בילדותנו בפרבר הפועלי המאובק של חיפה, בית דגון הסעיר את דמיוננו. אז, לא היה זה טריוויאלי לנוסע מזדמן לחזות בפלא ההנדסי גדל המידות, שמטוסים ואוניות סימנו באמצעותו את הנמל. הכתר המשונן שלו ניכר מבעד למבנים הצפופים של הוואדי, אבל יכולת להבחין בו רק אם שמרת על הריכוז כשרחוב שפירא התעקל אל מעלה השחרור – שלמעשה, כמו הרבה סתירות אורבניות אחרות בעיר הזו, הוא מדרון תלול - אם רק ישבת בטור הימני, ורק מחלונות האוטובוסים ש"ירדו העירה".
לימים קפצנו על כל הזדמנות לפרך את רגלינו בעקלתון הכבישים המשובש שהוביל מתחנת אגד בקריית אליעזר אל רכבת מרכז, רק כדי להספיק להעפיל מבט אל המגדל השוכב של חיפה, שמרבדים מעופפים של רבבות יונים נסכו בו תנועה מתמדת וכישפו את האווירה סביבו, כמו היה זה ענק חי ונושם, שנרדם על הקו המקביל לחוף וחסם בגופו העצום את השער לעיר.
המבוגרים חסרי הסבלנות, כיאה לדור מקימי הארץ, היו פחות נלהבים ופטרו את סקרנותנו בהסבר פרקטי: אין מה לראות שם – שם שומרים את החיטה, שממנה מייצרים קמח, שממנו מייצרים לחם, שאנחנו לא נהיה רעבים. עכשיו תעשו שיעורים.
אבל אנחנו המשכנו לתהות. היינו חולפים על פני דוכני "הימאים", שוק המבריחים הססגוני של העיר התחתית, מדלגים את כיכר פלומר ואת השער לנמל, עוברים לצדו השני של הכביש, מול תחנת הרכבת - ואז נִטָּעִים במקומנו במורא כמו הגענו אל הכותל המערבי של חיפה, נועצים עיניים שעה ארוכה במבצר העצום, מלטפים את מעויני הקיר שחוסם את הים, עוקבים אחרי תנועת היונים, בוהים בשיניים המלכותיות שבראשו, ותוהים אילו סודות אגורים בקרביו האדירים.
מחשבותינו תעתעו אל שבע הפרות הרזות שראה המלך בחלומו והן עולות מן הנילוס, ואל הרעב המקראי ומחסני התבואה הענקים שבנה יוסף הפרעוני, ופעם אחר פעם תהינו: האם כך נראו גם אז המַמְּגוּרוֹת – מלה שכה אהבנו למולל בפינו – של ארץ מצרים? האם גם אז היו אלה מבנים כבירים והדורים כמו בית דגון שלנו? או שמא נבנתה הממגורה שלנו בהשראתם?
בשנים אחר כך, בדרך אל סבתא, היתה נ' הפעוטה מתנערת משינה ממושכת בבוסטר האדום בדיוק כשהיינו משתרכים צפונה בפקקי רחוב העצמאות, במקביל עם שדרת העגורנים באדום-כחול שמקדמת את בואו של המבנה האדיר משמאל. הייתה קורעת עיניה אל הקיר המשובץ יהלומי בטון, נדהמת מאלפי היונים, מהרהרת רגע, ואז מפנה אצבע קטנה ולואטת במעט המלים שידעה, כשותפה לסוד: "אבא – הנה בית לחם".
נ' היום כבר חיילת, אבל מאז בית דגון הוא לנו בית לחם.
בית מלון לגרעינים
כל זה הוקדם וטורחן כדי לציין שרגשית, היינו מוכנים לסיור בתוך בית דגון כבר לפני כמה עשורים.
אבל כבר בדקה הראשונה לפגישתנו עם מיקי (מיכאל) שרן, המנכ"ל, הוא פיזר בביטול את הערפל הרומנטי שממנו הגחנו ומיהר לקשור את עפיפון המטאפורות שלנו אל מעגן המציאות: "אנשים משוכנעים שאנחנו מחסן תבואה. חושבים שכאן שומרים את החיטה של ישראל, למטרות לאומיות, לימים קשים. אבל זה לא נכון – אנחנו רק בית מלון לגרעינים. תחנה זמנית מאוד במסעם של הדגנים מהחקלאים אל הצרכנים, שהם בדרך כלל מגדלי בעלי החיים בארץ. בניגוד למקובל לחשוב, רוב הדגנים שעוברים דרכנו מיועדים למספוא.
"מדובר בתהליך מאוד מהיר: אונייה מגיעה מצד אחד, הפורקים שלנו שואבים מבטנה 20-30 אלף טונות של גרעינים ומעבירים למסוע. משם הם עוברים אל אחד מתוך 200 תאי האחסון הזמני בתוך הבניין - קיבולתו של כל תא כזה 500 טונות - ובתוך זמן קצר, לרוב אפילו באותו יום, משלוח הדגנים הזה מועבר מתא האחסון לטעינה בקרונות הרכבת שניצבים ממש מתחת למסוע, או למסירה אל תוך המשאיות של הלקוחות, שממתינות ברחבה מצדו השני של הבניין".
הקונצרט התעבורתי המאתגר הזה, אונייה-עגורן-מסוע-רכבת-משאית, מנגן ביעילות יקית, ללא תקלות וללא שביתות, כבר 63 שנה, שישה ימים בשבוע, 300 משאיות ביממה ומאה אלף משאיות בשנה.
עוד נחזור לעניין היקיות, יש לו תפקיד מרכזי בסיפור של דגון.
הברון הכט
לפני כל המשך, נכון לעצור לרגע ולערוך היכרות הכרחית עם אחת הדמויות המרתקות שפעלו אי פעם מחיפה, ראובן הכט , הגביר הציוני יליד בלגיה, שהתחנך בבזל, למד כלכלה במינכן ובברלין, עשה דוקטורט במדעי המדינה בהיידלברג, התמחה במדעי הטבע, היסטוריה וארכיאולוגיה, אך נפשו נקשרה עם האמנות.
הכט הוא לחיפה מה שבנימין ד'רוטשילד היה לזכרון יעקב. יש בחיפה פארק הכט, ובית הכט, וכיכר הכט, ומוזיאון הכט ואוסף הכט וקרן הכט ומוזיאון דגון - וזו רק רשימה חלקית. הוא נולד ב-1909, עבד בכפיפות לז'בוטינסקי במשרדי ההנהלה הציונית בפאריז, עלה לארץ ב-1936 וקבע את משכנו בעיר הכרמל. בשליחות אצ"ל הוא פעל להציל יהודים מהנאצים ותרם גם מכספו למימון העלייה. הוא היה ממקימי אוניברסיטת חיפה, וב-1950 קיבל מהממשלה את הזיכיון להקמת ממגורות דגון בנמל חיפה ל-51 שנה. משהורחבו הממגורות בשנות השישים הקים בתוכן את המוזיאון לתולדות החקלאות ואף בית הוצאה לאור בשם שקמונה. ב-1981 הקים ממגורות דגון גם בנמל אשדוד.
הכט היה בעלים וחבר הנהלה בחברות רבות, בארץ ובאירופה, וניצל את עסקיו כפלטפורמה לקידום מטרות לאומיות של ישראל. עם עלייתו של מנחם בגין לשלטון הוא מונה ליועץ מיוחד לרה"מ, ובשנת 1984 זכה בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. ב-1993 הוא נפטר, וכמה שנים אחר כך נפטרה גם אדית אשתו. חברת דגון, הנכס העיקרי והרווחי ביותר של המשפחה, עברה לבעלותם של מקורביהם, וממונם הרב צווה לטובת הציבור ולניהולה של קרן הכט, התומכת במפעלי חברה ותרבות בכל הארץ.
הכט היה יקה במובן הקלאסי: אנין, דייקן, הוגן ונוח, אך גם נוקשה ועקשן ושואף לשלמות. טעמו האישי המשובח ניכר בכל פרויקט בו היה מעורב, ומי שהספיקו לעבוד במחיצתו מעידים על נטייתו להיות מעורב בכל פרט. אהבתו לאסתטיקה ולאמנות, סגנונו המוקפד והשאיפה לסטנדרטים גבוהים נותרו טבועים בכל מפעלותיו, ואולי משום כך הפך בניין ההנהלה של דגון, המשמש גם כמוזיאון, לשיקוף מדויק של אישיותו, ומכוח אותה דומיננטיות, גם למעין אנדרטה לזכרו. מייד נסביר.
הווה דהוי של עבר מפואר
המעבר ממגרש החניה מוכה השמש אל מבנה המוזיאון וההנהלה, המתאפיין באפלוליות מוגזמת, מפעיל את כל בלוטות הנוסטלגיה של הנוסע בזמן המזדמן למקום. הכניסה לבניין מחייבת מעבר דרך מבואת המוזיאון וטיפוס אל קומת ההנהלה בגרם מדרגות מסוגנן ורחב מבזלת שחורה. המדרגות משתרגות לצד קיר זכוכית ובטון מרהיב שיצרה האמנית נעמי הנריק, קיר שמתרגם את אור השמש שחודר מבחוץ לתאורה צבעונית, רכה ואלגנטית.
מסדרון ההנהלה משמש מעין שלוחה של המוזיאון, וארונות תצוגה של פריטים ותמונות היסטוריות מוצבים גם בין החדרים. התכנון המקורי של אדריכל המבנה, סעדיה מנדל מ-1966 נשמר כמעט במלואו. כך גם הריהוט בחדרים, חיפויי העץ, השולחנות, הכורסאות, הארונות. בעבר הוצגו על קירות המסדרון ציורים אורגינליים של אמנים ישראלים מאוספיו של הכט, אולם אלה הוחלפו עם השנים בכרזות ממוסגרות משנות השבעים והשמונים.
לשכתו של הכט, שומרה As Is מאז הלך לעולמו. מבואת המזכירות שמגוננת על הכניסה ללשכה כמו נשלפה מפרק בסדרה מד-מן, ומציגה סידור ישיבה נועז לשעתו, במתכונת אופן-ספייס. גם הגדרת המרחבים הפנימיים באמצעות הריהוט, השילוב והריקוע של ארונות התיוק והאחסון בחיפוי העץ שעל הקירות, ואפילו הדגם המתקדם של מכונת הכתיבה החשמלית אוליבטי, השפיץ הטכנולוגי של שנות השמונים שעדיין נשאר שם, מעצימים את תחושת המסע בזמן.
חדרו של ד"ר הכט הוא אולם גדול ואפלולי, שנראה היום כתפאורה לכתבת יומן בשחור-לבן מבית אולפני כרמל על הגבירים היהודים, שהתניעו בכספם הפרטי את המפעל הציוני: הוא עשיר ואלגנטי ברוח התקופה, ועם זאת כה פשוט וצנוע. החדר מחולק פונקציונלית לשניים: אזור העבודה של הכט, הכולל שולחן עבודה גדול שעליו מוצבים המגנים שקיבל כהוקרה לפעילותו, וברקע ציור של חוזה המדינה, הרצל, האדם שבהשראתו עזב הכט את אירופה ועלה ארצה לפתח כאן את עסקיו. בצד השני ערוכה פינת אירוח מרווחת, עם ספה וארבע כורסאות עץ בריפוד כחול, וביניהן שולחן קפה שנושא יצירת פסיפס יפהפיה בצורת הלוגו של דגון.
הכל נקי ומסודר, מתוחזק ומשומר ברמה גבוהה, ומשדר את המכובדות הקלאסית שביקש מקים הממגורה לשוות למקום. ובכל זאת, אי אפשר להימנע מהתחושה שהזמן נעצר כאן מהסיבה הלא נכונה. כשחופרים קצת בפרטים מתבררת התמונה המלאה: מאז מותם של בני הזוג הכט בשנות ה-90 עברה דגון לבעלות של מקורביהם. ב-2003, 51 שנה מאז הקמת הממגורה, חזר הזיכיון שלה לידי המדינה, וביחד עמו עברו לידיה גם המבנים וכל תכולתם. חברת דגון המקורית, על כל מאה עובדיה, זכתה במכרז להפעלת הממגורה עד 2019.
כך יצא שלחברה המפעילה - שאינה הבעלים - אין למעשה שום תמריץ להשקיע, לחדש, לשפץ ולפתח את המבנה ואת הפריטים בו, ואין לה סיבה או עניין להשקיע בנכס שאינו שלה. ודאי לא היום, ב-2018, כאשר הזיכיון מסתיים ב-2019.
האדריכל של הכנסת
הכט האמין שעם הרשיון שקיבל מהמדינה לבנות ולהפעיל את הממגורות בנמל חלה עליו גם החובה לשרת ולפתח את החברה הישראלית הצעירה שהתגבשה כאן בשנות החמישים. ברוח חזונו של הרצל, בו מתוארת חיפה כעיר האוטופית של מדינת היהודים, הוא ביקש להעמיד בה מבנה הדור, שתהיה לו גם תרומה תרבותית לנוף הארץ הנבנית.
כך מצא את יוסף קלארווין , שנולד בפולין, למד אדריכלות בפוליטכניון של מינכן, עלה לארץ ולימד בטכניון בחיפה. קלארווין תכנן עשרות בתי מגורים הדורים, אך התמקד במבני ציבור גדולים, בהם בית הקרנות במרכז הדר בחיפה, קריית הממשלה בירושלים, הר הרצל וקבר הרצל ותוכנית האב להקמת האוניברסיטה העברית בגבעת רם. לימים תכנן קלארווין גם את משכן הכנסת – ולהכט לא נדרש אישור נוסף לכך שהוא האיש שיגשים את חזונו.
במרחב שבין הנמל לבין תחנת הרכבת תכנן קלארווין מבנה ענק עם פוטנציאל הרחבה בגובה 65 מטרים, באורך 50 מ' וברוחב 40 מ', שנועד במקור לאחסן ולשנע עד 20 אלף טונות דגנים. היום, אחרי כמה מהלכי הרחבה של הבניין, הוא משתרע לאורך 200 מ', והקיבולת המקסימלית שלו עומדת על כ-85 אלף טונות נטו של תירס (בעיקר), חיטה ושעורה, דורה, סויה ועוד.
נאמן לתנאי שהעמיד בפניו הכט - שהמבנה יתרום לאסתטיקה של נוף חיפה - בחר קלארווין לעטר ולהדר את קירותיו החיצוניים של דגון בגיאומטריית יהלומים וכפתור בבטנם, המחורצים בו כבר משיפולי הבניין ברחבת הטעינה, ומטפסים מעלה על קירותיו רק כדי להפוך בראשו לכתר תלת שכבתי של מעוינים חלולים, שהים נשקף מבעדם. ה"כתר" ההדור הזה ניכר למרחוק, ואת מעויני היהלומים בקירות קל לזהות אפילו מטיילת לואי, במרכז הכרמל.
הכט חשוך הילדים היה גאה במבנה הייחודי כבבנו. בערבים היה יוצא אל גינת האחוזה המפוארת שלו ברחוב היובל 3 בכרמל הצרפתי רק כדי לצפות מההר מטה, אל הבניין שבין העיר התחתית לנמל, לוודא שהוא מואר היטב, שהוא ניכר, שהוא מכבד את נוף הלילה של העיר. את הבית הנהדר ההוא שלו, אגב, הוריש הכט לעיריית חיפה, שמכרה אותו לאיש עסקים ישראלי, ששיפץ וחידש אותו. בכספי התמורה הקימה העירייה את בית הכט במתחם הסינמטק והאודיטוריום בכרמל.
אל פלישתי או דג ודגן?
השם דגון נשמע כמעט מתבקש. הכט בחר בו, וההנחה היא שעשה זאת על שם דגן או דגון, אל החקלאות המופיע בכל המיתולוגיות של עמי האזור – האמורים, האבלים, המסופוטמים והאכדים. אצל הפלישתים היה דגון האל הראשי. במקרא מופיע הביטוי "בית דגון" כמה פעמים כחיווי למקדשים אליליים באתרים שונים, ובספר שמואל מסופר כיצד קרס ונפל פסלו של האל דגון שוב ושוב בפני ארון הברית העברי, שנלקח שלל בידי הפלישתים והועמד במרכז מקדשם בעיר אשדוד:
"וַיִּקְחוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיָּבִאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן; וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ, אֵצֶל דָּגוֹן. וַיַּשְׁכִּמוּ אַשְׁדּוֹדִים, מִמָּחֳרָת, וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה, לִפְנֵי אֲרוֹן ה'; וַיִּקְחוּ, אֶת-דָּגוֹן, וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ, לִמְקוֹמוֹ. וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, מִמָּחֳרָת, וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה, לִפְנֵי אֲרוֹן ה'; וְרֹאשׁ דָּגוֹן וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו, כְּרֻתוֹת אֶל-הַמִּפְתָּן--רַק דָּגוֹן, נִשְׁאַר עָלָיו. עַל-כֵּן לֹא-יִדְרְכוּ כֹהֲנֵי דָגוֹן וְכָל-הַבָּאִים בֵּית-דָּגוֹן, עַל-מִפְתַּן דָּגוֹן--בְּאַשְׁדּוֹד: עַד, הַיּוֹם הַזֶּה".
אבל בת שבע גרינברג, המדריכה הוותיקה במוזיאון דגון, שגם הספיקה לעבוד במחיצתו של ד"ר הכט בעבר, מאמינה שלמייסד היתה כוונה אחרת: "הכט" בשפת אמו של הכט הוא שמו של זאב הנהרות , דג אופייני לנהרות בעלי הזרימה האיטית של אירופה. על גדותיו של אחד מהם, הריין, הקימה משפחתו של הכט את "ממגורות נפטון", ששגשגו שם לפני עליית המשטר הנאצי. גרינברג, שהכירה את הכט כפטריוט וכיהודי לאומי, מתקשה להאמין שבחר לקרוא למפעל חייו בשמו של אליל פלישתי. "אולי הוא איחד בין תרגום שמו, 'דג', לבין תחום העיסוק של הממגורה, 'דגן'?" היא תוהה.
את הלוגו של דגון עיצבה האמנית עלי גרוס-יערי , שהלכה לעולמה ב-2014. גרוס למדה בבצלאל אצל מרדכי ארדון, והיתה ציירת, פסלת ומעצבת גראפית שהתמחתה בטיפוגרפיה עברית. היא עיצבה עשרות כריכות לספרים, כתבי עת וסמלים מסחריים רבים, ואף השתתפה בעיצוב סמלה של ירושלים. את סמל דגון עיצבה ברוח שלושת גבעולי החיטה, המופיעים על מטבע יהודי קדום מתקופתו של אגריפס , נכדו של הורדוס ומלך יהודה האחרון. המטבע המקורי עצמו מוצג באוסף הארכיאולוגי של מוזיאון דגון.
תבליטי בטון ולוחות מאובנים
הכט פעל במרץ להפוך את דגון למוסד בעל ערך תרבותי והשקיע ממון רב בטיפוח אוצרותיו, שרבים מהם נוצרו בידי נשים אמניות.
לאורך הקיר בשער מוזיאון דגון מותקן תבליט בטון ענק מ-1965 של האמנית החיפאית מרים קרולי , שנודעה בעיקר כמעצבת בולים ומטבעות. בחצר ולצד השער הפנימי מוצגות עבודות מוזאיקה של זוג האמנים מרדכי ומרים גומפל , שאחראים גם לציור הקיר המרהיב "ואספת דגנך" הכובש את כל הקירות סביב גרם המדרגות המוביל אל המשרדים. לצד גרם מדרגות אחר עומד הקיר הארכיטקטוני של נעמי הנריק , ויטראז' צבעוני ומרגש.
אולמות התצוגה של המוזיאון, אותם תכנן סעדיה מנדל, מחופים באבן שנראית מרחוק כלוחות שיש בגוון לא מבריק, אך במבט מקרוב מתגלים כסלעים שסותתו ונצרפו מרבבות מאובנים של יצורי ים זעירים.
גודזילה בשערי הנמל
דגון הוא מונומנט ענק שבנוי במקביל לים, ואולי משום כך בחרו בו גולשי Ynet לפני כמה שבועות כאחת מ"מפלצות הבטון שמכערות את עיר הכרמל". אכן מדובר בחומה שמפרידה את העיר מהנמל, אבל נראה שהסנטימנט השלילי שמתבטא במשאל הזה נוגע יותר למיקומו השגוי של המבנה, ופחות לערכו האסתטי, שכן דגון לא נבנה במהלך אחד ולא הוקם מלכתחילה בצורתו המוכרת לנו היום.
בעת הקמתו ב-1950 היה דגון רק מגדל אחסון צנוע, גבוה וצר יחסית, ורוחבו לא עלה על כ-50 מטר. בהיותו הממגורה היחידה באותן שנים בישראל, ונוכח גלי העלייה והפיתוח העצום של החקלאות בימים ההם, נוצר צורך מיידי להגדילו. רק מה, עתודת הקרקע שהוקצתה לו בידי המדינה היתה לכודה בין רחוב העצמאות לבין הנמל. כך, במקום להקים לצדו עוד מגדלי ממגורה נפרדים אלה מאלה, הוארך בית דגון עצמו עד שנות השבעים כדי פי ארבעה מגודלו המקורי, לרוחב 200 מטרים. גודזילה בשערי הנמל.
"זו בכייה לדורות", מסכים המנכ"ל, שרן. "כנראה שבמקור לא חשבו כלל להוסיף למבנה. היום לא היו מעלים על דעתם לבנות כך. לחסום את כל הגישה לים עם בניין רכבתי כזה? זה הרי לא נתפש".
בצדו הפונה לרחוב העצמאות ולעיר נצמד דגון אל תחנת רכבת השמונה (חיפה מרכז), ובצדו הפונה לים המבנה הוא חלק מקומפלקס הנמל. הוא מפעיל רציף עצמאי משלו במרכז המעגן, בו פועלים ארבעה "פורקים", כך מכונים עגורני הענק היונקים את הגרעינים מבטן אוניות הסוחר במעגן. אחד מהם, המכני, העתיק והיעיל מכולם, יפרוש בקרוב ויעבור לגריטה. אלי דורון, מנהל התפעול הוותיק של דגון והאיש שמכיר את כל הברגים במתחם בשמותיהם הפרטיים, מספר על כך בנימה של פרידה מחבר אהוב.
אסטרטגי, אבל לא "אסטרטגי"
מתחם דגון חסום וסגור לתנועת הציבור מעצם היותו חלק ממרחב הנמל. אבל דווקא החיסרון שלו – היותו קיר שחוסם את מערב חיפה – והמיקום שלו ביחס לעיר, שמזכיר מעין במת מופעים מרכזית שכל חיפה פרושה אל מולה ב-180 מעלות, כמעין אמפיתאטרון ענקי, הופך אותו אטרקטיבי לפעילות תרבותית אוונגרדית. אין בעינינו בישראל אתר מתאים יותר לעבודות וידאו ארט בסדר גודל עצום, שניתן יהיה לצפות בהן ממרחקים.
גובהו של דגון – 65 מטרים שהם שווי-ערך לבניין בן 13 קומות - והתצפית הבלתי מופרעת ממנו אל נוף הים וההר ב-360 מעלות, הפכו אותו אטרקטיבי לגופים ביטחוניים. אבל, אף שהוא אחראי למעבר של כ-80% מהדגנים לישראל הוא אינו נחשב לאחד האתרים האסטרטגיים של תשתיות לאומיות. לראייה, במלחמת לבנון השנייה פגע טיל של חזבאללה כמה מטרים מצפונה לו, והרג שמונה מעובדי מוסך הרכבת. טיל נוסף נפל מדרום לו, בשטח פתוח.
ענן היונים
דגון הוא אולי השובך הגדול ביותר במזרח התיכון, והמאפיין המוכר ביותר שלו לציבור הוא ענן היונים שמרחף סביבו בכל שעה. אלה מתנפלות בהמוניהן על אוניות המטען מייד כשהן נצמדות אל המעגן, שולקות מתוכן שלל נאה, וממשיכות לעקוב אחרי הגרעינים המוסעים אל המבנה כדי לנקות ולנקר כל זרעון שתעה בדרכו באוויר או על הארץ. זה נשמע חביב ושובבי, אך בפועל מדובר במטרד קשה שטרם נמצא לו פתרון מלא, וההתמודדות עם לשלשת היונים והריח החריף בגג ובמרחבים הפתוחים של המבנה היא אחד האתגרים המרכזיים בתחזוקתו.
ניסיון קיצוני אחד להתמודד עם מטרד היונים התקיים בראשית שנות האלפיים, כאשר הנהלת דגון הזמינה ציידים ברישיון לשטחה ואפשרה להם לירות ביונים. הרציונל לפיו פעלה ההנהלה היה שמדובר ב"חולדות מעופפות", חיות בר לא מוגנות וחסרות תועלת. הסידור הזה נמשך זמן מה, עד שנחשף בעיתונות המקומית, ואנשי ציבור ופעילים למען זכויות בעלי חיים הקימו מחאה רועשת כלפי ההנהלה, שמיהרה להתקפל ולחזור בה מהנוהג הנפסד.
מיקי שרן: "זה היה רעיון רע. חשבנו אז שאם נאפשר לציידים לפעול ללא תשלום ובצורה מסודרת – נפתור את הבעיה, אבל זה יצר לנו בעיית תדמית קשה ולכן ויתרנו. במקום לטפל ביונים שנמשכות אל המקום בגלל הגרעינים שהתפזרו ברחבת הטעינה, עברנו לטפל בניקיון. הודענו לנהגי המשאיות שלא נשחרר מהמתחם שום משאית אם נשפכו סביבה גרעינים במהלך הטעינה. הנהגים צייתו מייד, ובתוך ארבעה ימים פחתה אוכלוסיית היונים במבנה וברחבה בחצי".
תוכנית חזית הים
עתידו וייעודו של דגון, כפי שציינו, מעורפל.
באוגוסט 2017 אישר קבינט הדיור – בראשותו של שר האוצר החיפאי משה כחלון - את תוכנית חזית הים העירונית בחיפה, שנועדה לחבר את העיר לים על חשבון פינוי של שטחים מסוימים מהנמל. התוכנית מבקשת לפתוח לציבור את חלקו המערבי של הנמל ולשקם כמה מבנים מבין מחסני הנמל הקיימים, כדי לייעד אותם למסחר ובילוי – ולעודד בכך התחדשות עירונית כללית סביב האזור. התוכנית מייעדת שטחים לטיילת חוף רחבה שתתחבר בעתיד לטיילת בת גלים בדרום, ומחברת אל חזית הים באמצעות כיכרות ורחבות פתוחות גם את אזורי המגורים והעסקים של המושבה הגרמנית ומתחם העיר התחתית המתחדש.
התוכנית השאפתנית קובעת כי יש לפנות את הממגורות מהמבנה הנוכחי של דגון המיועד לשימור, והוא יוסב לשמש כמוסד תרבות, מלונאות ומסחר. כשלב ביניים מתירה התוכנית להמשיך את הפריקה והטעינה של מטעני גרעינים המתקיימת בו, עד להקמת אתר חלופי לשימושים האלה, אולם דורשת ממפעילי הממגורה לצמצם משמעותית את המטרדים הסביבתיים הנובעים מפעילותה - התפזרות האבק וריכוזי היונים.
כמו תמיד - תוכניות לחוד ומציאות לחוד. איגוד יבואני התבואות הודיע לקבינט הדיור ולשר כי התוכנית שאושרה לא לוקחת בחשבון שלא ניתן להפעיל מתחמי בידור ובילוי במרחב הממגורה, שכן היא מחייבת קשירת אוניות ענק לרציף, הפעלת מיכון כבד, מסוכן ורועש, ונובעים ממנה פיזור של אבק תבואה רב באוויר ולשלשת יונים. כ-80% מהתבואות המיובאות לישראל נפרקות בממגורות דגון, ועל כן כל עוד התוכנית לא מגדירה תשתיות חלופיות בנמל חיפה – קשה להתייחס אליה ברצינות.
יו"ר איגוד יבואני התבואות איתי רון פנה בימים האחרונים בקריאה נרגשת לפוליטיקאים: "אם התוכנית תתממש בלי פתרון לממגורות - תהיה תיירות, אבל לא יהיה לנו אוכל - קמח ותוצריו, שמן, עמילן, ביצים, עופות דגים ובשר". עם זאת, דווקא שרן, מנכ"ל הממגורה, מסרב להתרגש: "עד שהמדינה לא תמצא אתר אחר או מבנה אחר – אנחנו כאן, ואין לזה שום השלכה על פעילותנו".
מה לא להחמיץ
לראשונה אחרי 25 שנה ייפתח בסוף השבוע הזה השער הראשי של מוזיאון דגון, הפונה אל מגרש החניה של תחנת רכבת השמונה. בהנהלת דגון מתקשים להאמין שיש רבים שמתעניינים במבנה ובביקור בו, אבל הסכימו לשתף פעולה עם אירועי בתים מבפנים ופירמידה , ומזמינים את הציבור לבקר במתחם ובאולמות התצוגה.
הסיורים יתקיימו ביום חמישי, 19 ביולי, מעשר בבוקר ועד שש בערב, ולמחרת, יום שישי 20 ביולי, בין תשע בבוקר לשתיים בצהריים. סיור חדש יתחיל בכל שעה עגולה, ואין צורך ברישום מוקדם. אם תשקלו לבוא, אל תחמיצו את:
- תבליט הבטון של מרים קרולי בקיר השער למוזיאון.
- לוחות הפסיפס וציורי הסגרפיטו של בני הזוג מרדכי ומרים גומפל.
- קיר הוויטראז' של נעמי הנריק במבואה.
- אוסף המוזיאון.
- המודלים שממחישים את יניקת המטען מהאוניות והעברתו לממגורה.
- הלשכה והחדר של ד"ר ראובן הכט.
- רציף ההטענה ברכבת ובמשאיות.
- הצצה לתוך תאי הממגורות.
------
מה עוד לראות בבתים מבפנים בחיפה בסוף השבוע?
