ליהיא לפיד מגלה איך להיות אמא של חייל: 'החרדה על הכתפיים כל הזמן'

היה רגע שבו התקשר ליאור, אז חייל קרבי בשריון, לאמא שלו, ליהיא לפיד, ואמר לה: "אני לא בטוח שאני מסוגל יותר". אחר כך הוא הוסיף: "טוב, אני סוגר את הטלפון, נדבר עוד כמה ימים כי אני יורד לשטח ולא תהיה לי קליטה".

ליהיא לפיד ניתקה את השיחה, וקרה לה מה שקורה לאמהות של חיילים קרביים: היא התחרפנה מדאגה. "בארבעת הימים ההם הייתי בלי אוויר", היא משחזרת, "אני זוכרת את עצמי הולכת לסופר, אנשים צועקים אחד על השני, ואני רוצה לצעוק עליהם: 'הילד שלי לבד! הילד שלי לא מסוגל יותר! אני רוצה ללכת להביא אותו!'"

תיארת לעצמך שתגיבי כך?

"החוויה של להיות אמא של חייל הפתיעה אותי. המרחק הזה ממנו, לעשות חגים בלעדיו – זה היה קשה משחשבתי. כשירד גשם, ישר בדקתי מה המצב ברמת הגולן כי הוא בדיוק היה שם, וכשהיה בדרום בדקתי כמה חם שם. כשהוא היה סוגר 28 יום בבסיס הוא היה איתנו בקידוש עם סבא וסבתא שלו, כי שמנו אותו על פייס־טיים, וזה היה רגע של קסם כל שבוע".

הדאגה לחייל הפרטי שלה, לפחות, מאחוריה. ליאור, שהשתחרר מצה"ל בדצמבר האחרון והחליט לוותר על טיול ארוך ("הוא אמר ששלוש שנים רחוק מהבית זה מספיק"), עשה קורס ברמנים ועובד בפאב. השנים שעשה כחייל בשריון היו מבחינתה התמודדות מורכבת, והיא הבינה שהיא צריכה לכתוב על זה כדי להכין נשים אחרות. "ביום שראיתי אותו על מדים, זה היה בכי", היא מתרגשת, "כשאומרים לך באולטרסאונד: 'יש לך בן', את ישר רואה אותו עם אבק בתלתלים ואת אומרת: 'עד אז כבר לא יהיה צבא', כמו שההורים שלנו אמרו עלינו, אבל אנחנו יודעים היום שיהיה צבא. בטח שיהיה".

"אמהות מקריבות משהו כשהן שולחות ילד לצבא, וקשה לי שיש אמהות שחושבות שזה רק התפקיד שלי ושהן פטורות מזה"(צילום: עדו לביא, סגנון: תמי ארד ברקאי)

לוחמת של החיים

הספר החדש שהיא משיקה עכשיו, "אמא של חייל" (הוצאת ידיעות ספרים), הוא אסופת מאמרים מרגשים (חלקם פורסמו בטור שלה ב"ידיעות תקשורת") לצד ראיונות עם אנשי צבא בכירים וחיילים, טיפים ורשימות של "מה צריך". 

הספר יוצא סמוך להצבעה על חוק הגיוס, שבעלך תמך בו. אי־אפשר שלא לתהות על הטיימינג.

"זה לא היה מכוון, לא תכננתי את זה כך, וזה ממש לא מתוזמן. הספר תוכנן לצאת לקראת גיוס החיילים של מחזור אוגוסט. הייתי עם דד ליין, במרוץ נגד הזמן, להספיק לקראת הגיוס, אבל אני שמחה שהספר יוצא יחד עם הדיון הציבורי הזה. אגב, שאלת השוויון בנטל לא עלתה עכשיו. היא בוערת כבר הרבה שנים, ובכל פעם יש בג"צ והנושא יורד. דרך הספר שלי יש הבנה שאמהות מקריבות משהו כשהן שולחות ילד לצבא, וקשה לי שיש אמהות שחושבות שזה רק התפקיד שלי ושהן פטורות מזה".

איך הרגשת כשליאור החליט להתנדב לשירות קרבי?

"ליאור הוא הילד שהכי לא ציפינו ממנו להיות קרבי. הוא עדין וחמוד ומתוק ורגיש. אני הערכתי את זה. זו לא החלטה לגמרי ברורה באקלים של הצעירים היום. הוא נלחם להעלות את הפרופיל שלו, הלכתי איתו לרופא ואמרתי, כן, הוא לא לקח משאפים לאסתמה כבר שנים. ואחר כך חשבתי, איזה מין דבר זה, לעודד את הבן שלך להעלות פרופיל? אולי את אמא לא טובה? הרי המשימה הראשונית היא להגן עליו, להגיד לו אתה לא יכול, אני לא רוצה שיקרה לך משהו. אנחנו, האמהות הישראליות, נדרשות לעשות מעשה שהוא לא טבעי כשאנחנו שולחות ילדים וילדות לקרבי".

פחדת?

"כן. התחלתי להסתכל אחרת לגמרי על האמהות השכולות שמתראיינות ואומרות: 'עודדתי אותו ללכת לקרבי'. שאלתי את עצמי: 'מה תעשי אם יקרה לו משהו?' ידעתי שלא אסלח לעצמי בחיים. ומצד שני, הייתה בי גאווה עצומה וחיזקתי אותו. הוא הלך לצבא ילד, וחזר גבר".

איך נרגעים?

"אין דרך להירגע. אין איך לא לדאוג. אני מצלמת סרט לרשת 13, ואמא אחת אמרה לי: 'זה כל הזמן שם, אני פשוט לא נותנת לזה לצאת החוצה'. החרדה הזו על הכתפיים על הזמן. לכן גם החלטתי מיד שהספר הזה לא יוצא דקה לפני שהוא משתחרר, כי אני לא מביאה עין הרע".

"השיעור של הורות מיוחדת הוא ההבנה שלאהוב באמת זה לתת, גם אם הילד שלך לעולם לא יגיד לך תודה"(צילום: עדו לביא, סגנון: תמי ארד ברקאי)

גם הבת שלך, יעל, סיימה שנת התנדבות בצה"ל. איך נראים חייה בימים אלה?

"יעלי, בהיותה בעלת צרכים מיוחדים, עשתה את ההתנדבות שהיא מסוגלת. היא ארזה מסכות אב"כ, וזה הכי מרגש שאפשר. תחשבי, צעירים שחלקם לא מדברים, מצליחים לארוז ערכות אב"כ ולעזור במחסן ונלחמים להיות חלק מהאתוס הישראלי.

"יעלי עכשיו בוגרת, היא חיה לידנו ב'בית לחיים', מגיעה כל סוף שבוע הביתה ופעמיים באמצע השבוע. היא לא מדברת. יש לה אוטיזם עמוק, אבל היא לוחמת של החיים ומפתיעה אותנו בכל פעם מחדש".

את יודעת היום משהו על להיות אמא לילדה עם צרכים מיוחדים שיכול לתת כוח לנשים אחרות?

"למדתי שאהבה אמיתית היא כזו שאת לא מצפה ממנה לתמורה. השיעור של הורות מיוחדת הוא ההבנה שלאהוב באמת זה לתת, גם אם הילד שלך לעולם לא יגיד לך תודה. כל חיבוק, מבט, ליטוף, זו מתנה. אנשים נלחמים על להשיג עוד, ולא מבינים כמה יש להם: יש להם ילד שאומר להם שהוא אוהב אותם, שיום אחד ידאג להם כשיהיו זקנים. הם לא מבינים כמה זה לא מובן מאליו".

את מאמינה באמונות תפלות?

"כן. לפני המון שנים עברנו דירה, וכנראה מישהו שם את הארגזים במקום הלא נכון. אחת השכנות כתבה לי מכתב מאוד מכוער. שאלתי שכנה אחרת: 'מה זה?' והיא אמרה: 'תראי, אתם באתם, זוג מהמם, עם שני תינוקות קטנים ויפים ומתוקים, ולה יש – אפעס – ילדה לא בסדר, והיא לא יכולה לסבול את זה'. מאז אני מאמינה בעין הרע של אנשים".

• הראיון המלא עם ליהיא לפיד בגליון "לאשה" החדש, עכשיו בדוכנים