נולדתי לפני 30 שנה באוקראינה. גרנו בדנמרק ובארצות הברית, עד שעלינו ארצה כשהייתי בת שמונה. כשהייתי ילדה לא אהבתי את המעברים האלה. רק כשגדלתי הבנתי עד כמה אני אוהבת לטייל ולראות עולם.
בתור תיכוניסטית, כשחברות שלי אמרו לי שהן תופסות טרמפים, זה נראה לי הזוי ומסוכן. בתור חיילת זה היה אסור. רק בגיל 23, בטיול הגדול לדרום אמריקה, התנסיתי בטרמפים ומאוד נהניתי מזה. אחר כך נחשפתי לבלוגים של אנשים שמטיילים בדרכים אלטרנטיביות, ובין היתר תופסים טרמפים.
עד גיל 28 הספקתי ללמוד משפטים (ולפרוש אחרי סמסטר), ללמוד אנימציה בבצלאל (ולפרוש גם משם) ולהתפרנס כמורה פרטית. ואז החלטתי לצאת למסע כזה בעצמי. מכרתי או מסרתי את כל החפצים שלי, ארזתי תרמיל גדול עם ציוד שטח ובגדים בכמות מינימלית, ועוד תיק קטן עם הלפטופ שלי. קניתי כרטיס טיסה לכיוון אחד לקרואטיה, והצטרפתי לטיול של חברים בדוברובניק. ביום האחרון הם הורידו אותי בצומת ליד שדה התעופה. משם התחלתי לתפוס טרמפים.
הטרמפ הראשון שלי היה עם נהג משאית מבוגר שלקח אותי את כל הדרך לבלגרד. הוא היה נחמד מאוד, אבל כמו שקרה לי מאז לא פעם, הוא גם הציק לי כמו דוד מטרידן, חיבק אותי ורצה שאתן לו נשיקה על הלחי. אמרתי לו 'לא', והוא היה בסדר איתי. בהמשך, אם נהגים התחילו לדבר איתי על סקס, לא הייתי מסכימה לטרמפ. כשזה קרה לי באמצע נסיעה, ביקשתי לרדת. מתוך מאות טרמפים שתפסתי, המקרים האלו היו אחוזים בודדים.
בתוך שנה ביקרתי ב־22 מדינות: קרואטיה, מונטנגרו, בוסניה, סרביה, הונגריה, אוקראינה, פולין, גרמניה, שווייץ, איטליה, צרפת, ספרד, בלגיה, הולנד, בריטניה, אוסטריה, סלובניה, אלבניה, קוסובו, מקדוניה, בולגריה ויוון. לנתי באכסניות, בקמפינג בשטח, וגם אצל אנשים שאירחו אותי תמורת עזרה בעבודות הבית או שמירה על בעלי חיים. הרווחתי כסף מהוראת אנגלית, מתמטיקה והכנה לפסיכומטרי דרך האינטרנט ומעריכת וידיאו וטקסטים.
החוויה הכי קשוחה שהייתה לי קרתה במעבר הגבול בין איטליה לשווייץ, שם נתקעתי למשך לילה שלם וקר בלי טרמפ. לא היה לי שק שינה, וכל הלילה הלכתי כדי להתחמם. היו לי גם הרבה הצלחות. בסקוטלנד, מורה שתפסתי איתו טרמפ הזמין אותי לביתו, הכיר לי את אשתו והילדים וביקש ממני להרצות מול התלמידים שלו. סיפרתי להם על המסע שלי ועל ישראל, וזה מאוד עניין אותם.
בכל מדינה המקומיים אומרים לי שהם כבר לא רואים טרמפיסטים בכבישים. זה נתפס כדבר מסוכן ובעייתי, אבל רוב האנשים שעצרו לי הם אנשים רגילים: גברים, נשים, צעירים, מבוגרים, שמחליטים לעצור כי יש להם זמן וחשק. אספו אותי נהגים מתוניסיה, איראן וכורדיסטאן, לטרמפים מעולים. די מהר הסכמנו שאולי כמדינות יש מורכבות בינינו, אבל כאנשים אין לנו שום דבר אחד נגד השני ואנחנו שמחים להכיר ולדבר. חלקם אפילו אמרו לי שהם ישמחו לשמוע ממני מה באמת קורה בישראל, כי הם יודעים שמה שמוצג בחדשות לא מדויק.
את הקומיקס שלי, 'ציורי דרך', התחלתי לצייר עוד בארץ. בהמשך זה התגלה כדרך הכי טובה להעביר את חוויית המסע שלי. הקומיקס מבוסס על דברים שקרו לי או שיכלו לקרות לי. בנוסף, כתבתי במהלך הטיול ספר שבו אני מספרת על מה שעברתי, והוא יכלול מדריך למסעות אלטרנטיביים.
אני מתעדת את כל הטרמפים שלקחתי בטבלת אקסל, ומחשבת את הקילומטרים שעברתי. אחרי שראיתי שאני מתקרבת ל־20 אלף ק"מ, החלטתי לצאת לטיול נוסף, ביוון, כדי להגיע למספר עגול. בסוף הטיול הזה חזרתי לארץ.
נחתתי פה לפני חצי שנה, אבל אין לי בית קבוע. אני נודדת בין בתים ברחבי הארץ ושומרת על בעלי חיים תמורת מגורים. גם בישראל אני תופסת טרמפים, ונעזרת בקבוצות של טרמפים בפייסבוק ובאפליקציות כמו מוביט. עבור הרבה אנשים זו דרך חיים, וקהילת הטרמפיסטים מאוד דינמית. היא מורכבת מהמוני אנשים שגילו את אמצעי התחבורה הזה, והתאהבו בחופש שהוא נותן להם.
שורה תחתונה: לא משנה כמה אני חושבת שהבנתי את העולם, תמיד אני נתקלת במשהו שמצליח להפתיע אותי".
- מה הסיפור שלכן? אם גם לכן יש חוויה מיוחדת שעברתן, אירוע שאתן מתות לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתן בבטן ועכשיו אתן מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
