ידעתי מה יקרה" (צילום: גיל נחושתן)
      "התביישתי גם להביא חברות הביתה כי לא ידעתי מה יקרה"(צילום: גיל נחושתן)

       

      שנאתי אותו, רציתי שימות

       

      "הייתי ילדה תוססת, אנרגטית, ילדה שצוחקת", אומרת עינת, "אבל זה היה בעוכריי כי חטפתי גם על זה. לא היה מקום בבית לטמפרמנט שלי. חטפתי גם כשעניתי או כשהתעמתי איתו. מחוץ לבית הייתי ילדה חברותית, במרכז העניינים, כזו שיוזמת מסיבות, ובעצם היו שתי עינת, בדיוק כמו אבא. בבנק אמרו עליו שהוא עילוי, היו מספרים לי איזה אבא מדהים יש לי, כזה שעוזר ותומך, ואני הייתי שומעת וחושבת איך זה יכול להיות".

      חיים: "הייתי שני אנשים. יכולתי להיות שמח ועליז ואחרי דקה להפוך לאדם אחר ושנייה אחרי זה הייתי שוכח את זה".

      עינת: "ואני בזמן הזה שנאתי אותו. רציתי שימות. קיללתי אותו. איך יכול להיות שהוא בא אליי ומדבר כאילו הכל רגיל?"

       

      השכנים ידעו?

      "היו צעקות והיה בכי, אז אני מניחה שכן, אבל אנשים לא דיברו".

      "רוב השנים אמא גידלה אותנו לבד, תחזקה את הבית והתמודדה עם בעל שחזר פצוע מהמלחמה. אדם גבוה, גדול, פיזי נורא, אדם שמסוגל להרים בניין של שבע קומות. אי־אפשר היה להתמודד מולו. בבית היה רע לכולם"

       

      עינת, איפה הייתה אמא שלך בתוך כל הכאוס הזה?

      "רוב השנים אמא גידלה אותנו לבד, תחזקה את הבית והתמודדה עם בעל שחזר פצוע מהמלחמה. אדם גבוה, גדול, פיזי נורא, אדם שמסוגל להרים בניין של שבע קומות. אי־אפשר היה להתמודד מולו. בבית היה רע לכולם".

      כשהגיעה לגיל 11 נפסקו המכות. "זה קרה אחרי שהמכות שהכיתי אותם היו מעבר לרמה סבירה", אומר חיים. "אלה היו מכות שהשאירו צלקות, היו להם סימנים אדומים וכחולים, ואני ברגע אחד לקחתי החלטה שלא ארים יותר ידיים על הילדים".

       

      עינת, איך הגבת לשינוי הגדול בחייך?

      "לא הגבתי. חשבתי שאם אני חוטפת מכות, אז מגיע לי. זה היה עולם המושגים שלי. כשהוא הפסיק להרביץ הבנתי שאני גדולה אז כבר לא מרביצים לי. אבל בכל מקרה, האלימות המילולית נמשכה. היו לו טענות, הוא הטיח בנו מילים, רדה, צעק עלינו. אי־אפשר היה לנשום בבית. חיינו על קצות האצבעות.

      "אני רואה היום את הבת הגדולה שלי והיא מזכירה לי אותי, מלאה באנרגיה, שרה, רוקדת. אצלי זה היה אצור, הגבלתי את עצמי. הייתי מפוחדת ודרוכה. כשהוא ישן, אסור היה לנשום ואסור להרעיש. בצהריים היינו חוזרים מבית הספר, אמא הייתה מגישה לנו אוכל והולכת לעבודה, ועד שהוא היה מגיע היינו משתוללים, מבלגנים, עושים שטויות. איך שהיינו שומעים את המנוע של האוטו, בתוך שניות הדופק היה מזנק. היינו רצים מהר לחדרים, פותחים את הספרים ומשתדלים לא לנשום מרוב פחד".

      חיים: "אני שומע את עינת והדברים מזכירים לי את עצמי כילד. זה כואב לי פעמיים. גם כחיים הילד, וגם כחיים האבא. זה לא האבא שרציתי להיות, אבל זה גבר עליי, זה לא היה בשליטה שלי בכלל".

       

      הפעם הראשונה ששיתפתי

       

      בצבא היא שירתה הרחק מהבית. "הייתי מש"קית חינוך בבסיס נפאח שברמת הגולן, וזו הייתה תקופה טובה. בשנה הראשונה פרחתי, אבל אז התחילו ויכוחים עם המפקד. לימים הבנתי שיש לי בעיה עם קבלת מרות. זה מפחיד אותי ומאיים עליי".

       

      על איזה רקע היו הוויכוחים?

      "בגיל ארבע התחילה אצלי אסתמה. כשאין אוויר לנשום בבית, את הופכת לאסתמטית. היה לי משאף, הייתי עושה אינהלציות, ובשירות הצבאי הפרופיל שלי היה 64. בגלל האסתמה אישרו לי לישון בבית, אבל המפקד סירב ואני התקשרתי לאבא כדי שיבוא לקחת אותי".

       

      מוזר שהתקשרת דווקא אל אבא.

      "אל מי אני אתקשר? עובדה שהוא היה שם בשבילי".

      חיים: "היה לי ברור שאני מגיע. זו הילדה שלי. הבנתי שהיא במצוקה ורציתי להיות שם בשבילה. אין פעם שסירבתי לבוא".

      עינת: "אם הייתה משימה כלשהי – לבנות, להרכיב, לקחת, להתייצב, לפרק, להעמיס - הוא תפקד סופר־דופר. ברמה הרגשית, ממש לא".

       

      בתום השירות נסעה לטיול הגדול במזרח. "ריחפתי, זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי בחופש אמיתי, אבל כשחזרתי הרגשתי כעוסה ומרירה. לא הצלחתי במערכות יחסים, בחרתי גברים חלשים ו'התעללתי' בהם. היום אני מבינה שהייתי אז או התוקף או הקורבן. הייתה לי גם מערכת יחסים עם גבר אלים. הייתה אצלנו אלימות מילולית יומיומית, עד שבאחת המריבות הוא הניף את היד באוויר ואני ידעתי שזה רק עניין של זמן. שוב התקשרתי אל אבא".

       

      אז חזרת הביתה? למקום שהיה הכי קשה לך?

      עינת: "הייתי כבר בת 23, חולה, כל הזמן עם אלרגיות והתקפי אסתמה, ולא הייתה לי עבודה. זה היה צומת של 'לחיות או לחדול', נקודת שפל איומה. באותה תקופה היחסים בין אבא לאמא היו לא טובים, ואבא ביקש שנעזוב את הבית בדיוק כשאחותי השתחררה מהצבא".

      עינת: "הייתי כעוסה ומרירה. לא הצלחתי במערכות יחסים, בחרתי גברים חלשים ו'התעללתי' בהם. היום אני מבינה שהייתי אז או התוקף או הקורבן"

       

      חיים, למה ביקשת מהילדים שיעזבו?

      "היה מתח קשה בבית. הרגשתי שאני אחד מול שלוש נשים שכולן נגדי. באחד הוויכוחים אמרתי: 'זה הבית שלי, אם לא מתאים לכן, תצאו', והן הלכו ושכרו דירה בקריית־מוצקין. כעבור כמה שנים התגרשנו".

       

      בתוך השבר הגדול, כשהרגישה שאין עוד טעם לחיים, שמעה עינת על מטפלת שמעבירה קורס רפלקסולוגיה והחליטה להירשם וללמוד אצלה.

       

      "עד אותו רגע לא חשבתי בכלל על לימודים. איזה סיכוי יש לי? הרי הייתי תלמידה כושלת, בבית סיפרו לי כמה אני לא טובה, חטפתי מכות בלילה ובבוקר הייתי הולכת לבית הספר גמורה, מי יכול היה להתרכז בלימודים? במקביל לקורס טופלתי אצלה, ושם לראשונה הבנתי שהדרך שבה גידלו אותי בבית איננה תקינה. היא, המטפלת, הייתה הראשונה שהעזתי לשתף אותה ובפעם הראשונה שמעתי עד כמה זה חריג. שם התחלתי להבין שהדרך שבה גדלתי וחונכתי היא בעייתית".

       

      מה עשית עם ההבנה הזו?

      "עלו בי המון רגשות זעם וכעס. הקשרים המשפחתיים שלנו, שגם ככה לא היו טובים, הלכו והידרדרו. הקשר נהיה מינימליסטי. כל ביקור אצל ההורים העלה בי כאב ובכל פעם הצטערתי שבכלל הגעתי. לקח זמן עד שמצאתי את האומץ להטיח בהם את הכעס ולהתעמת איתם".

      "התחברתי לעצמי", היא אומרת על אותם ימים, "התחלתי סוף־סוף להיכנס אל תוך עצמי, וממש אז הכרתי את בעלי".

       

      את אבי גולדמן, 40, הכירה דרך אחיה, "ובדיעבד גיליתי שהוא מקריית־ים, שתי שכבות מעליי. הוא תמיד צוחק שאני הייתי מהמגניבים והוא מהחנונים. הוא מהנדס חשמל ופיזיקה, תואר שני, עובד ברפאל".

       

      שיתפת אותו בחוויות הקשות מהבית?

      "הוא הצטרף לחיים שלי בתקופה שהתחלתי לגעת בכאב ומהר מאוד שיתפתי אותו. בשנת 2007 התחתנו. שנתיים אחרי החתונה נולדה בתנו הבכורה, ואני נכנסתי לדיכאון אחרי לידה. הייתי לבד, לא הייתה לי שום תמיכה מההורים, ושוב צפה ועלתה תחושת הבדידות שהכרתי מאז ימי ילדותי. במשך שנה הייתי 'אמא על טייס אוטומטי'. בארבעת החודשים הראשונים הילדה לא הפסיקה לצרוח, ואני השתגעתי. הבת השנייה נולדה אחרי ארבע שנים, וזו כבר הייתה חוויה מתקנת. הייתי במקום אחר. גם אמא שלי עזרה לי והייתה הרבה יותר נוכחת. הבת השלישית נולדה לפני שלוש שנים".

       

      עינת עם בנותיה (צילום: אלבום פרטי)
        עינת עם בנותיה(צילום: אלבום פרטי)

         

        המשפחה מתפרקת

        במהלך אותן שנים החמירו בעיות האוזניים של חיים. "עברתי טיפולים עד שבסוף נותחתי והוחדר לי שתל למוח, ששיפר פלאים את השמיעה שלי".

        "במקביל, אבא חלה בסרטן הריאה והההורים שלי התגרשו, והוא התמודד עם כל זה לבד. אף אחד לא רצה להיות שם בשבילו", אומרת עינת.

        חיים: "הכל נשמט לי תחת הרגליים. במשך שלוש שנים כתבתי שירים וזיכרונות, אהבתי את אשתי והיה לי קשה. ממשרד הביטחון הפנו אותי לפסיכולוג, והוא אמר שאני חי בשני עולמות. כשהוא ראה שקשה לי להתבטא, הוא הציע שאכתוב, וכך התחלתי לפרוק. התחילו לעלות לי מראות של מתים ממלחמת לבנון, תמונות של ילדים נוצרים שחוטים. אלו מראות שלא שוכחים, אבל בזמני מי דיבר על פוסט־טראומה, כולם היו מצ'ואים".

        עינת: "גם אני טיפלתי בעצמי. למדתי עבודת גוף, שיטת גרינברג, התמקדות – פוקוסינג, קונסטלציה משפחתית. אני לומדת כל הזמן ובכל לימוד גם מטפלת בעצמי, וברור לי שעד יומי האחרון אזדקק לריפוי ותמיכה וטיפול, כי כל פעם נחשף עוד רובד ועוד רובד ועוד חיבור לילדה הקטנה שהייתי".

        חיים: "הבנתי שההתנהלות שלי לא הייתה נכונה. קודם כל היו החברים, הבחוץ, ושם כל מי שביקש עזרה הייתי בשבילו. ובזמן הזה, בבית, הכל היה הפוך. הבנתי שאני צריך להפוך את הפירמידה ושאת זה אפשר לעשות רק ממקום של שקט נפשי"

        חיים: "הכל הציף אותי - הכאב שלי שהמשפחה מתפרקת, הפציעה. הבנתי שההתנהלות שלי לא הייתה נכונה. קודם כל היו החברים, הבחוץ, ושם כל מי שביקש עזרה הייתי בשבילו. ובזמן הזה, בבית, הכל היה הפוך. הבנתי שאני צריך להפוך את הפירמידה ושאת זה אפשר לעשות רק ממקום של שקט נפשי".

         

        לאט־לאט חזרו הבת והאב להיות בקשר. בתחילה עם הרבה חשש מצדה של עינת, אבל בהמשך היא למדה לשחרר ולסמוך. "התחלנו לדבר בטלפון, נפגשנו לארוחות, אפשרתי לו להישאר עם הילדות. עדיין לא דיברנו על הדברים, אבל פתאום משהו נפתח. בעקבות העבודה שעשיתי עם עצמי יכולתי לראות אותו, להבין, ופתאום התמלאתי אמפתיה".

         

        לפני חצי שנה הזמינה אותו לשיחה אצלה בבית, "ולראשונה שמעתי סיפורים על הילדות שלו. שמעתי ואמרתי: 'זה בול מה שעברתי אני'. ראיתי שהחיים שלנו מקבילים, וזה היה בשבילי רגע מכונן. בשונה מן העבר, הפעם אבא היה מוכן לקחת אחריות, להקשיב ולהכיר בכאב שגרם לי. פתאום לא אני הייתי זו שצריכה להצטדק. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא לא אמר: 'את משקרת, ממציאה'".

         

        חיים, התנצלת?

        "פרגנתי לה, ביקשתי סליחה על כל מה שקרה. הצטערתי מעומק הלב".

        עינת: "לא מזמן הוא אמר לי: 'אני מסתכל על הבנות שלך ואני לא מסוגל להבין היום איך עשיתי את זה'".

        אחרי השיחה בבית הבינו שניהם שהם עולים על נתיב חדש. "זו הייתה הפעם הראשונה שהודיתי בפני עצמי בקול שאני ילדה מוכה", אומרת עינת. אמרתי לאבא שאני רוצה לצאת מהארון עם הסיפור שלנו, והוא נתן לי את ברכת הדרך".

         

        שברנו את הרצף

        בחודש יוני השנה היא העלתה פוסט בפייסבוק, וכתבה שם, בין היתר: "אבא שלי הוא פוסט טראומתי!!! אף אחד לא הכיר בכך, אפילו הוא לא הכיר בכך. הוא ניסה לחזור לחייו הרגילים, אך מאותו הרגע שום דבר כבר לא היה רגיל. הוא לא טופל נפשית בשום צורה שהיא, מה שהביא להמון כאב אצלו ואצל כל מי שמסביבו. עכשיו אני מבינה שכאב המלחמה שלו עבר גם אליי. הצורך שלי להילחם, לריב ולהיות צודקת כל הזמן, לוחמנית - זו אנרגיה שגדלתי בה וחונכתי עליה. לא עוד. אבא שלי הוא אחד האנשים הכי אמיצים שאני מכירה. תראו לי עוד אדם בשנות ה־60 לחייו שמחליט לשנות את עצמו ואת חייו, לאסוף את עצמו וללכת לטיפולים, להיחשף ולחשוף את כל הזוועות, לדבר, לשבת מולי ולשמוע את הכאב והצלקות שלי, את סיפורי התופת שאני סוחבת איתי, בהקשבה מלאה, בלי להתגונן, עם אמפתיה והכלה. זה אבא שלי. ואני כותבת את זה באמת בגאווה".

         

        הפוסט של עינת, בו שיתפה גם תמונה של אביה פצוע במלחמה (צילום: מתוך הפייסבוק של עינת גולדמן)
          הפוסט של עינת, בו שיתפה גם תמונה של אביה פצוע במלחמה(צילום: מתוך הפייסבוק של עינת גולדמן)

           

          בעקבות פרסום הפוסט קיבלה מאות תגובות. "אמרו שאני אמיצה ומעוררת השראה, אבל אני בכלל לא מרגישה אמיצה, זה היה חייב לצאת החוצה. הלוואי שזה יהיה ME TOO הבא. אני רוצה שאנשים יעזו לקום ולהגיד: 'חטפנו, החטפנו, בואו נעצור את זה'".

           

          חיים, איך הגבת על הפוסט מעורר ההשראה של עינת?

          "כמה שעות אחרי פרסום הפוסט אחיין שלי שאל אם קראתי אותו. פתחתי את המחשב והתחילו לזלוג לי דמעות. החלטתי גם אני לכתוב בלי מעצורים, ובשלוש וחצי בלילה פרסמתי אותו. קראתי לזה 'לגעת בכאב'".

           

          היום יש לעינת קליניקה בכרמל לטיפול רגשי בילדים ובמבוגרים. "פיתחתי שיטה משלי, שעשתה מיקס מכל הגישות, ומגיעים אליי אנשים שהיו ילדים מוכים. ילד מוכה שלא יטפל בטראומה - זה ישוב וינהל אותו בחיים הבוגרים, בהחלטות, בדפוסים, בבחירות שיעשה, בזוגיות, בהורות, בעבודה, במיניות. חייבים להכיר ולטפל בכך. אומרים שילד מוכה יהפוך להורה מכה, וכן, לפעמים זה מדגדג גם אצלי בידיים, הידיים בוערות, אבל אני יודעת שאסור לתת לזה מקום. זה לא יקרה לי, כי טיפלתי בעצמי. וזה המסר של שנינו, של אבי ושלי - לכו לטיפולים".

           

          ביום חמישי הקרוב, 26 ביולי, בשעה 20:00 היא תעלה לראשונה עם ההרצאה שבנתה ותעביר אותה בפני הקהל שיגיע לסינמטק בחיפה. "אבא ואני הבנו שיש לנו סיפור לא שגרתי, אנחנו יודעים שמה שקורה בינינו הוא לא מובן מאליו. בניתי הרצאה שבה אני מספרת את הסיפור הזה, ובהמשך אולי גם אבא יעמוד איתי על הבמה ונרצה ביחד". שבוע לאחר מכן תטוס להודו יחד עם בעלה, בנותיה ואביה, "ואני רוצה שכולם ידעו שאפשר לטפל ואפשר לרפא, ועובדה שאצלנו זה קרה".

           

          ומה המסר שלך, חיים?

          "המסר שלי הוא להיות קשוב לילדים שלך, לחזק אותם, ולא להתבייש ללכת לטיפול. לפעמים אני שואל את עצמי האם זה יכול להיות שהילדוּת שלי ושל בתי הייתה כל כך זהה, ואז אני תופס את עצמי ומבין שזה בדיוק מה שקרה - ההבדל הוא בכך שאנחנו שברנו את הרצף".  

           

          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: טל עבודי, סגנון: ראובן כהן)
          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: טל עבודי, סגנון: ראובן כהן)
           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד