הפשע: אהבה לגבר צרפתי-נוצרי. העונש: מלחמת התשה

תחת הכותרת ''חסרים גברים יהודים?'' מוצגת בתערוכת הגמר בשנקר עבודתה של דקל עטיה, שחושפת שש שנים מתישות באמצעים גרפיים פשוטים, יעילים ונוגעים ללב

דקל גודוביץ

|

18.07.18 | 07:03

הספר ''דיני אהבה'' מתאר את מסעה האישי, האמיתי, של הסטודנטית דקל עטיה, שרצתה לחיות עם בן זוגה הצרפתי בישראל. הוא עוצב בתמציתיות ובפשטות, וכולל עצות שקיבלה בדרך, כמו זו שלמעלה, שאותה הציעה פקידת משרד הפנים (צילום: באדיבות שנקר)
הספר ''דיני אהבה'' מתאר את מסעה האישי, האמיתי, של הסטודנטית דקל עטיה, שרצתה לחיות עם בן זוגה הצרפתי בישראל. הוא עוצב בתמציתיות ובפשטות, וכולל עצות שקיבלה בדרך, כמו זו שלמעלה, שאותה הציעה פקידת משרד הפנים (צילום: באדיבות שנקר)
צילומים מציגים תשובות מהסוג שעטיה התבקשה לספק כדי להוכיח את אהבתה, כמו לשאלה באיזה צד של המיטה ישן כל אחד מבני הזוג (צילום: באדיבות שנקר)
צילומים מציגים תשובות מהסוג שעטיה התבקשה לספק כדי להוכיח את אהבתה, כמו לשאלה באיזה צד של המיטה ישן כל אחד מבני הזוג (צילום: באדיבות שנקר)
הספר מוצג בתערוכת הגמר של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. בצילום התשובה לשאלה: מהי מידת הנעליים של כל אחד מכם? (צילום: דקל גודוביץ)
הספר מוצג בתערוכת הגמר של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. בצילום התשובה לשאלה: מהי מידת הנעליים של כל אחד מכם? (צילום: דקל גודוביץ)
השאלה: מה צבע מברשות השיניים שלכם? התשובה שלה: עכשיו שלי סגולה שלו ירוקה. התשובה שלו (בצרפתית): בכל פעם משהו אחר (צילום: דקל גודוביץ)
השאלה: מה צבע מברשות השיניים שלכם? התשובה שלה: עכשיו שלי סגולה שלו ירוקה. התשובה שלו (בצרפתית): בכל פעם משהו אחר (צילום: דקל גודוביץ)
צבע הדפים בפרק האהבה הראשון של הספר הוא ורוד; בפרק השני, הביורוקרטי, הוא אפור; ובפרק השלישי והאחרון, פרק פסק הדין, הוא אדום (צילום: דקל גודוביץ)
צבע הדפים בפרק האהבה הראשון של הספר הוא ורוד; בפרק השני, הביורוקרטי, הוא אפור; ובפרק השלישי והאחרון, פרק פסק הדין, הוא אדום (צילום: דקל גודוביץ)

בוגרי המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר מציגים בתערוכת הגמר שנפתחה השבוע מגוון נושאים המובעים במגוון דרכים, אבל נדמה שהשנה נושאים פוליטיים ודתיים משכו את מירב תשומת הלב, ומצביעים על הבנתם של הסטודנטים שהכל פוליטיקה, וצריך לדעת איך לתקשר אותה. כשראש הממשלה מוסיף המחשות לדבריו על הגרעין האיראני, ושרת התרבות משתמשת בשמלה כדי לעורר פרובוקציה פוליטית – גם הסטודנטים מבינים שזה כיוון חם ומושך לפרויקט גמר.

 

כך ראינו עבודות על איראן – אחת שעסקה במשפחה הפרסית של הסטודנטית אורטל אבריאלי והשנייה של בר גלעד, שמציג מסע מדומיין למדינת האייתולות בצורה מגניבה וצבעונית, כולל תקליט וחולצה. ירון קולאס יצא לקמפיין מדומיין של מפלגה יהודית קיצונית המבקשת להקים את בית המקדש מחדש – קמפיין חזק ומפחיד מרוב שהוא נדמה אמיתי. ובהמשך למגמה ההתחזקות הדתית, היו עבודות על בגדי קודש וכהונה (רעות כהן), ועבודה מצחיקה על נסיעה כהלכה (אפי פישר), עם רכבת תחתית שומרת הלכה, העוברת בשטחי יהודה ושומרון. אם לא בתל אביב – אז לפחות ביו"ש, כי יש"ע זה כאן.

 

לצד העבודות הגדולות והפרובוקטיביות האלה נחבאה לה עבודה קטנה, אישית ואינטימית, שראויה להתייחסות. "דיני אהבה" של דקל עטיה הוא ספר מצוין העוסק בסיפורה האישי והאמיתי של עטיה (בת 28), שניסתה בעוונותיה לרקום קשר זוגי עם צרפתי-נוצרי שהכירה בצרפת ורצתה לחיות איתו בישראל.

 

מתוך הספר. חוות דעתו של נהג מונית (צילום: דקל גודוביץ)
    מתוך הספר. חוות דעתו של נהג מונית(צילום: דקל גודוביץ)

     

    סיפור האהבה הנוגע ללב הזה מתחיל ב-2012 בצרפת, נמשך בישראל, ועובר דרך משרד הפנים ושוב משרד הפנים, משרדי נוטריונים וטופסולוגיה מתישה, עד היום – במשך יותר משש שנים. לא נפקד מקומן של שאלות ותהיות מצד משפחה, חברים ופקידים ("חסרים גברים יהודים?", "אז מתי הוא מתגייר?" וכו').

     

    הספר הצנוע מעוצב בתמציתיות, באמצעים ספרותיים פשוטים: צבע, טקסט ותמונה; ללא פירוטכניקה ותעלולים בטכנולוגיות חדשות. הטקסט משנה גודל בין הדפים – ובכך מושך תשומת לב ומחדד נושאים. מלבד השחור-על-גבי-לבן נעשה שימוש רק בצבע אחד נוסף. האדום, שמסמל אהבה, דם או אזהרה, משמש כאן לצבע הטקסט, להדגשה, לצנזור פרטים בגוף המסמכים האותנטיים שצורפו לספר, לחותמות הנוטריון, וגם לצבע העמודים עצמם, שמשתנה מוורוד בפרק האהבה הפותח, לאפור בפרק הבירוקרטיה השני, המדכדך, ולאדום בפרק פסק הדין, השלישי והאחרון.

     

    האדום משמש למחיקת פרטים אישיים מהמסמכים האמיתיים (כאן במכתב ''המלצה'' המעיד על הקשר בין השניים) (צילום: דקל גודוביץ)
      האדום משמש למחיקת פרטים אישיים מהמסמכים האמיתיים (כאן במכתב ''המלצה'' המעיד על הקשר בין השניים)(צילום: דקל גודוביץ)

       

      ביורוקרטיה, והרבה ממנה (צילום: דקל גודוביץ)
        ביורוקרטיה, והרבה ממנה(צילום: דקל גודוביץ)

         

        כלי הביטוי האחרון הוא התמונות. אלה נעות בין צילומים אמנותיים יפים שמרמזים על הקשר והאהבה בין השניים, עוברים לצילומי מסמכים ונגמרים בצילום ישיר של בני הזוג, שחושף רק בסוף הספר את פניהם של האוהבים.

         

        פניהם של זוג האוהבים נראים רק לקראת סוף הספר (צילום: דקל גודוביץ)
          פניהם של זוג האוהבים נראים רק לקראת סוף הספר(צילום: דקל גודוביץ)

           

          התקשרתי לראיין את עטיה. אמרתי בטון רציני שמדבר דקל ממשרד הפנים, אבל מיד צחקתי ואמרתי לה שאני דקל מ-Xnet, ושאני מבקש לראיין אותה לכתבה. עטיה חייכה, אמרה שהיא עייפה ושתחשוב על זה. התקשרתי שוב והיא שוב צחקה, אבל סירבה. למה? "ככה. פחות אוהבת את זה. זה משהו עם עצמי. אתה בכל זאת עושה כתבה?".

           

          "כן", אמרתי ולא הבנתי איך סטודנטית שחשפה את עצמה ואת בן זוגה בתערוכה, שעמדה בפני ועדות וציונים, פתאום מקבלת רגליים קרות, דווקא ברגע שבו היא יכולה לזכות בהכרה על עבודתה – אם לא בהכרה בבן זוגה. בכל מקרה, אני הכרתי ב"דיני אהבה" של דקל עטיה.

           

          השאלות בראיון אישי שנערך ביולי 2012. ''את בטוחה שהוא האחד?'' (צילום: באדיבות שנקר)
            השאלות בראיון אישי שנערך ביולי 2012. ''את בטוחה שהוא האחד?''(צילום: באדיבות שנקר)

             

             
            הצג:
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד